מעורב || HP – פרק 7

~ג׳יני~

הייתי המומה מכדי לבכות, טרודה במחשבותיי מכדי להתעצבן. עייפה מלצעוק. בטני מקרקרת מרעב.
אני והרמיוני ישבנו בחדר המועדון (היא היחידה שהאמינה שזה לא באמת קרה) וניסינו לחשוב מי היה יכול לפרסם תמונה מרושעת שכזו.
״הייתי אומרת שהוא עשה את זה כד להתנקם בהארי,״ אמרה הרמיוני ביובש, ״אבל הוא שונא אותנו.. הוא לא היה עושה את זה גם בשביל שק של אוניות זהב..״
הרמיוני יצאה אל המסדרון ותלשה את אחרון הדפים המבישים שנשארו על הקירות. פרופסור מקגונגל הורידה את כולם בזמן ארוחת הערב. הדף היה מונח ביו שתינו, והתמונה (שלא זזה) גרמה לי לרעוד.
הבטתי (למרות הזעזוע) ביתר ריכוז בתמונה. אני ומאלפוי היינו קרובים אחד לשני כמעט לגמרי, והבטנו אחד בשני בתשוקה כזו, שעשה לי חשק להקיא.
״חכי רגע!״ קראה הרמיוני. ״יש דרך לברר את זה. בקיץ האחרון קראתי המון ספרים על כשפים, וראיתי כישוף שמגלה שיטות לשינויי תמונה.״
״אז בואי ננסה אותו!״ נעניתי בהתלהבות.
הרמיוני הניחה את שרביטה על התמונה ולחשה: ״אינקלוג׳יקו״.
התמונה הפכה ללבנה, ואז לכחולה בוהקת ולאחר מכן שבה לצורתה הרגילה, עם שינוי אחד קטן: במקום להביט אחד על השני באהבה, על פנינו הייתה נסוכה הבעת זעם.
״יש!״ צייצתי וחיבקתי את הרמיוני. ״תודה, תודה, תודה!״
״חכי רגע, לא כל-כך מהר,״ אמרה הרמיוני, שהצליחה להשתחרר מהחיבוק המוחץ שלי. ״התמוה הזו עדיין צולמה. וזה צריך להיות מישהו ממש רע, או מישהו עם תזמון טוב שעקב אחרי אחד משניכם וצילם את התמונה.״
״יש רק דרך אחת לברר,״ אמרתי ונימה של הרפתקנות והתמדה נשמעה בקולי.
״מה?״ שאלה הרמיוני.
״למצוא את מאלפוי. אולי יש לו את התשובות לכל זה.״

