מאושרת או מעושרת? פרק 23

הייתי בהלם מוחלט,קרסתי על הכיסא, מתיו חש לעזרתי אך הדפתי אותו, לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו, לא האמנתי שהסתיר זאת ממני, "תמשיך" דרשתי ממנו שוב, הוא לקח כיסא נוסף והתיישב לא רחוק ממני, "כששמעתי את התכנית, הגבתי בדיוק כמוך, נכנסתי לסלון, הוריי השתתקו כשהבינו שהקשבתי לשיחתם, כעסתי עליהם, וגם על הורייך" הוא אמר בהתנצלות, מביט בי במבט מתפייס ואני מחזירה לו מבט מלא זעם, מתיו התכווץ בכיסאו והמשיך מבלי לחכות שאבקש "דרשתי מהוריי שיסבירו לי מאיפה עלה בדעתם הרעיון המגוחך הזה, ואבי אמר לי שהוא והמלך חברים עוד מימי הלימודים בשוויץ, לאן שמועדות פנייך, מסתבר שהם חברים מאוד מאוד טובים, ולעולם לא נצליח להבין את הקשר ביניהם, אבי מגדיר את זה כקשר 'יותר מאחים', לפני דבריו, הם עברו הרבה דברים ביחד, דברים שגרמו למלך להבין שאבי הוא הרבה יותר מחבר והוא סומך עליו בעיניים עצומות. אבי סיפר שכשנולדת הם הבטיחו אחד לשני שיחתנו אותנו, כלומר, אנחנו מאורסים מגיל קטן" מתיו שוב חייך אליי במבט מפוייס, אך אני לא החזרתי לו מבט, הייתי עדיין בשוק, ועיכלתי את דבריו. חשדתי שזה העניין, אך לא חשבתי על מתיו כמיועד לי." אתה רוצה להגיד לי שכולם יודעים את זה?" מתיו הינהן בראשו והביט בי, "אני לא מאמינה, אני פשוט טיפשה!" מתיו התנתק מכיסאו וכרע לידי, מחבק אותי.נתתי לו לחבק אותי, אך לא החזרתי לו חיבוק "אני רק רוצה שתדעי שרגשותיי כלפייך אמיתיים, אני באמת מאמין שנועדנו אחת לשנייה, והורינו בסך הכל הולכים על פי צו האלוהים". לא יכולתי לסבול את נוכחותו של מתיו, יצאתי בזעם, מתיו מדביק את צעדיי, הוא רץ לפניי וחסם אותי "אני רוצה שתרגעי לפני שאת חוזרת לארמון, אסור לך לדעת על זה" אמר,בעודו מחבק אותי, דחפתי אותו ואמרתי בקול שבור "ומתי תכננת להגיד לי את זה? היה לך מספיק זמן" התחלתי לבכות, והוספתי "אני לא מאמינה בך יותר", מתיו נשאר לעמוד שם, מביט בי בכאב, רצתי לארמון, מסתירה את פניי, שלא יראו שבכיתי. למזלי לא נתקלתי באף אחד מבני משפחתי, והצלחתי לחמוק משאר הצוות. נכנסתי לחדר ונפלתי על המיטה, הכר סופג את דמעותיי,'מילא שהם שידכו בינינו מגיל קטן,אבל למה הם הסתירו את זה מאיתנו?, ואם לא הייתי מרגישה כך כלפיו?', עדיין אהבתי את מתיו, אך לא יכולתי לסלוח לו, להם. נרדמתי בינתיים , לשינה טרופה, מלאת חלומות. אימא העירה אותי בארבע בבוקר "מתוקה, קומי" אימא נישקה את ראשי וליטפה את פניי ברכות, חייכתי "הרבה זמן לא הערת אותי בצורה כזו" אמרתי לאימי, ונזכרתי בבת אחת באירועי אמש, עננה חלפה על פני והחלטתי שלא לדבר על העניין, היום האחרון צריך להיות שמח ומבדח, אני צריכה אנרגיות חיוביות ובכמויות ענקיות. עכשיו זה וודאי, אני עוברת לבדי לארץ זרה ורחוקה.עוד יהיו לי הזדמנויות לדבר על זה כשאהיה יותר שקולה ושלווה. התארגנתי במהירות וירדתי לאכול ארוחת בוקר חטופה, תיאבון לא היה לי מרוב ההתרגשות, אך ידעתי שאימא לא תוותר לי וניקרתי מעט ירקות וגבינות. ואן גדול חיכה לי עם מזוודותיי מחוץ לארמון, כמה אנשי צוות ליוו אותי גם כן, הם יביאו אותי בבטחה לשוויץ ויחזרו בחזרה לממלכה, לא לפני שיפקידו אותי בידיו האמונות של שגריר הממלכה בשוויץ, שידאג לכל מבוקשי.
