מעמד חברתי- פרק 10

-נועה-:
"מסיבת חוף היום בערב!" צעקה מאי. הסתכלתי עליה במבט מוזר. ישבנו בהפסקה רגילה ביום השני לבית הספר. אחרי אתמול הכל חזר לקדמותו, שעה אחרי שאביב הלך כבר הפסקתי לחשוב עליו. אין לי טעם לשקוע בפנטזיות על חברים של אחי, לא יוצא מזה שום דבר טוב אף פעם. בדיוק ישבנו על הספסלים הקבועים שלנו, החבורה הקבועה של הבנות יושבת אחת ליד השנייה ונהנית מהשמש שהחליטה לבוא. מאי החליטה שהיא רוצה לפתוח את השבוע הראשון ללימודים באטרף, אני זוכרת את השיחה הזו בקבוצה המשותפת שלנו. אני התחרפנתי באיזשהו שלב ושמתי על השתק, מי צריך לשמוע חפירות עשרים וארבע שעות ביממה? אבל דווקא הרעיון למסיבת חוף קסם לי. לא ידעתי איך היא מתכוונת להרים את זה מהרגע להרגע, אבל אם יש דבר שלא צריך לדאוג למאי בקשר אליו, זה לקשרים שיש לה. תוך שעתיים היא יכולה להרים אירוע גדול עם מספר הקשרים שלה ולמשפחה שלה יש. לפעמים התעצבנתי שהמעמד החברתי מוכתב ע"פ האנשים שיש להם קשרים וכסף, אבל כנראה שככה העולם עובד. בסופו של דבר כשאביב אמר לי אתמול שאת המסיבות שאנחנו מארגנות הכי אוהבים, כי הן משהו, כי יש בהן קסם וכי הן עובדות טוב, זה רק העלה לי את הרצון לארגן עוד כאלה.
"אני בעד," אמרתי מיד, "זו דרך מעולה להמשיך לפתוח את השנה בכיף. את מי את רוצה להזמין?"
"את כל השכבה והשכבה שמעלינו." ראיתי את גפן נחנקת מהמים שהיא שתתה. צחקתי צחוק קל. לגפן אף פעם לא היה קשר טוב עם השכבה שמעלינו כי האקס שלה למד שם, והקשר שלהם נגמר לא משהו ומאז היא ניסתה כמה שיותר להתרחק מהשכבה הזו. עודדתי אותה ואמרתי לה שחצי מהם כבר התגייסו בחופש הגדול או שחלק מהם הלכו לשנות שירות ומכינות, כך שהסיכוי שהיא תראה אותו לא ענק.
"אני יכולה לכתוב לאח שלי והוא יכתוב לכל השכבה שלו אם אתן רוצות."
"אנחנו לא רוצות," מאי אמרה בצחוק, "בניתי עלייך כבר בקטע הזה." צחקתי ונתתי לה מכה קטנה בכתף והתחלנו לארגן את האירוע הנוצץ של הערב.
עד השעה שלוש כבר היה לנו מקום שתכננו לעשות את זה בו, מוסיקה, אלכוהול, אוכל מהיר, מחצלות, וכבר העברנו בשמועות את הידיעה על כך לכל השכבה.
"אנחנו צריכות למצוא קרשים בשביל המדורה הגדולה, אי אפשר לעשות מסיבת חוף בלי מדורה כיפית," אמרה גפן. הנהנתי אליה וחשבתי באיזה אתר גרוטאות אפשר למצוא הרבה קרשים שיצאו משימוש. נדב פתאום הגיע לשיחה שלנו ואמר שהוא גר קרוב לסופר ורואה כל הזמן המון עצים שמחזיקים את כל החבילות שמשאירים שם ליד הזבל והוא חושב שאפשר לקחת משם. הפקדנו אותו ועוד כמה חברים על זה שהם צריכים להביא קרשים למסיבה בערב.
"נשאר משהו לארגן?" הוא שאל בחיוך. הסתכלתי על גפן מסתכלת עליו בחיוך מלא הערצה. כולם אהבו את נדב, הוא היה נחמד לכולם, גם לאנשים שהוא לא החליף איתם שתי מילים, לא הייתה לו בעיה להסתדר איתם. הוא היה הכי פחות סנוב ומתנשא בכל החבורה הזו, אני יכולה להגיד שאני יותר מתנשאת ממנו. הקשר הטוב שלי ושלו הגיע באמצע כיתה י"א משיחה משותפת בבית ריק, ומאז היו מוצאים אותנו הרבה יחד. לא יצאנו כי באותה תקופה הייתי עדיין עם ערן, אבל זה לא מנע מאיתנו לההיפך לידידים מאוד טובים.
