מעמד חברתי- פרק 15

-נועה-:
ימים אוהבים לעבור מהר, ככה רבים אוהבים לחשוב. בעיניי הימים האחרונים עברו לאט. ראיתי שהרבה אנשים מפתיעים אנשים אחרים, שהשכבה שלנו הופכת להיות שמחה פי כמה בגלל שאנחנו כל כך משקיעים בחברים שלנו. היה משהו מיוחד במה שהרגשתי שמתחולל בשכבה. התחלתי לחשוב שפתאום אנשים משני קצוות מתחברים. לא סתם אמרתי לעומר שאני מתעסקת הרבה בעניין של המעמד החברתי בשכבה, התחלתי לשים לזה לב פי כמה וכמה מתחילת שנה. אחרי המסיבה של הים, ואחרי הפרויקט המשותף, אני בטוחה שלשכבה שלנו יהיה הרבה יותר כיף לבלות יחד את השנה האחרונה בתיכון.
היה משהו מקסים במתנה שקיבלתי יום אחד. כבר כמה שנים שהיה לי חלום לקנות דברים מסוימים שיהיו לי בחדר, כל מיני דברים שיעצבו אותו בצורה הכי טובה ולא הקמתי את עצמי והלכתי לקנות. זה כלל צינצנות של סוכריות שאפשר לשים בהן נרות לדוגמא, ונרות לא דליקים, ושרשרת של אורות, ווילון חדש לבן ובוגר. כל אלה ועוד הונחו לי בקופסא בפתח הבית שלי, יחד עם שלט שכתוב עליו 'לילדה שמעלה לי חיוך על הפנים. תהני מכל הדברים האלה'. זה היה יותר ממקסים, זה היה כל כך מתחשב. מישהו קלע בול וידע בדיוק מה לעשות. מיד התחלתי לעבוד על זה כשהיה לי זמן אחרי הלימודים.
"ערן?" עניתי לטלפון באמצע כשגזרתי ריבועים קטנים בצבעים שונים.
"היי, תקשיבי, אני מצטער להציק לך באמצע משהו, אבל אני ממש חייב את העזרה שלך, את יכולה לקפוץ לכאן?"
"זה קצת…"
"נועה, לא הייתי מתקשר אם זה לא היה חשוב כל כך, אני צריך את העזרה שלך כי אני שובר את הראש כבר שעתיים ולא מצליח למצוא תשובה. זה לא ייקח הרבה זמן, אני מקווה."
"אני אגיע." אמרתי לו. נעלתי מהר נעליים, שהתאימו בצורה מדהימה לחולצה הלבנה שלבשתי, לקחתי את המפתחות לרכב ויצאתי לכיוון הבית של ערן. הנסיעה לא הייתה לי זרה, הייתי עושה אותה הרבה בשנה האחרונה, במשך אחת השנים הכי טובות של החיים שלי. במשך כל הנסיעה חשבתי על מה שהיה ביני לבין ערן. אני חושבת המון. אני לא שוכחת את מה שאני מרגישה, אני לא חושבת שאפשר להפסיק לאהוב את האהבה הראשונה שלך, זה משהו שקשה נורא לשכוח ממנו, אבל אני כן מרגישה שזה מתחיל קצת לרדת. אני יודעת שמבחינת ההרגשה שלי, עם כמה שאני יודעת כמה שמחתי ממה שהיה בינינו, הייתי חייבת לעצור את הרצון לחזור ולהיות איתו שוב. הייתי קופצת על זה עכשיו, כן, אני חושבת שזה גם היה מסלק לי מחשבות שאני רוצה שיצאו לי מהמוח מהר, אבל זה לא דבר שאני ארגיש איתו שהוא אפשרי ואמיתי. התקופה של ערן מוגדרת כתקופה, שהייתה טובה אבל נגמרה, ואני לא יודעת איפה נהיה בעוד כמה חודשים אבל אסור לתת לעצמי לרצות אותו שוב.