הטיסה עברה בחרדה קלה, זו אמנם לא הטיסה הראשונה, אך הייתי בגפי, גם עצם העובדה שטסתי במחלקה הראשונה לא הקלה על העניין, דיילת צעירה וחביבה הוצמדה אליי ודאגה לי במשך כל הטיסה המייגעת. קצת לפני הנחיתה התעוררתי, נלחצתי מעט כשלא הבנתי מה קורה סביבי ,נחתנו בשלום, וכשהגעתי לטרמינל קבלת הנוסעים, חיכה לי נהג עם שלט הנושא את שמי, הצוות שליווה אותי מיהר לאסוף את מזוודותיי,והצטרפנו לנהג, הנסיעה עברה בשתיקה מביכה, במקום זה הבטתי בנוף , שלגי החורף נמסו ברובם והכל היה הררי וירוק, נגיעות כחולות נגלו אליי מדי פעם, נפעמתי מהנוף, הוא היה מאוד שונה ממה שהייתי רגילה אליו. תחילה עברנו בבית השגריר, הייתי מאוד היה עייפה, אך הנימוס חייב אותי להפגין רשמיות. השגריר גר במרחק של כארבעים דקות מהאוניברסיטה. הוא הסביר לי מעט על מנהגי המקום, אכלנו ארוחת צהריים ולפני שהמשכתי משם לכיוון העיר בה שוכנת האוניברסיטה הוא אמר "הנסיכה רים, אני עומד כאן לרשותך, כל דבר תרצי, אפילו הקטן והזניח ביותר, אני כאן" הוא כחכח בגרונו והמשיך "רציתי להפתיע אותך" הוא אמר והסיט את מבטו לכיוון דלת הכניסה, בחורה בת גילי נכנסה לחדר, "שלום הנסיכה רים" היא קדה לעברי והתקרבה אליי "אני אמנדה, בתו של השגריר, גם אני סטודנטית באוניברסיטה, התחלתי בסמסטר הקודם, אבל אני במסלול של שלוש שנים, כך שאנחנו נתראה לאורך כל זמן לימודייך" היא אמרה, קורצת לי. חיבקתי אותה בהתלהבות ואמרתי "היי אמנדה, אני רים, נראה לי שזו תחילתה של ידידות נפלאה" כולם צחקו וראיתי את השגריר מהנהן בראשו באושר. אמנדה הצטרפה להמשך הנסיעה "חסכתם לי נסיעה ברכבת" אמנדה גיחכה כשנכנסנו למכונית 'נראה לי שאנחנו נסתדר מצוין, היא בדיוק כמוני' חשבתי לעצמי באושר 'אני לא אהיה לבדי כאן, אחרי הכל' אני ואמנדה פיטפטנו כל הנסיעה, אמנדה עדכנה אותי ברכילות האחרונה במסדרונות האוניברסיטה,נתנה לי טיפים איך להסתדר , בטוח שלא אשתעמם איתה.