מאושרת או מעושרת? פרק 24

הגענו לעיר לוצרן, בה אני אגור ואלמד, עיר ציורית יפייפיה, רוב עונות השנה היא קרה, ואני, שרגילה לאקלים טרופי חם, אצטרך להתרגל לכך. הדירה שאבא קנה לי, בה אשהה למשך תקופת הלימודים, שכנה בבניין דירות מפואר, מרחק כעשר דקות משערי האוניברסיטה המהודרת, ולכל מקרה אבא גם קנה לי רכב שישמש אותי במקרה הצורך. אמנדה ירדה אחריי מהרכב, התפעלתי מבניין הדירות, בן עשרות שנים אך מתוחזק היטב,מואר באלפי נורות צבעוניות בשעת ערב זו. אמנדה לקחה את ידי בידה ואמרה לי "בואי שכנה", וגררה אותי פנימה. היא הייתה מאוד חביבה לשומר המזדקן שפתח לנו את דלת הכניסה הכפולה ופיטפטה עימו מספר דקות, עורכת לו היכרות עימי. "ערב טוב, מר נורמן, תכיר זו רים, חברת ילדות מארץ מולדתי. היא מתחילה ללמוד כאן" היא חייכה אליו חיוך מאיר, שיניה הלבנות והישרות בוהקות, פניו של מר נורמן אורו מיידית, "נעים לי מאוד, גברת רים, שמי ג'ון נורמן, את יכולה לקרוא לי ג'ון. מר נורמן, זה לזקנים" הוא אמר, צחקנו ולחצתי את ידו בעדינות. "נעים לי מאוד, מר נורמן, אהה סליחה, ג'ון הצעיר והנאה" החזרתי לו והמשכנו לצחוק, "את בטח הדיירת החדשה בפנטהאוז, אמרו לי שתגיעי בעוד כשבוע" ג'ון הביט בי וקרץ בחיוך, "אני כאן" אמרתי מבצעת מולו ריקוד קטן. ג'ון ואמנדה החליפו מבטים ביניהם והתפוצצו מצחוק, הצטרפתי לצחוקם,אמנדה נפרדה מג'ון וגררה אותי משם "רים, את משהו מיוחד" היא אמרה בין פרץ צחוק אחד למשנהו. הזמנו את המעלית ואמנדה לחצה על הקומה השביעית, האחרונה, תוך מספר שניות הגענו לקומה בשתיקה, התרגשתי מכדי לדבר ואמנדה הבינה לליבי 'סופסוף תהיה לי חברה אמיתית, מישהי שלא עובדת בשבילי' חשבתי לעצמי, מחייכת לאמנדה. יצאנו מהמעלית היו רק שתי דלתות בקומה, דלת לכל פנטהאוז. דלת הפנטהאוז שלי הייתה פתוחה, הצוות שנסע איתי סידר את רוב חפציי במקום, נשארו מספר דברים, סימנתי לצוות שזה הכל ומבחינתי הם משוחררים, חיבקתי כל אחד ואחת מהם והם יצאו, סוגרים את הדלת אחריהם. "ייייאאאאאייייייי!!!!!!!" צעקתי לאחר מספר שניות, קופצת ומושכת את אמנדה לקפוץ איתי, התחבקנו והמשכנו לקפוץ מספר שניות, כשנרגענו, אמנדה התיישבה על ספת העור השחורה ואמרה "וואוו, יש לי מלא דברים לספר לך, קודם כל, אני לא מאמינה שאת שכנה של היצור המהמם הזה", אמנדה נופפה בידה, כאילו מקררת את עצמה מרוב חום. "מה?" החזרתי לה מבט שואל, "אוף, שכחתי שעדיין לא התחלת ללמוד" אמנדה אמרה ומייד המשיכה "אז עדיין לא הכרת את ג'יי שון, הבחור הכי מ ה מ ם שראית, בחיים, בע ו ל ם!!!" אמנדה שיחקה את עצמה מעולפת על הספה. 'את לא הכרת מ ע ו ל ם את מתיו אהובי המ ה מ ם' עניתי לה בראשי וחייכתי לעצמי, מדחיקה את הכעס שעלה בי כשהזכרתי את שמו של מתיו לעצמי. אמנדה המשיכה, כאילו אני בלתי נראית, מתהלכת הלוך ושוב ברחבי הסלון המרווח שלי "הוא לא רק פרצוף יפה, הוא גם חכם,אינטיליגנט ברמות על, וגיק מחשבים, ארבעת הדברים האהובים עליי" היא אמרה, מסתובבת להביט בי ומחייכת. אמנדה לא חיכתה לתגובה מצידי והמשיכה "מה אני יודעת עליו?" שאלה וענתה לעצמה, 'יופי, חברה ראשונה מתגלה כפסיכית, כל הכבוד רים' חשבתי