באמצע הנסיעה, כי זו לא נסיעה כל כך קצרה, התפלחה לי למוח מחשברה על עומר. העברנו מעט מבטים מחויכים בינינו אחרי היום שהייתי אצלו בבית. הוא תמיד נשאר כל כך מרוחק, ולא רוצה להראות קשר כל טוב שמתחיל להיבנות בינינו. אני מתחילה לחשוב שאני ממש מרתיעה אותו, שזה משהו בי, בהתנהגות שלי, אולי ביהירות שלי, שגורם לו להתרחק ממני. או אולי זה קשור לזה שתכלס הרבה לא מבינים מה פתאום מצאנו נחמה אחד בתוך השנייה. אני באופן אישי שמחה על השילוב הזה. הוא שונה מהאנשים שהתחברתי ודיברתי איתם בחמש השנים האחרונות. גם כשראיתי איך הוא מתייחס לבית שלו, ודווקא הפוך מרוצה להתרחק משם, זה רק גרם לי להבין כמה ערך המשפחתיות זה דבר שחשוב בחיים. הוא גורם לי להסתכל על דברים בצורה אחרת.
כשהגעתי לבית של ערן אמא שלו פתחה לי את הדלת. היא חייכה אליי ונתנה לי חיבוק חזק ושאלה ברמיזה אם אני וערן חזרנו. הנדתי את ראשי לשלילה אבל אמרתי לה שאנחנו מנסים לחזור ולהיות ידידים, והיא חייכה ואמרה שהיא ממש תשמח כי תמיד כשבאתי הבאתי איתי אור מסוים, ושמחה שחסרה כאן לפעמים בבית. תמיד אהבתי אותה. לפעמים הייתי מרגישה שאני באה לערן רק כדי להגיד לו שאני הולכת לשירותים ולהיעלם לרבע שעה לשיחה עם אמא שלו. היא הבינה אותי המון, ובפעמים כשבבית הרגשתי שההורים לא יכולים לעזור, וכשתומר היה עסוק בעניינים מסובכים, אז הייתי מדברת איתה. אני חושבת שאף פעם לא הערכתי אותה מספיק ואמרתי לה תודה על התקופה הזו של י"א שישבנו בה ודיברנו על בסיס שבועי.
דפקתי על דלת חדרו של ערן וכששמעתי את קולו פתחתי את הדלת. הוא היה ישוב על המיטה שלו, עם הלפטופ על הברכיים, והוא הרים את ראשו וחייך אליי. הסתכלתי על החדר שמסביבי, כבר זמן שלא הייתי פה, גם לפני הפרידה עברה תקופה די ארוכה שלא הייתי בחדר כי כל הבית היה בשיפוצים, והעדפנו שניפגש אצלי. הוא קם אליי, נתן לי חיבוק קצר, חייכתי אליו, שמתי את הדברים שלי על השולחן שלו, והסתכלתי עליו, מחכה שיגיד לי למה הוא בא.
"אני מצטער אם הוצאתי אותך מאמצע של משהו.." הוא נאנח בחיוך.
"שטויות, רק אירגנתי קצת את החדר. מה קורה? נשמעת לחוץ בטלפון."
"כן.." הוא נאנח, "את זוכרת את זה?" הוא שאל והושיט לי קופסא סגורה במנעול. זכרתי את הקופסא הזו, יש בה המון דברים שערן סירב להסתכל עליהם ולזכור אותם במשך תקופה ארוכה. הוא נורא התבייש בילד השמן שהוא היה כשהיה קטן, דבר שהיה מערער לו מאוד את הביטחון. הוא שם בתוך הקופסא הזו את כל העטיפות של הממתקים האהובים עליו, את התמונות שלו משהוא היה קטן, וכל מיני זיכרונות מדברים שעשו עליו טראומת ילדות קטנה. לא היה לו קל כשהוא היה ילד קטן, לא תמיד הוא היה במעמד החברתי שהוא יצר לעצמו בבית הספר, ככה הוא תמיד סיפר לי. אני בטוחה שהוא סיפר אמת, אי אפשר לספר סיפור כזה ולהמציא את הכל.
"בטח שאני זוכרת את זה," חייכתי אליו, "מה קרה שפתאום אתה מוכן להתמודד עם זה?"
"אמא שלי צריכה את הדברים שנמצאים בפנים, את התמונות בעיקרם, אני בכל אופן עדיין לא מסוגל להסתכל בזה." חייכתי אליו ואז שאלתי למה הוא בעצם צריך את עזרתי.
