מאושרת או מעושרת? פרק 12

קמתי בבוקר, התארגנתי וירדתי למטה, עוד הספקתי לברך לשלום את אבי, לפני שסיים לקרוא את עיתוני הבוקר, קיפל אותם ויצא לעוד יום עמוס פגישות וישיבות. אימא הצטרפה אליי לאחר כמה דקות "את כבר מוכנה לזה, ילדת יום הולדת?" היא צחקה ואני הסתכלתי עליה במבט של 'אל תתייחסי אליי כמו לתינוקת' וצחקנו, אימא עידכנה אותי בסדר היום "יום לפני הנשף וההכנות מרובות, את צריכה להחליט איפה נעשה ומה, את התפאורה והתפריט, את שאר הדברים כבר סגורים", "טוב אימא, יש לי נושא מדהים, ואני חייבת להגיד שזה בזכותך" אימא זהרה "אני?" ידיה על ליבה וחיוך רחב על שפתיה "כן, בעקבות השיחה אתמול, חשבתי על נושא לנשף, גם שלחתי מיילים בבוקר למספר מוזמנים, יותר נכון מוזמנות שאני אשמח לארח במסיבה שלי, דרך אגב, המוזמנות שלי קשורות גם למה שבחרתי לעסוק בו במשך הזמן שנותר לי עד לנסיעה" אמרתי, מנשנשת מהצלחת מדי פעם 'הנה אני אוכלת, מסייה אלבר אלבז, המעצב המדופלם' חשבתי לעצמי, "אוקיי, אני מאוד מסוקרנת" אמרה אימא והתקרבה אליי "חשבתי על כוח נשי כנושא למסיבה שלי, שלחתי מספר הזמנות לנשים נעלות ברחבי הממלכה הנושאות תפקידים בכירים או עוסקות בהעצמת נשים", אימא ממש קרנה "רים, אני יותר מגאה בך, זה נושא מדהים לדעתי", "מעולה" " עניתי לה והוספתי "הייתי רוצה גם להזמין ילדים וילדות יתומים למסיבה שלי, ולחלק להם מתנות ובגדים", אימא התפעלה ואמרה שתטפל בזה, סיימנו לאכול וכל אחת מאיתנו פנתה לעיסוקיה, התייעצתי עם מארגן האירועים שאימא העסיקה לנשפים מסוג זה על המיקום האידיאלי למסיבה, הוחלט שנעשה זאת באולם הנשפים בקצה הארמון, שיש לו גם מרפסת עשויה מעץ שהנהר מקיף אותה, כך שנוכל לאכלס אפילו יותר אנשים, התפאורה במסיבה תהיה בצבעי אדום וזהב, צבעים מאוד נשיים, שיבליטו בניגודיותם את שמלת הטורקיז שלי ואת בגדיהם הכחולים של הוריי, הפתעת הערב תהיה בדמותה של הזמרת האהובה עליי,זמרת מקומית וידועה שתחתום את הערב הנפלא שהולך להיות מחר, יכולתי לקחת זמרים בינלאומיים, אך אני מעדיפה לפרגן לבני עמי, שהם לא פחות טובים, רציתי גם שלושה מוסדות שעוסקים בהעצמת נשים ולתרום להם במהלך הערב, חשבתי על זה, אקח אחד בתחום החברתי, שני בתחום הכלכלי ושלישי בתחום מדיני. סיימנו עד הצהריים לעצב את אולם הנשפים בסגנון שרציתי, המעצב, ג'וזף פירי, עשה עבודה מדהימה, וחלק מהדברים יגיעו מחר, בצהריים אימא קבעה שנעשה טעימות לקבוע את התפריט למחר, רצינו משהו פשוט ואיכותי, לא מנקר עיניים, הוריי דגלו בצניעות וענווה, אך היו דברים שהם לא חסכו בהם, כמו הנשף הזה, אך אני לא רציתי משהו גדול. בתפריט הטעימות שאימא דאגה לו מבעוד מועד הלכנו על תפריט מנות קטנות ומגוונות במקום מספר מנות שיוגשו לשולחנות וכך נחסוך התרוצצויות של מלצרים בין רגלי המוזמנים, אלכוהול היה מחוץ לתחום עבורי, לכן אימא החליטה על התפריט. הערב כבר ירד ואני ואימא כבר התעייפנו מכיתות הרגליים מקצוות הארמון, אך אני הייתי מרוצה, לא חשבתי כלל על מתיו, אך לאחר ארוחת הערב, כשיצאתי לסיבוב בחורשה בקצה הארמון, ושאפתי אויר ליד הנהר, המחשבות היכו בשיא עוצמתן "למה אתה מתחמק ממני?, למה אתה לא מתמודד עם הפחדים?, למה התרחקנו כל כך?" ניהלתי שיחה מדומיינת עם מתיו, מטיחה בו שאלות, מתעלמת מהעובדה שאין מי שישיב עליהן. כל כך רציתי שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר, והוא כאן, תמיד לשירותי
נשברתי ובכיתי שוב, נופלת על ברכיי, ורוצה שהאדמה תבלע אותי, ותקיא אותי ביקום מקביל, שבו מתיו ואני ביחד, למרות הכל. רציתי להתקשר אליו, לשמוע את קולו, אך הפחד מדחייה או חוסר מענה גבר על הרצון, חזרתי לחדרי, עייפה, שבורה וכואבת. חשבתי לעצמי שאם זו האהבה שכולם מדברים בשבחה, אני לא מעוניינת בזה יותר, עדיף לי להיות לבד, חשבתי ועצמתי את עיניי ללילה חסר חלומות.