מעורב || HP – פרק 13

~ג׳יני~

למחרת בבוקר קמתי בשעת צהריים מוקדמת. ידעתי זאת לפי החמימות ששררה בחדר השינה. כל חברותיי לחדר כבר יצאו, ורק אני נותרתי. נו, ברור. חגגנו אתמול עד חמש בבוקר. הצצתי בשעון שעל שולחן-הלילה שלי. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בצהריים. הורדתי את השמיכות מעליי בהתלהבות והחלפתי בגדים. לקחתי את ספריי, סירקתי את שיערי במהירות וירדתי למטה.
חדר המועדון היה מואר בשמש שהגיעה מהחלונות הפתוחים, וקרירות נעימה שררה בו. אבל למרות זאת, לא היה שם אף אחד. כולם יצאו החוצה, כי זמן הבחינות הלך והתקרב. אני וחברותיי מהשכבה תכננו לשבת בחוץ, ליד האגם, וללמוד קצת למבחן.
יצאתי מהחור שמאחורי התמונה והתקדמתי לכיוון האגם, שניצנץ בחוץ. השמש השתקפה בו, וילדים רבים ישבו סביבו. מדברים אחד עם השני, לומדים, משכשכים רגליהם במים. כבר זמן רב שהוגוורטס לא הייתה שרויה בחופשיות שכזו, בלי איזו קרפדה ורודה שמסתובבת לך בין הרגלים וכופה עליך חוקים שאתה אפילו לא מבין.
השתדלתי לשכוח מאמברידג׳ ומהתיקונים לחוק החינוך, ויצאתי החוצה. חברותיי ישבו ליד האגם, מחכות לי.
״ג׳יני!״ אמרה אמה וקמה לחבק אותי. חייכתי והתיישבתי לידן. היינו חמש חברות סך הכל, אמה, אני, אדריאנה, היילי ומרי, חברתי הטובה ביותר. אמה ואדריאנה היו תאומות זהות בדיוק, עם שיערן הבלונדיני, עורן הבהיר ועיניהן החומות כל-כך שאפשר לשקוע בתוכן. היילי הייתה הספורטיבית מבינינו, היא אהבה תחרויות, בעיקר קווידיץ׳ ושח, והייתה בעלת שיער מתולתל ארוך שתמיד היה אסוף בצמה. למרי היו עיניים שחורות, שיער שטני כהה ועור בהיר. חמישתנו היינו מסתובבות תמיד ביחד, והכרנו אחת את השנייה טוב כמעט כמו את כף-היד שלנו.
״היית ממש מעולה אתמול, ג׳יני,״ אמרה היילי. ממנה זו הייתה מחמאה אדירה. חייכתי ואמרתי, ״כבר חשבתי שאני הולכת להפסיד. המאלפוי הזה די טוב.״ אמרתי כאילו זו הערת אגב. מרי ראתה את הבעת פניי ואמרה, ״את זוכרת את התמונות ההן?״
״מרי,״ אמרה אדריאנה בנזיפה. תמיד היה לה לב טוב והיא הגנה על כולם.
״זה בסדר, אד,״ אמרתי. ״כן, אני זוכרת אותן, מרי. למה?״
״אתם באמת.. התנשקתם באותו יום?״ לחשה מרי. אמה והיילי התקרבו קצת יותר לשמוע את המשך השיחה, ואדריאנה נראתה זועמת וכמעט קרעה את הספר שלה, ״תולדות הכישוף״, כשהעבירה עמוד בעוצמה רבה כל-כך.
עברו כמה שניות לפני שעניתי, בעודי מנסה לכפות על עצמי לא להילחץ מהשאלה. ״נראה לך?״ אמרתי וצחקתי צחוק קטן. ״החשופית הזו יכולה רק לחלום על נשיקה ממני.״
אדריאנה טרקה את הספר שלה והניחה אותו בצד. ״זה באמת לא היה נחמד מצדו להעליב ככה את המשפחה שלך, ג׳ין,״ היא אמרה ביראת-מה. מרי נופפה בידה. ״שטויות,״ היא אמרה. ״זה בכלל לא חשוב. מי היה יכול לעשות משהו כל-כך מרושע?״ היא הדגישה את ה'כל-כך' בצורה מעצבנת מאוד.
״גם אני חשבתי על זה,״ אמרתי, מרסנת את עצמי כדי לא לצרוח, על הכל, על מאלפוי, על מרי ועל כל יצור אנושי בעולם הזה שראה את התמונה ההיא. ״כנראה מישהו מסלית׳רין ששונא את מאלפוי..״
״והמישהו הזה,״ המשיכה מרי, ״למה הוא בחר בך בשביל התמונה? זה לא קצת מוז-״
״די כבר!״ צייצה אדריאנה. אמה הניחה יד מרגיעה על כתפה של אחותה. ״באמת מספיק,״ אמרה. ״בואו נלמד למבחן.״
הוצאתי את ספר ׳תולדות הכישוף׳ שלי, לקחתי עט-נוצה, דיו וקלף, והתחלתי לסכם על מלחמות הגובלינים במאה השמונה-עשרה. אבל ראשי לא הפסיק לחשוב על מה שמרי אמרה. למה זה אכפת לה בכלל? דיברנו על זה אינספור פעמים לאחר-מכן. הנושא נשכח. הייתי חושבת שהיא עושה את זה כי אכפת לה ממני, אבל זה ממש לא נראה ככה.
אחרי בערך עשר דקות שעברו להן כך, נראה שאף אחת לא מסוגלת להתרכז יותר. ״בואו נעשה הפסקה,״ הציעה היילי. היא הוציאה בקבוק מים גדול ונתנה לנו. ״תודה, היילי,״ חייכתי. ״בואו נלך לשבת קצת ליד האגם.״
הלכנו לשם, משאירות את הספרים ושאר הציוד נטוש. התזנו אחת על השנייה מים, צחקנו ודיברנו, והריב ממקודם נשכח כלא היה. הרגשתי הרבה יותר טוב עכשיו.
״תראו תראו,״ לחשה מרי והסתובבה.
דראקו מאלפוי צעד שם, עם הפמליה הרגילה שלו. פנסי פרקינסון, ושני הטרולים האלו קראב וגויל. ״ייאמר לזכותו שהוא חתיך,״ אמרה מרי בקול מהורהר. ״די כבר!״ צחקתי ודחפתי אותה. דראקו הסתכל עלינו במבט בוחן.
ובאותו רגע ידעתי שהוא יודע.

***