לעצמי, מקשיבה בעל כורחי להשתפכויותיה על הג'יי שון הזה, אני כבר לא אוהבת אותו "אני יודעת שהוא בא מהאיזור שלך" קפאתי במקומי "תחזרי על זה שוב, אמנדה", אמנדה שוב הסתובבה לעברי, עוצרת במקום, "אני לא יודעת בדיוק, אבל אני יכולה לברר אם תרצי, הוא מגיע מאיזור הממלכה, אחת המדינות השכנות", "להזכירך" עניתי לה בזעף מדומה "גם את 'מהאיזור שלי', הורייך נולדו בממלכה שלי, של אבותיי" , אמנדה צחקה ואמרה "רים, יקירתי, אני אזרחית העולם, לא שייכת לאף מקום ולאף אחד,עדיין", אמנדה דילגה מעליי והפלקתי לה על ישבנה, שתינו התחלנו לצחוק ואמנדה התיישבה לידי, עורמת מספר כריות ומתיישבת עליהן בקפיצה "הכאבת לי, ביץ'", המשכנו לצחוק ונפלנו אחת על השנייה. נשכבנו על השטיח, נרגעות מפרצי הצחוק. אמנדה הפרה את השתיקה ראשונה "רים, את פשוט לא מבינה, ג'יי פשוט מושלם. גם יפה, וגם חכם, הוא סיים את התואר שלו בשנתיים במקום שלוש שנים ובמקביל התחיל בתואר שני, היחידי שאישרו לו דבר כזה באוניברסיטה, הם מאוד נוקשים כאן מבחינת החוקים. הוא שנה רביעית כאן, אוטוטו מסיים" אמנדה נאנחה, עוצמת את עינייה וקוראת בשמו של ג'יי "אחחח ג'יי, ג'יי", דחפתי אותה ושוב צחקנו במשך דקות ארוכות. השעה היתה כבר קרוב לחצות, "טוב, אני הלכתי, לחלום על ג'יי שון" אמנדה אמרה, שתינו מנסות לקום מהרצפה. ליוויתי אותה לדלת, "בואי תראי עכשיו את הדירה שלי" אמנדה הפצירה בי לפתע "בכיף", לקחתי את המפתחות מהשולחן , נועלת אחריי את הדלת. "המעלית תפוסה, היא עולה ל…" אמנדה אמרה בציפייה, "פינג" פעמון המעלית צילצל ועל המסך מעליה הופיעה הספרה שבע 'ג'יי שון' חשבתי באימה והחלפתי מבטים מבוהלים עם אמנדה, מבוהלת לא פחות ממני. דלתות המעלית נפתחו "היי, אפשר לעבור?" ג'יי, גבוה ממני בראש, הביט עליי מלמעלה,מחייך אליי וחושף שיניים לבנות בוהקות, 'זה בהחלט החיוך הכי יפה בעולם' חשבתי לעצמי, חולצתו הצמודה חשפה גוף בנוי היטב, ידיים שריריות וחזה מחולק לקוביות, מכנסיים בגזרה ישרה, מבליטות את ישבנו המוצק, הוא החזיק ספרים ביד אחת וביד השנייה שקית קניות מלאה בירקות ופירות ושאר מצרכי מזון. "ככככןןן בטח" גימגמתי קלות ונתקעתי בו, מפילה את ספריו מידו, "אוי סליחה" אמרתי, התכופפתי מיד להרים את הספרים וראשינו התנגשו אחד בשנייה, התרוממתי מייד, משפשפת ביד אחת את מצחי וביד השנייה הגשתי לו את הספרים שהרמתי, הוא לקח את הספרים מידי ושאל אם אני בסדר, שולח יד ללטף את הבליטה שנוצרה לי מהמכה, ידו החמה ליטפה בעדינות את מצחי וירדה ללחי הימנית שלי "את תהיי בסדר?" שאל והביט עמוק לתוך עיניי, הינהנתי כמו בובת כלב על הדאשבורד, "מעולה, אל תשכחי קרח להורדת הנפיחות, אני כאן אם תצטרכי עזרה, שכנה חדשה וחמודה" ג'יי אמר בעודו אוסף את שאר הספרים, נעמד, מביט בנו ומחייך. נופפנו לו לשלום וירדנו לקומה הרביעית, עוצרות את עצמנו מלפרוץ בצחוק קולני. נכנסנו בקושי לדירתה של אמנדה, מתפוצצות מצחוק ומשתטחות על הרצפה, אוחזות בבטנינו הכואבות מרוב צחוק. לקח לנו כעשר דקות להרגע. "הוא בטח חושב שאני מטומטמת" אמרתי בין התקף צחוק אחד לשני, אמנדה לא הצליחה לדבר בכלל, צחוקה היה מתגלגל ומדבק.