מעורב || HP – פרק 14

~דראקו~

״מה הן עושות שם?״ שאלה פנסי. ״למה הן צוחקות?״
אבל הייתה לי הרגשה שהיא יודעת במה מדובר. ״בואי פשוט נלך לשבת איפשהו,״ אמרתי לה לפני שתגרור את הנושא למקומות שאין לי כוח לדבר עליהם.
״אין מה לעשות פה,״ התלוננתי כאשר גויל הפחיד כמה תלמידי שנה ראשונה שיפנו לנו את המקום מתחת לעץ האלון הגדול.
התיישבנו. פנסי נשענה על כתפי, אני נשענתי על העץ, וקראב וגויל תלשו דשא בעזרת ידיהם הענקיות.
״יש לי רעיון!״ אמרה פנסי והתרוממה. היא הצביעה לכיוון הוויזלית והחברות שלה. ״אם זה קשור איכשהו בי,״ הזהרתי אותה, ״אני נשבע לך ש-״
״אולי תירגע?״ אמרה פנסי, גלגלה את עיניה והסיטה את שערה הקצר מאחורי אוזנה. ״תקשיבו קודם ואז תתלוננו.״
פנסי הביטה על השניים האחרים. ״אוכל, יש לכם?״ היא שאלה. הם הכניסו את ידיהם לכיסיהם הענקיים ושלפו חבילת טוסטים מעוכה מעט. הם הגישו אותה לפנסי. ״יופי,״ היא אמרה.
״אל תאכלי אותם. הבאנו אותם בשבילנו,״ אמר קראב.
״נכון,״ הסכים גויל.
״אולי די כבר להתלונן ולהיות חזירים?״ אמרה פנסי, שכבר ממש כעסה. ״מספיק עם השטויות. אנחנו ניקח את הטוסטים האלו ונזרוק אותם לאגם-״ היא סטרה לגויל על ראשו בזעם לפני שיספיק להגיב- ״ממש באזור של הוויזלית.״
היא הפסיקה את ההסבר בשלב זה, כאילו נותנת לנו זמן להבין את התוכנית הגאונית שלה. קראב וגויל בהו בה בטמטום, אבל אני ישר קלטתי.
״פ-פנסי,״ גמגמתי. ״את לא יכולה לעשות את זה.. וויזלי ומאלפוי.. יריבות של שנים.. מה את חושבת שיקרה?״
״מרחם על הוויזלית, מאלפוי?״ לעגה פנסי. וכשראתה שקראב וגויל עדיין לא מבינים, הסבירה להם. ״נזרוק את הטוסטים באזור שלה, והדיונון יראה את הטוסטים, יאכל אותם, ובכך יפחיד את הוויזלית והחברות שלה..״
על פניו של גויל הפציעה הבנה. קראב חייך חיוך מרושע והביט באגם בציפייה. אני, לעומת זאת, נשענתי על גזע העץ, באימה מוחלטת. ניסיתי למצוא פגמים בתוכנית, אבל שום דבר לא עלה בדעתי.
״אתה-״ פנסי הצביעה על גויל, ״תיקח את הטוסטים ותזרוק אותם.״
״אני חושב שצריך לחכות שיהיה לנו טווח בטוח,״ אמרתי במהירות.
״אל תקשקש,״ אמרה פנסי. ״גויל פשוט- יעבור שם. יישב קרוב אליהם ואז יזרוק את הטוסטים.״ פנסי חייכה. ״אם תצליח- תקבל ממתקים.״ גויל חייך. ״בסדר!״ אמר והלך. קראב נראה מרוגז. ״גם אני רוצה ממתקים.״
אבל פנסי אמרה לו לשתוק והצביעה על גויל. הוא התיישב במרחק עשרה מטרים מווזילית והחברות שלה. פנסי חייכה ברשעות, קראב שילב ידיים בזעם אבל עדיין נראה מעוניין. בפרץ של השראה צעקתי לגויל,
״ימינה! ימינה!״
גויל הסתכל אחורה, התבלבל, וזרק את הטוסטים לצד ההפוך מוויזלי. הם פגעו בעוצמה במים.
״אוי-״ אמר קראב.
״לא,״ לחשה פנסי.
זה קרה לאט, ואז בבת-אחת. התלמידים (תלמידי השנה הראשונה שגויל סילק, למרבה האימה) ישבו שם מבולבלים לגמרי, הטוסטים מולם, ואז, לאט-לאט, הושטה אליהם יד דיונונית ענקית בגובה של שישה מטרים..
התלמידים נבהלו וצרחו, וזזו אחורה במהירות. פנסי לא צחקה, היא הייתה זועמת; קראב נס כל עוד נפשו בו. גויל נראה כאילו הדבר היחיד שרצה היה לשקוע בתוך המים ולא לחזור שוב לעולם, ושאר התלמידים שהיו בחצר, ביניהם וויזלית, נסו על נפשם משם, אף שלא ידעו מה הפחיד את אותם תלמידי שנה ראשונה. אולי הטיפשות של גויל, אולי הרשעות של פנסי ואולי הממתקים של קראב, ואולי בכלל אני. אני והטמטום שלי. למה בכלל הגנתי על ג׳יני הזאת? האם אותה צעקה לגויל הצילה אותי מעונש כבד יותר ממה שהייתי מקבל בדרך כלל? משהו בתוכי לחש לי שזה לא נכון. פשוט לא הייתי מסוגל לראות אותה ככה.
לפני ששמתי לב, פנסי החזיקה במפרק ידי הצנום, ושנינו ברחנו משם בטיל, מותירים את קראב וגויל לבדם.

***