מעורב || HP – פרק 3

~ג׳יני~

ידי אחזה במטאטא בעוצמה רבה כל-כך, עד שחשבתי שהוא עלול להיסדק. הרוח שרקה בשיערי והוא קצת ברח מהקוקו המוקפד שאספתי אותו אליו דקות ספורות קודם-לכן.
״וויזלי, ג׳יני!״ שמעתי את קולה של אליסיה ספינט ממרכז המגרש. קפצתי במקומי כהלומת-רעם ומיהרתי אליה.
״טוב,״ אמרה אנג׳לינה ג'ונסון, שעמדה ליד אליסיה, לאחר מבט חטוף בי. היא לא נראתה מרוצה משום-מה, כאילו לא בטוחה שאני אצליח. ״המבחן שלך פשוט למדי. אני, קייטי ואליסיה-״ היא החוותה על שתי הבנות שלצדה, ״נזרוק אלייך מרביצנים, ואת תצטרכי להתחמק מהם ולתפוס את הסניץ׳.״ היא דיברה בקול רובוטי, כמו חוזרת על דבריה. ״כדי להעניק לסניץ׳ יתרון כמו במשחק אמיתי, תכסי את עינייך למשך חמש-עשרה שניות. יש שאלות?״
ניענעתי בראשי, והרגשתי בלבי ההולם. אני חייבת להיות טובה, חייבת לזכות בתפקיד המחפשת..
״טוב, אז תעלי על המטאטא,״ אמרה אנג׳לינה ועלתה על מטאטאה-שלה. ״מוכנות? אליסיה? קייטי? טוב.. אז תכסי את העיניים.״
הורדתי את ידיי מהמטאטא וכיסיתי את עיניי, בעודי שומעת את האיוושה המוכרת של הסניץ׳ המרחף באוויר המגרש. אחרי כמה שניות אנג׳לינה צעקה, ״צאי!״ הורדתי את עיניי מידיי ועליתי עם המטאטא למעלה.
עשיתי כמה סיבובי חיפוש בסיסיים מסביב למגרש, אך שום נצנוץ זהב לא הופיע בעיניי. האטתי מעט את מהירותי והתכופפתי לחפש בגובה הדשא. עקבי נעליי נגעו בדשא הרך כשלפתע שמעתי חבטה חזקה, ועצם מוצק מאוד עף ליד ראשי.
״מרביצן,״ סיננתי, וטסתי לכיוון ההפוך. מרביצן נוסף עף לכיוון רגליי, והעפתי אותו בבעיטה למטה. טסתי מעט לאט יותר, כדי לשמוע את קולות המרביצן לחפש את הסניץ׳ בלחץ מופחת.
נעצרתי בקצה המגרש והבטתי לכיוון שורות המושבים. הן הפכו מאפור קודר לזהב כהה כשהשמש יצאה.
ופתאום-
ראיתי אותו. כדור קטנטן מעל ראשי. הבטתי וראיתי את כנפיו הלבנבנות-שקופות עפות מעליי. טסתי למעלה במהירות מסחררת, שולחת את ידי-
מרביצן סורר הגיע מימין וטס לעבר הסניץ׳. הגברתי את מהירותי, אבל המטאטאים הישנים של בית הספר היו איטיים יותר מצב חולה, והמטאטא החל לקרטע ולרעוד. בכוחותיו האחרונים הוא הגיע לסניץ׳. שלחתי את ידי שנית ו-
בום.
המרביצן התנגש בידי בעוצמה מטורפת, ושמעתי קול פיצוח קטן. הבטתי לשמאלי וראיתי שהמרביצן מזגזג לכיוון מטה.
ביד המומה מכאב, ירדתי למעלה עם המטאטא העלוב שלי, ואנג׳לינה ירדה אחריי כדי לבדוק את מצב הפציעה.
״זו מכה שטחית למדי, זה רק נראה רע,״ היא נבחה. ״את יכולה להמשיך במשחק. נכון?״
אבל לא עניתי. עיניי סרקו את המגרש שוב, ואז ראיתי אותו, נצנוץ של זהב במרחק רב ממני-
״ממשיכה,״ קראתי לאנג׳לינה, טיפסתי על המטאטא שלי ועפתי לכיוון הזהב המנצנץ. הייתי כה קרובה אליו שיכולתי לראות את כנפיו. שלחתי את ידי הבריאה אל עבר הסניץ׳, הרגשתי את המתכת והכנפיים, שום מרביצן לא נשמע מאחוריי.. ואחרי שנייה הכדור הזהוב הקטנטן היה בידיי.
ירדתי לקרקע לקול תשואות של תלמידי גריפינדור שבאו להיבחן. אנג׳לינה נראתה המומה, ומרוצה.
״כל הכבוד, וויזלי.״ היא חייכה. ״תוכלי לספר לאחיך. יש לך סיכוי טוב.״
היא סימנה משהו במחברת שלה, משהו שנראה דומה מאוד לסימן ✔ .
הודיתי לאנג׳לינה, ניגשתי לארון המטאטאים והנחתי שם את המטאטא המקרטע שלי. ניסיתי לא לחשוב על העובדה שאף חברה שלי לא באה לראות את הבחינה, והמשכתי ללכת.
אבל מישהו כן היה שם.

***