מאושרת או מעושרת? פרק 17

קמתי בעלות השחר,מציוץ ציפורים שחדר לחלומי , כל גופי כאב ודאב. קמתי בקושי על רגליי הכואבות, לוקחת את הטלפון מהספה ובודקת האם מתיו התקשר, הטלפון לא הראה סימני חיים. סיננתי קללה עסיסית בשקט ונכנסתי לחדרי, מחברת את המכשיר למטען החשמלי ונכנסת למיטה באפיסת כוחות. נרדמתי תוך זמן קצר, נשאבת לחלומות בלהה, כולם מסתיימים בצורה דומה, מתיו עוזב את ידי ונעלם, מתפוגג. קולות מפרים את שנתי, התלחשויות, קולות מוכרים, פקחתי חצי עין, לראות מה מתרחש סביבי, אימי וסופיה עומדות בכניסה לחדרי ומתייעצות האם כדאי להעיר אותי. הסתובבתי לצד השני בשקט, לא רציתי לצאת מהמיטה, לעולם! לא בלי מתיו בכל אופן, אך ידעתי שזה לא יקרה. אימי וסופיה יצאו מהחדר בשקט, נותנות לי עוד כמה דקות של חסד, ידעתי כי הכנות מרובות לפניי, אך מאורעות הערב הקודם העיבו על שמחתי, היו לי הרבה שאלות בראש, אך תשובות מעטות. לא רציתי לערב אף אחד בעניין, אך מצד שני לא ידעתי איך עליי לגשת ולטפל בזה. שאלה אחת הדהדה בראשי 'מדוע מתיו לא סיפר לי על השיחה עם אבא?' רציתי תשובה מיידית, אך לא ידעתי איך עליי להשיג אותה, ופתאום עלה בראשי הרעיון, אבא משתף את אימא בכל דבר, גם הדברים הקטנים ביותר, אם יש מישהו שאוכל לפנות אליו בנוגע לזה, זו אימא, ואני יודעת איפה בדיוק ללחוץ כדי לקבל תשובות. קפצתי מהמיטה במהירות שהפתיעה אפילו אותי, הסתחררתי לשנייה בגלל המחסור בשעות שינה, והסתדרתי. השעה היתה יחסית מאוחרת, אכלתי את ארוחת הבוקר שסופיה הביאה לחדרי והלכתי לחפש את אימא, מצאתי אותה מסיירת בגן עם מספר נשים, ככל הנראה אלו היו נשים מארגון הצדקה שלה, מחפשות מטרות חדשות לתרום להן. כשהן הבחינו בי הן רצו אליי ובירכו אותי לכבוד יום הולדתי והרעיפו מחמאות על המסיבה, חייכתי והודיתי להן. אימא שיחררה אותן והתפנתה אליי, התחבקנו ודיברנו מעט על המסיבה, שוב ושוב אימא אמרה שהיא גאה בי על נושא המסיבה ועל הבגרות שגיליתי, חיבקתי אותה כאות תודה והוספתי "אני עוד לא מעכלת שאני עוזבת", אימא הידקה את חיבוקה, והמשכתי "אני מאוד דואגת למתיו, אני מקווה שהוא לא ייאלץ להתפטר" והבטתי בעיניה של אימא, היא עצרה והחזירה לי מבט "ולמה שתחשבי דבר כזה?", 'יש!' חשבתי לעצמי והחזרתי לאימא מבט תמים "רים, אין לך מה לדאוג, אביך מאוד אוהב את בנו של חברו הטוב, הוא הציע לו תפקיד מאוד משמעותי, אך מתיו סירב", "מה?????" עניתי לאימא ועצרתי מלכת. אימא נבהלה ולא הבינה את פשר תגובתי 'מה קורה כאן לעזאזל?' חשבתי לעצמי ולא העזתי להגיד בקול ולהסגיר את רגשותיי 'מה הם מסתירים ממני', אימא המשיכה לדבר "כן, רים, אביך הציע למתיו לשמש כדובר בעיר אחרת בממלכה, אך מתיו סירב", אימא הביטה בי ומיד סובבה את ראשה לכיוון השני "הבנות קוראות לי, ואני חייבת ללכת, יש לי עוד פגישות היום" אימא נישקה אותי בחטף ומיהרה לעבר הארמון, המשכתי לסייר לבד בגן, מהורהרת, מנסה לעכל את החדשות, אין מנוס מזה,אני חייבת לדבר עם מתיו. חזרתי לחדרי, מחפשת אחר הטלפון הסלולרי שלי, העפתי מבט בצג, וחייכתי, מתיו שלח הודעה…