"בעיקרון לא," אמרה מאי בחיוך, "אני אודיע אם יש עוד משהו לסדר. נגיע לשם כולנו בסביבות שבע כדי לארגן, הזמנו את כולם לשמונה וחצי כדי שיהיה כבר חשוך אבל עדיין די מוקדם כי מחר יש לימודים." כולם חייכו וצחקו והתחילו להתפזר. בדיוק סיימנו ללמוד.
"נועה?" שמעתי קול כשהתקדמתי לכיוון החניות. הסתובבתי וראיתי ילד שידעתי שלומד איתי בשכבה. לא הייתי בטוחה בשם שלו, אבל השמות נעו בין עומר לבין אמיר.
"היי," אמרתי בחיוך, "עומר?" שאלתי בחיוך מובך. הוא צחק וחייך חיוך נחמד וצחק ואמר שכן, ושהפתיע אותו שאני יודעת מה השם שלו. צחקתי ואמרתי שלא הייתי סגורה על זה, כי די קשה לזכור שכבה של הרבה ילדים. הוא חייך ואמר שזה נכון ושאל אם הוא יכול לגנוב לי חמש דקות מהזמן. חייכתי ואמרתי לו שבטח, והתיישבתי איתו בספסל שהיה בדרך לכיוון החניות.
"מה רצית?" שאלתי בחיוך ושמתי את הטלפון בכיס האחורי של הג'ינס שלי.
"שני דברים לא ממש ארוכים," הוא חייך, "דבר ראשון, המסיבה היום בערב, היא באמת לכל השכבה?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מובך ומבויש, והנהנתי אליו ואמרתי לו שאני אפילו ממש אשמח לראות אותו שם, ואת כל החברים שלו. אמרתי לו שאנחנו מרגישים שהשכבה נורא מפולגת ושדווקא בשנה האחרונה הזו אפשר לאחד אותה יחד עם המסיבות והאירועים המשותפים. הוא שאל גם אם זה עולה כסף כניסה, ואמרתי לו שהם פשוט צריכים לבוא וגג יתחשבנו אחר כך, אבל שעם הקשרים של מאי היא סידרה את זה בכלום כסף.
"ודבר שני, זה קצת לא נעים לי לשאול, אבל את זוכרת את הפתקים שקיבלנו מהמחנכים של השכבה, בקשר למעשה הטוב ש.."
"בטח," חייכתי כשראיתי שהוא נתקע בין המילים, כל כך מלחיץ לשבת ולדבר איתי?
"אז בקיצור, קיבלתי מישהו שאני לא יודע מה לעשות בשבילו, ואני צריך עזרה, וחשבתי שאולי תוכלי לעזור לי."
"במי מדובר?"
"ערן שבתאי." הוא אמר. הסתכלתי עליו וצחקתי, אני והמזל שלי..
"אתה יודע שאני והוא כבר לא.."
"בטח, אבל עדיין, אני לא מרגיש כל כך בנוח ללכת ולדבר עם החברים הכי טובים שלו, אין בינינו כל כך קשר והם יכולים להסתכל עליי ממש בעין עקומה. לפחות ידעתי שאת לא תירתעי מהשיחה הזו."
"למה אתה חושב שהם היו מקבלים אותך ככה?" שאלתי. הוא הסביר לי שאפשר לראות בבירור את מי הם מקבלים ומי פחות, ושאין מקום לאנשים חדשים בקבוצה שלהם. הוא אמר שהם המקובלים של השכבה שכולם אוהבים, שבטוחים במעמד החברתי שלהם, ושלפנות אליהם בדברים האלה יכול להישמע להם מאוד חנוני ומאוד מפגר. הוא אמר לי שהוא חשש לקבל מהם תגובה מפגרת ואז להרגיש אפס שהוא בכלל פנה אליהם. הוא חשב שהם הולכים לרמוס את הכבוד שלו אם הוא ילך וידבר איתם. הסתכלתי עליו. הדבר הראשון שעלה בי זה שהוא לא צריך ללכת ולפחד לבקש עזרה או להתעמת עם החבורה הזו, כי אף אחד בה לא ילד מעצבן, אויל קצת חש וקצת מתנשא, אבל בסופו של דבר כולנו הבנו שהפרויקט הזה הוא מבורך. את זה גם ניסיתי להסביר לו. חוץ מזה חייכתי כי אמרתי לעצמי שבי הוא כנראה לא רואה את התכונות האלה יוצאות כל כך החוצה, תכונות שאני קוראת להן תכונות רעות.
"אני אשתף אותך בזה שהעניין של המעמד החברתי פה בשכבה מאוד מעסיק אותי מאז שהתחלנו את השנה."
