מעיין וים פרק 6♥🔫🔪(חלק 2)

באמצע יום שישי, ככה בעשר בבוקר. אנשים שמעיין לא הכירה, בני משפחה מוכרים וקרובים. היה לה עצוב והיא הצטערה שים לא כאן לצידה, היא הייתה זקוקה לו , לשמוע מילים של נחמה וקרבה, לדעת שהוא מבין את מה שהיא עוברת עם סבתא שלה. אבל המבט של שמואל לא עוזב אותה אפילו עכשיו.

האשמה הרימה את ראשה בגאווה יתרה כאילו היא הכניעה אותה לחלוטין, והעובדה שהיא ושמואל לא מחליפים אף מילה ביניהם הוסיפה למצב רוחה המדוכא גם ככה.

" את שמחה, גברת מעיין?" כל מילה שנאמרה מפיו הייתה חותכת כמו סכינים חדים שהכאיבו לה עוד יותר מהיחס של אחיה כלפיה.
" מה פתאום, שמחה? לא כשמדובר בסבתא שלי." אמרה מעיין בעצב כשהדמעות חסמו את גרונה. גם ככה היא מתקשה לדבר.
היא הלכה לכיוונו, והיא רצתה לבקש ממנו שיתן לה להתאבל כמו שצריך.
מבטו היה קר יותר מתמיד. היא הרגישה שהוא כעס עליה.
היא לא הבינה למה, תמיד היא הייתה הממושמעת והחזקה במשפחה, עכשיו היא שמה לב שהם התחלפו בתפקידים.

היא נהייתה הרגשנית, שכל דבר שמישהו אומר או מעיר משפיע עליה לרעה או לחילופין לטובה. והוא הכעסן והרגזן.

" מה קורה, שמואל?" שאלה בעצבנות.
"קורה מה שקורה, שמתחת לאף שלי העניינים יצאו מכלל שליטה. יום אחד את חוזרת בך ומחליטה שאת חוזרת אליו, מה את מצפה לשמוע, מעיין?"
"שאתה שונא את ים, שאתה מתעקש להפריד בינינו לחינם."
" מה גרם לך לשנות את דעתך?"
"הצרות שלו לא נפסקו. לרגע אחד לא עצרת לחשוב על התוצאות. אמרת לעצמך הוא נפריד ביניהם."
" למה את באה אליי בטענות?"
" אתה בטוח יודע , שבן אדם חף מפשע כמו ים הוא טרף קל בין ידייך."
כשמעיין הסיטה את מבטה ממנו והלאה. היא ראתה את אבא שלה שם.

מה הוא עושה פה?
שמואל אמר למעיין להישמע לקול ההיגיון מאשר ללכת בעקבות הלב. אחרת הסבל שלה לא יגמר.
היא שאלה את עצמה מה זה אומר, האם שמואל מתכנן תוכנית חדשה לגבם? האם היא צריכה להתחיל לחשוש?

התשובה היא, שכן בהחלט יש לה על מה לפחד. שמואל לא מתכוון לוותר עד שהם לא יהיו ביחד יותר.