"אני לא מוצא את המפתח של הקופסא, ואני לא רוצה להרוס אותה. אני יודע שהמפתח נמצא פה איפשהו, ואני זוכר בערפול שאת אחראית לאיפה שנמצא המפתח הזה. חשבתי שעוד נהיה יחד כשאני אדע שאני יכול להתמודד עם זה. בכל מקרה.."
"אתה באמת לא זוכר איפה זה?" שאלתי אותו. הוא הניד את ראשו לשלילה. זכרתי את היום הזה טוב, את ההחבאה, את השיחה, את הפתיחות שהוא הפגין כלפיי. זו הייתה אחת מהשיחות הכי טובות שהיו לנו, מהשיחות האלה שלא משנה מה אתה תזכור. חשבתי שהוא זוכר גם מה קרה באותו יום, חשבתי שלפחות את העניין הזה הוא יזכור. היה בו משהו כל כך תמים, כל כך נכון, להרחיק את הכאב ולהסתיר אותו קבור בתוך הארון ולדעת שיום יבוא ויהיה אפשר להתמודד עם הכאב. היה לי קשה לראות שהוא לא זוכר פרט כל כך חשוב כמו זה. נאנחתי והתקדמתי לכיוון הארון שלו, פתחתי את המגירה של הגרביים, והשחלתי את ידי לכיוון סוף המגירה. בסופה של המגירה הייתה חולצה קצרה מגולגלת של הצופים, בתוכה היה זוג גרביים, ובתוכו הונח המפתח. זכרתי את זה יותר מידי טוב, את הצבע הירוק של החולצה, את הגרביים הלבנות עם שני הפסים. זה החזיר לי את העבר בשנייה להווה.
"מה…" הוא נאנח כשהבאתי לו את המפתח.
"יש דברים שלא שוכחים, יש אירועים שאי אפשר להוציאאותם מהמוח. הייתי כועסת עלייך ששכחת את זה.." נאנחתי, "זה לא שווה לי את זה."
"נועה אני.." הוא התחיל להגיד.
"זה בסדר," אמרתי בחיוך מזויף, "פשוט תשמור על זה עכשיו במקום אחר. יש דברים שכנראה רק אני זוכרת, או שתפסו לי את המחשבות בקשר לקשר שהיה לנו. זה אמנם עניין שיכול להיות מפגר, למצוא מפתח בגרב, אבל זה היה אחד מהמפגשים הכי טובים שלנו, הכי אמיתיים שלנו.." לחשתי לו בלי קול, "אני מצטערת אם אני אגרום לך עכשיו לחשוב שאתה פוגע בי עוד בכל דבר שאתה עושה, אבל כאן.. לא הגיוני ששכחת." התקדמתי לכיוון השולחן שלו, לקחתי את המפתחות של האוטו, הארנק, והתקדמתי לכיוון היציאה. הוא עצר בעדי, תפס בידי וסובב אותי אליו. לא הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הרצפה. נפגעתי, באמת נפגעתי. אם אני אבכה מולו אני אשבר והוא יחבק אותי כמו שהוא התרגל לעשות בכל פעם שבאתי לבכות מולו, אסור לזה לקרות.
"אני עדיין מתגעגע אלייך.." הוא נאנח בעצב. היה לי רגע להגיב, אבל בדיוק כשחשבתי על זה שמעתי את צלצול הטלפון שלו, צלצול שבשלב מסוים כבר התחרפנתי ממנו כי הוא שיגע אותי. התנתקתי מאחיזתו, זה היה כמו הצלצול הגואל, הסתכלתי בחיוך קטן על שתי עיניו ויצאתי מהחדר. לא היה לי באמת מה להגיב לו, וידעתי שאני ממילא אצטרך להתמודד עם פגישה איתו כשעומר יחליט לומר לי שזה קורה.
הרגע הזה לא איחר להגיע. באירוניה מפגרת עומר שלח לי סמס שעה אחר כך שאם זה אפשרי אני וערן ניפגש מחר בערב. לא יכולתי להגיד לו לא, אפילו השבוע הזה של המעשה הטוב כמעט נגמר. הדבר היחיד שעודד אותי היה לחשוב שעומר שלח מעצמו הודעה, ולא אני יצרתי את הצעד הראשון.