מאושרת או מעושרת? פרק 16

המסיבה הסתיימה בשעת לילה מאוחרת, וכל מה שחשבתי עליו היה השתלשלות האירועים בחממה עם מתיו,רציתי מאוד להרגיש אותו אבל מצד שני הבנתי למה הוא לא המשיך, הודיתי לו בליבי על הכבוד שרחש לי, בשעה שתיים בלילה, כשאחרון המוזמנים עזב, אני והוריי היינו מותשים, וכל אחד מאיתנו פרש לחדרו, סופיה ליוותה אותי לחדר, מדברת בהתרגשות על הנשף המדהים ואני עונה לה בעייפות, ואז סופיה שאלה אותי "איך היה עם מתיו?" הסתובבתי אליה בחדות ושאלתי "מה?" סופיה נבהלה מתגובתי "סליחה, הנסיכה רים, פשוט ראיתי אתם רוקדים ומדברים, רציתי לדעת איך הוא הגיב לחדשות הטובות שלך", נשפתי אויר בהקלה ופלטתי שקר לבן בלי היסוס "הוא נורא שמח על תוצאות המבחן, ואיחל לי בהצלחה, הוא מאוד מתרגש בשבילי" אמרתי בהתלהבות מזוייפת, "הילד הזה הוא ילד טוב, הוא תמיד עוזר ותומך במי שזקוק לעזרה, אבל הוא היה כל כך מאוכזב השבוע, אחרי שהיה בשיחה עם המלך, הוא בטח סיפר לך", לשנייה קפאתי במקום, אך לא רציתי שסופיה תתחיל לשאול שאלות אז הנהנתי בראשי ופיהקתי בקולי קולות כשנכנסנו לחדרי, סופיה עזרה לי להתארגן במהירות לשינה, רציתי שתצא כבר כדי להתמודד עם החדשות הטריות ששמעתי עכשיו, ברגע שהיא יצאה, מחבקת ומנשקת אותי, יצאתי למרפסת להתרענן ולעכל את מה ששמעתי זה עתה. עמדתי קרוב למעקה והסתכלתי לעבר האופק, מראות של נהר זורם בחשיכה, צמרות עצים והרים המתנשאים לגובה, רחוקים נגלה אליי בקושי, הודות לירח דק, המציץ מבין העננים, המחשבות התרוצצו במוחי 'למה מתיו לא סיפר לי על השיחה עם אבא?', 'על מה הם דיברו?' ,'למה היא התכוונה כשאמרה שהוא היה מאוד מאוכזב?', 'מתיו צריך אותי ואני לא שם בשבילו?', אלף מחשבות הוטחו בבת אחת ואני התכווצתי בכאב, רציתי תשובות, ומיד, החלטתי שמחר אני אקבל אותן, ממתיו, מאבא, מאמא, לא עניין אותי דבר, אני לא יכולה עם החוסר ודאות הזה. נכנסתי למיטה ללילה מלא בנדודי שינה. מסך הטלפון הנייד שלי היבהב לכמה שניות, קפצתי למצב ישיבה, מביטה בשעון, השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, ורק אדם אחד מסוגל ליצור איתי קשר בשעות כאלו, תחושת הנימנום התחלפה בעירנות , פותחת את הטלפון הנייד וכמו שחשבתי, הודעה ממתיו "אהובתי, אני מקווה שאת ישנה ולא מתהפכת במיטה מצד לצד כמוני, מחשבות על הערב הנפלא שבילינו ביחד לא עוזבות אותי. הייתי רוצה אותך כאן לצידי" חייכתי למראה ההודעה, 'אני כל כך אוהבת אותך מתיו' חשבתי לעצמי, 'מה אענה לו?' הרהרתי בקול, ופתאום הטלפון רטט בידי, מתיו מתקשר אליי!! "היי" עניתי בקול ענייני "ידעתי שאת ערה, אהובתי", מתיו אמר בהפתעה,צחקתי בקול, "ידעתי שאתה מכיר אותי כל כך טוב" המשכנו לדבר על הערב הנפלא, מתעלמים ממה שקרה לפני שעזבנו את החממה בחיפזון, "מתיו אהובי, רציתי לשאול אותך, הכל בסדר? שמעתי על השיחה שלך עם אבא, חשבתי שהשיחה אמורה להתקיים בעוד כמה ימים", מתיו שתק למספר שניות "מה שמעת?", הוא שאל בחשדנות מאופקת, שתקתי, מה אני אמורה לענות?, רציתי שיענה לי בכנות, לא אמורים להיות סודות בין אוהבים, חשבתי לעצמי בתמימות, "רים, את איתי?" מתיו קרא בשמי, "כן…" אמרתי לאט, "התכוונתי לזה באמת" אמר מתיו לאחר מספר שניות של שקט, "אני יודעת" עניתי לו, הבנתי שהוא מתכוון לכך שיחכה לי בזמן שאסיים את הלימודים באוניברסיטה, "אני לא יודע מה אעשה בלעדייך, רים, לעבור ממצב בו אני רואה אותך מדי יום למצב שבו אני לא יודע מתי אשמע את קולך, ולא לדבר בכלל על לראות אותך, לנשק, ולהרגיש…" שמעתי את קולו נשבר בסוף, שנינו שתקנו, מקשיבים אחד לנשימותיו של השני, דמעות החלו לזלוג מעיניי, ההכרה בכך שאוטוטו אני עוזבת החלה לחלחל לתודעתי, 'למה זה קורה רק עכשיו, למה זה לא התפתח לפני זה' חשבתי לעצמי בכאב, "אני יודע מה את חושבת, רים, ואני לעולם לא אתן לך לוותר על החלומות והשאיפות שלך" מתיו הוסיף, עוד לפני שהספקתי להגיב. פתאום השתרר שקט על הקו, והשיר של פסנג'ר התנגן ברקע, "אני מקדיש לך את השיר, רים אהובתי, רק שאני יודע שאני אוהב אותך ונותן לך ללכת… ולא ההפך", שנינו הקשבנו לשיר בשתיקה, תוך כדי השיר יצאתי למרפסת, להתאוורר מעט, לעכל את דבריו של מתיו, בסיום השיר השיחה נותקה, התקשרתי בחזרה למתיו אך השיחה הגיעה ישירות לתא הקולי. השלכתי את המכשיר הסלולרי על הספה במרפסת ונשכבתי על הרצפה בתנוחה עוברית, קוראת בשמו של מתיו בלחש לבוא איתי…