חמש דקות לאחר-מכן כל ספרי הכישופים של הרמיוני היו מונחים על מיטתה. ״זה חייב להיות כאן איפשהו..״ היא מלמלה.
״אמ- מה את מחפשת?״ שאלתי בהיסוס.
הרמיוני לא ענתה. אחרי כמה רגעים היא לחשה בהתרגשות, ״הנה זה!״
הספר שבידה היה פתוח על אחד העמודים האחרונים ובו היה כתוב באותיות מסתלסלות, ״לחש הנגזה״.
״זה לא הלחש הזה שמעלים אותך?״ שאלתי.
״אין זמן לדיבורים!״ צקצקה הרמיוני בלשונה. ״אני ממש מקווה שזה יצליח לי, אף פעם לא ניסיתי משהו כזה בעבר.״
היא הורתה לי לעמוד עם הידיים צמודות לגוף ובראש זקוף. היא לקחה את שרביטה ומלמלה כמה מילות קסם. היא נקשה על ראשי, והרגשתי כאילו ביצה נשברת עליו וזולגת במורד פניי.
״יש!״ צייצה הרמיוני. ״תראי אותך, ג׳יני!״
צעדתי למראה שבחדר הבנות. מולי השתקפה רק בבואתה של הרמיוני, שעמדה מאחוריי בפרצוף מתפוצץ מגאווה. ליד הרמיוני הייתה צללית בהירה מאוד ומטושטשת.
״זה לא הכי טוב בעולם,״ אמרה הרמיוני, ״אבל בחושך לא יראו שום דבר. נו, לכי כבר, שלא תפספסי אותו!״
חיבקתי את הרמיוני וחשבתי, בטח נורא מוזר לה שמישהו חצי-שקוף מחבק אותה, זה היה כמו רוח רפאים מוצקת. הודיתי לה בלחש והשתדלתי לרדת בשקט הרב ביותר שיכולתי במדרגות. הסתתרתי בפינה חשוכה בחדר המועדון עד שכל תלמידי גריפינדור נכנסו, מדברים על קווידיץ׳ ועל השיעורים ו- למרבה זעמי- על התמונה. לרוע המזל, התמונה האמיתית לא הייתה שם. אבל זה כבר לא משנה.
יצאתי מהחור שמאחורי התמונה (האישה השמנה תהתה בקול מי יצא בדיוק)- והתקדמתי, בתקווה לשמוע קולות.
כשעברתי ליד הכיתות שבקומה השנייה סוף-סוף שמעתי משהו. קולות עמומים. התקרבתי מעט.
״.. לא, חתיכת מטומטם!״ ומישהו קופץ על מישהו אחר. צללית כהה רצה, מבט המום על פניה.
נכנסתי לתוך צל של פסל והמתנתי.
הדלת לידי נפתחה לפתע. הצללית בדיוק רצה לידה והסתכלה בפנים. ואז שמעתי קול מוכר. קולה של פנסי פרקינסון.
״בוא, דראקו, האמת נמצאת אצלי.״
לא יכולתי שלא להימנע מלגלגל את עיניי. היא אף פעם לא מגיעה לעניין, הפנסי הזאת.
״פנסי?״ לחשה הצללית, שהתגלתה כמאלפוי. ״אז זו את?״
״בוא לכאן,״ היא אמרה בקול קצת חסר-סבלנות. ״תסגור את הדלת אחריך.״
מאלפוי נכנס וסגר את הדלת הכבדה באיטיות, נשאר ממנה חריץ קטנטן. התקדמתי אליה, והצצתי דרך החור.
״את עשית את זה?״ הוא סינן אליה. ״את הולכת לשלם על זה, חתיכת-״
״תירגע, תירגע,״ אמרה פנסי והתקרבה אליו קצת. ״יש לי הצעה בשבילך.״
מאלפוי הביט עליה במבט שואל. גם אני הייתי מעט מבולבלת. מה היא מנסה לעשות?
״אתה מבין, דראקו,״ היא אמרה את שמו בקול מתחנף, ״אני לא יכולתי שלא לשים לב שיש לך משהו עם ווזילי הקטנה.״
קמצתי את אגרופיי, אבל עיניי לא מצמצו לשנייה.
״אני? וויזלי?״ הוא צחק צחוק מריר. ״יש לך טעות, פרקינסון. זו לא פעם ראשונה. פשוט דוחה את שאת שופטת אנשים.״
והוא פנה ללכת.
״אל תזוז, לא סיימתי,״ היא חייכה חיוך מרושע וסובבה את גופו אליה. ״לא לימדו אותך להתנהג יפה?״
״עוד מילה אחת על המשפחה שלי, ואני הולך,״ הזהיר מאלפוי.
״בסדר,״ היא נאנחה. ״בכל אופן, עקבתי אחריך למגרש הקווידיץ׳. הייתי מאחורי שיח. ראיתי את הבחינה שלה מזווית העין. היא עפה טוב. יפה שיקרת לה שם, שהיא לא הצליחה לעבור. זו אחת התכונות שאני אוהבת בך, דראקו.״
הפרט שעברתי לא היה לי משנה באותו רגע. לבי דפק כמו משוגע.
״אז אתה מבין, לא יכולתי לראות אותך צופה בנאלחת הזו משחקת קווידיץ׳. נתקלתם וצילמתי אתכם. כמעט שמעו את הקליק של המצלמה, אבל אתם הייתם כל כך עסוקים,״ היא הדגישה את המילה האחרונה.
ואז חלקי הפאזל התחברו. הקליק העמום, התמונה, הכישוף. וכל זה מוביל לדבר אחד..
״חשבתי לעצמי.. יש לי דרך אחת להשיג אותך. לפרסם תמונה עם בוגדת הדם הזו, ואתה ישר תחפש דרך לצאת מזה.״
״אני עדיין לא מבין,״ אמר מאלפוי. כל גופו רעד.
״אני פירסמתי את התמונה, ואני זו שיכולה להוציא אותך מזה,״ הסבירה. ״וכדי שכולם יידעו את זה.. אתה צריך להראות שאתה אוהב מישהי אחרת.״
״פנסי.. לא,״ הוא לחש.
״אתה רוצה שכולם יחשבו שאתה מאוהב בוויזלי?״ שאלה פנסי, קולה נוטף לעג. ״אין בעיה. אבל אתה יכול לקבל את ההצעה שלי ולצאת מזה בשלום.״
דראקו היה מעט יותר גבוה מפנסי, וידו אחזה במותנה שעה שקירב את פניו לפניה.
״אני מסכים,״ לחש.
וברגע אחד, שניהם עצמו את עיניהם. שפתותיהם נצמדו זו לזו.
הרגשתי לרגע כאילו לחש ההנגזה נעלם, ולפני שהספקתי לעכל את סערת שהרגשות שהתחוללה בי, ברחתי.

***