מעורב || HP – פרק 10

~דראקו~

הבטתי עליה חצי-המום-חצי-מתוסכל. ״איך זה שלא ראיתי את זה?״ שאלתי בייאוש.
״וזה עוד לא הכל, דראקו,״ היא ליטפה את חזי ונשקה ללחיי. ״אני מאמינה בך שתצליח לנצח את הוויזלית הזו.״
היא קירבה את שפתיה לשלי, אבל הדפתי אותה מעליי. ״מה פירוש, וויזלית?״ שאלתי בתדהמה. ״היא– היא התקבלה?״
״כן,״ אמרה פנסי ונראתה נעלבת קצת. ״שמעתי גריפינדוריות מדברות אתמול בערב.״
לא יכולתי לשאת זאת עוד. קמתי מהשולחן- ובעקבותיי פנסי, וירדתי לחדר המועדון של סלית׳רין.
ברגע שנכנסנו מבעד לכניסה, פנסי הסתכלה סביבה וכשראתה שאין אף אחד, הדפה אותי אל הקיר.
״מה הבעיה שלך, מאלפוי?״ היא נבחה. ״אתה משחק איתי?״
״מ-מה?״ גמגמתי.
״זה בכלל לא נראה כאילו אתה מאוהב בי!״ היא כמעט צרחה. ״תשחק אותה טוב! אתה יודע טוב מאוד מה יקרה אם אני אפלוט מילה. אני אצא המקסימה בכל הסיפור שנשביתה בקסמיך- ואילו אתה, טוב, תתמודד עם ההשלכות של להיות לכאורה מאוהב במישהי ממשפחת וויזלי!״
״פנסי, זה בכלל לא ככה!״ פלטתי צחוק מבוהל. ״אני אוהב אותך, את יודעת את זה. את יודעת, כמו כל משחק קווידיץ׳ אני חושש-״
לא הספקתי לפלוט אפילו מילת שקר נוספת לפני שהיא התנפלה עליי ונישקה אותי. היא עשתה זאת בלהט כה רב שכשלתי לאחור ונפלתי על הספה. היא העיפה את שיערה לאחור מראשה בכל פעם שהפסיקה, וחיבקה אותי בכוח כה רב כד שלא יכולתי לנשום.
היא התנתקה ממני סופית ועיניה החומות-כהות הביטו בשלי. ״אנחנו פשוט נועדנו להיות יחד, דראקו. אתה לא רואה את זה?״
בלעתי את רוקי. ידעתי שאני אמור להיות מאוהב בה, אבל היא כנראה חשבה שאם תמשיך עם זה, תצליח לבסוף להשתלט על רגשותיי..
״אני אוהב אותך, פנסי,״ אמרתי ונשקתי לה נשיקה עדינה על מצחה. נותרנו מחובקים עד ששמענו צעדים במדרגת, ולחשתי באוזנה, ״שבי על הספה. נעשה כאילו אנחנו מכינים שיעורים.״ לא יכולתי לתאר אפילו את מחשבותיי באותו רגע, את השמועות הנוראות שייצאו מתוצאה של תמונתה של פנסי, רכונה מעליי ומנשקת אותי בלהט.
הדלת נפתחה, ומאחוריה יצא ילד קטן מבית סלית׳רין. ״מה?״ נבחתי. פנסי נראתה מרוצה ביותר.
״א-אימוני קויידיץ׳,״ הוא פלט בקול רועד, והגיש לי את הדף. ״יש שלושה מחר, ארבעה בשבת ושישה ביום ראשון.. ״
״בסדר,״ לקחתי ממנו את הדף בחוזקה. האימונים שלנו התרחשו מעט קצת אחרי אלה של רייבנקלו. של גריפינדור היו אחרונים, אחרי הפלפאף.
פלטתי אנחה מאוכזבת.

״זהו,״ קרא וורינגטון המותש אחרי עשרים וחמש דקות של אימון שבסופן הצלחתי לתפוס את הסניץ׳ שנתקל במקרה בראשי. ״מאלפוי, אתה לא יכול להיות קצת יותר מהיר?״
״אני יכול,״ חייכתי. קראב וגויל, שהיו בקבוצה ושיחקו בתפקיד חובטים, חייכו גם הם שני חיוכים מרושעים. ״אבל אבא שלי יהיה מעורב בעניין. ולרוע המזל, וורינגטון, הוא *קצת* יותר עשיר מאבא שלך..״
״בסדר, בסדר,״ אמר וורינגטון המבוהל. הוא פנה לשלושת הרודפים וסינן להם מילים שרק הם יכלו לשמוע. הם נראו קצת נעלבים. וורינגטון לא חוסך בעדינות כלפי חברי הקבוצה האחרים של סלית׳רין. ״טוב, קבוצה,״ קרא וורינגטון. ״היום זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו להתאמן לפני המשחק מחר. ואני מאמין- שמחר נקרע לגריפינדורים האלו את הצורה. נראה להם מי הבוס. הם לא יכולים עלינו בלי פוטר!״
כולם השיבו בקריאות עידוד וירדו להחליף בגדים. הם נראו מאמינים בעצמם, אבל הייתי קצת מודאג. לא סביר שפוטר יהיה המוכשר היחיד בבית גריפינדור.

למחרת בבוקר קמתי בתחושה של עצבנות מוגברת, והנשיקות של פנסי בכלל לא עזרו לי. נוסף על כך, היא שוב העלתה את הרף והכריחה אותי לקרוא לה ״פנס״ (קיצור של פנסי) במשך כל היום, כל הזמן. כשאמרתי את שמה המלא, היא הייתה חובטת קלות ברגליי כדי להזכיר לי. עוד שנייה הייתי בועט אותה החוצה.
מצד שני, אני מעדיף להפסיד בעשרה משחקי קווידיץ׳ מאשר לתת לפנסי את התחושה שבעצם אני שונא אותה.
המשכתי להרהר בכך כל ארוחת הבוקר, והתחושה שבדרך כלל ליוותה אותי לפני משחק- עצבנות מוגברת, חוסר אכילה והתבלבלות- נשכחה ממני לרגע. אבל כשוורינגטון קרא לקבוצה לבוא לשחק, כל המתח חזר.
עלינו אל המגרש (פנסי ליוותה מאחור, באישור וורינגטון) והלכנו לחדרי ההלבשה. כשיצאתי לבוש בבגדי סלית׳רין, פנסי נשקה לצווארי ולחשה באוזני, ״זאת ההזמנות שלך. תקרע אותם.״
כשיצאתי אל המגרש להסתכל כמה אנשים הגיעו לצפות, ראיתי את ג׳יני (משום-מה, נראה לי יותר נכון לקרוא לה ככה מאשר ׳ווזילית׳) עם מדי גריפינדור, מסתכלת עליי. הסתכלתי עליה. ולפני שהבנתי מה קורה, ג׳יני הסתובבה והלכה לכיוון המטאטא שלה. מדאם הוץ׳ שרקה במשרוקית, ועליתי גם אני.
ג׳יני העיפה בי מבט אחרון לפני שמדאם הוץ׳ השמיעה שריקה חזקה במיוחד, בעטתי בקרקע ועפתי לאוויר.

***