"זה היה אתמול," הוא צחק. החזרתי לו חיוך ואז אמרתי שפשוט שמתי לב יותר מי יושב עם מי ואיפה, מי לא מדבר עם מי, וכמה אנחנו שכבה גדולה שאמנם פועלת יחד בפרויקטים אבל לא באמת מכירה אחד את השני.
"זה הגיוני שזה יקרה בשכבה כזו."
"אבל לא הגיוני שתפחד לפנות לאנשים כי תרגיש שהם יפגעו בכבוד שלך, לא הגיוני שאנשים שהעברת איתם שש שנים לא תרגיש בנוח אפילו לשאול משהו קטן."
"חמש, אבל אני מבין את הפואנטה שלך."
"הצטרפת בכיתה ח'?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן בחיוך.
אחר כך חזרנו לנושא שלשמו התיישבנו לדבר, ואמרתי לו שהמון דברים חומריים יש לערן, וכל מיני דברים כאלה לא באמת יגרמו לו לחייך. הבנתי מתוך השיחה שהדברים שבאמת משמחים את ערן זה דברים שעושים בכוונה טובה אליו. צחקתי כשאמרתי לעצמי שהדבר שהוא הכי היה רוצה זה שנחזור, שזה מה שהיה מעודד אותו בצורה הטובה ביותר, אבל שאת זה אני לא יכולה לעשות, לא משנה כמה מדהים וגבר על יכול לצאת עומר אם הוא יגרום לזה לקרות. חשבתי כמה קרוב לזה אני יכולה להגיע, בשביל לעזור לעומר, בשביל שהוא יהיה שמח עם המעשה שהוא יכול ליזום. הרגשתי שאם אני אעזור לו זה ישנה לו קצת את התחושה, ישקם לו קצת את הכבוד שהוא מרגיש שנרמס ליד האנשים האלה. הייתי מוכנה לעשות הרבה באותם רגעים בשביל לגרום לו לשמוח.
"יש לי הצעה אחת, אבל אתה תהיה חייב לי, המון." צחקתי. הוא הנהן והסתכל עליי מחכה שאמשיך לדבר.
"אני יכולה לתת לך את אישורי לקבוע לשנינו פגישה אחרונה, כי כרגע אנחנו נמצאים במצב שביקשתי ממנו זמן ושיתרחק, שלא נדבר כל כך הרבה כי אני עוד קצת פגועה וצריכה לחשוב. זו יכולה להיות שיחת ההסברים שאני בטוחה שהוא רוצה לקיים, רק בשביל ללבן את העניינים."
"את תעשי את זה?" הוא שאל מופתע, "את לא חייבת לי כלום, זה הרבה יותר משבכלל חשבתי עליו כשפניתי אלייך."
"אתה נראה ילד טוב, זה אולי נשמע קצת תינוקי וילדותי להגיד את זה על נער בן שמונה עשרה, אבל משהו בך שובה. אני מוכנה לעזור לך כדי שיתייחסו אלייך באופן שונה. תראה, אם תצליח לארגן דבר כזה ערן יסגוד לך, ערן יעריך אותך, אנשים שקרובים אליו יכבדו אותך ואולי זה יגרום לך פחות לפחד מהצד הזה של השכבה. אני לאט לאט מרגישה יותר בשלה לדבר איתו שוב, להבין את המניעים ולהבין מה קרה, מה שלא נתתי לו לעשות במשך שבוע וחצי, גם לא כשהוא תפס אותי אתמול בצהריים, הנה אני מגלה לך משהו. תקבע מקום, שעה וזמן, והמפגש הזה יהיה בזכותך. זה אחד הדברים שהכי ישמחו אותו עכשיו."
"באמת שאין לי מילים נועה, את מדהימה באמת, תודה ענקית, זה ממש לא מובן מאליו."
"באמת שטויות," אמרתי בחיוך, "אני שמחה לעזור. אתה צריך טרמפ הביתה?" שאלתי בצחוק. הוא הניד את ראשו לשלילה בחיוך ואמר שהוא קבע עם חבר לא רחוק מכאן ושהוא ילך לשם ברגל. חייכתי וקמתי ממקומי. נתתי לו חיבוק קטן, והרגשתי שהוא לא רגיל לקבל חיבוקים כאלה מבחורה. מדהים אותי שעדיין יש את הבנים התמימים והשקטים האלה שלא מחפשים להחפיץ בחורה. נפרדתי ממנו בביי ובאותם רגעים הסתכלתי על תווי הפנים שלו, על איך שהוא נראה. מפתיע אותי שבנים כאלה הם כל כך חסרי ביטחון, אין לו במה.