מעורב || פרק 12

~דראקו~

השריקה נשמעה, ברורה וחזקה, באוזניי- ובעטתי בקרקע בכל העוצמה והמראתי לאוויר. מזווית עיניי הבחנתי בג'יני, ששיערה האדמוני הסתחרר סביב פניה, אבל היא לא עצרה לאסוף אותו מאחורי ראשה. יש לה תושייה רבה, לווזילי הקטנה הזאת.
ניערתי קלות את ראשי. כן, אין ספק שהמתח מעלה בי מחשבות משונות ביותר. כאילו, למה אני חושב עליה בכלל?
נשמעה פרשנותו של ג'ורדן, נער שחום-עור מבית גריפינדור, שהנחה את משחקי הקווידיץ' עוד מאז שאני זוכר. "הכדור אצל גריפינדור, ג'ונסון דוהרת לעבר השער של סלית'רין, ו.. לא!! יא חתיכת-"
מקגונגל לקחה ממנו את הרמקול לפני שהספיק לומר משהו מכוער במיוחד לקבוצה של סלית'רין. חייכתי בשביעות-רצון. הגריפינדורים, לעומת זאת, נראו רותחים מזעם. "הוא חטף לה את זה מהיד!" צעקה ג'יני. למטה, באצטדיון, האוהדים האדומים-זהובים כעסו מאוד, וניכרה פעילות רבה. הסבתי את עיניי מהמראה וטסתי למטה לחפש את הסניץ'.
שום נצנוץ של זהב לא נראה באופק במשך עשר הדקות הבאות, אבל מה שכן קרה הוא שהסלית'רינים הובילו 50-10, והרבע הקטן והירוק-כסוף באצטדיון צעקו, קראו וצרחו מאהדה. למרות שחיפשתי בכל פינה בין שורות המושבים וגם בשמיים, לא מצאתי את הכדור הקטן והחמקמק.
"והתוצאה כרגע היא 80-20 לטובת הסלית'רינים.." אמר ג'ורדן בקול חסר-התלהבות. "הכדור עובר אל גריפינדור, אל בל שטסה במהירות הבזק לעבר השער, וזה- כן.. כן.. והיא קולעת!!!"
האוהדים הגריפינדורים שאגו במטח דגלים, צעקות ועידודים, אבל אני רק חשבתי, '80-30.. זה משהו שנוכל לעבור..'
ככל שהתקדם הזמן המשחק נעשה מלוכלך ממש. הגריפינדורים והסתלית'רינים כאחד ביצעו עברות שאף אחד מעולם לא זכר שהן קיימות, אבל המשכנו, בכל זאת, להוביל. התוצאה, נכון לעכשיו (כעבור ארבעים דקות) היא 120-40 לטובת סלית'רין.
"נו, גריפינדור.. להתעורר.." קרא ג'ורדן ברמקול. "מה יש לכם- אתם יכולים לכסח אותם כמו כלו-"
"ג'ורדן!" קראה מקגונגל בקול מסוכן. "סליחה, פרופסור," אמר ג'ורדן, והמשיך להתרעם, "אבל מה את רוצה- היה להם מזל, לצפרדעים הרכרוכיות האלה-"
"ג'ורדן, אני נשבעת לך-" אמרה מקגונגל על רקע קולות צחוק רמים מהגריפינדורים, ונחיל זועם של קריאות "בוז" מידי הסלית'רינים, "שאתה-"
הערותיה נבלעו בשורת צעקות מהאצטדיון כולו, שהיה חזק יותר מכל מה ששמעתי עד כה. ג'ורדן חטף את המיקרופון מידיה של מקגונגל. הפניתי את מבטי, ולפתע ראיתי את.. "הסניץ' המוזהב! נראה שהניצחון בכיסה של גריפינדור! קדימה, ג'יני, קדימה.."
"תחסמו אותה!" נשמעה צעקתו של מונטגיו, וכל שחקני סלית'רין טסו לעברה של ג'יני, בעוד אני צולל למטה בעקבותיה..
הסניץ' היה מתחת לעמדתו של ג'ורדן, והוא צעק בהתלהבות. "קדימה, ג'יני! את יכולה לנצח את הצפרדע המעפנה הזו!"
מקגונגל הייתה כל-כך מרותקת, שאפילו לא עצרה אותו. המטאטא "נימבוס 2001" שלי עקף את מטאטא "כוכב נופל" של ג'יני כמו כלום, אף שהיא הייתה בפער קצר מאחוריי. ממש בשנייה האחרונה הסניץ' נטה בחדות לימין- קרוב יותר לג'יני- אך מאוחר מדי. שנינו התרסקנו בערבוביית צבעים אל תוך עמדת הפרשן.
"היי, לא להרוג אותי!" התלוצץ ג'ורדן, שקולו היה מעט צרוד מכל צרחות העידוד. קמתי על רגליי. רק במזל לא נשבר לי המטאטא. "יופי," אמרה ג'יני, בעודה מברישה את גלימתה לעיניהם של מאות צופים. "פשוט יופי," היא חזרה, יותר לעצמה מאשר אליי. "נו, אולי תסתמי?" לעגתי לה. "לא מסוגלת לנצח אותי?" הלעג נעלם מקולי ובמקומו הופיע חיוך ערמומי. "את זה עוד נראה!" היא אמרה, מחייכת גם. שנינו עלינו על המטאטאים שלנו והמראנו לשמיים.
"ושני המחפשים משתי הקבוצות מתעוררים!" אמר ג'ורדן, ונראה כאילו כל האצטדיון חזר במלא המרץ- הרודפים שבו לשחק. המשכתי לחפש את הסניץ' בכל מקום- אפילו ירדתי מתחת לבד של היציעים. בעודי מתעופף מסביב לאוויר, נואש כבר (התוצאה הייתה 160-50 לטובת סלית'רין, וגם זה אחרי שהורידו לנו עשר נקודות בגלל עבירה), ראיתי אותו. את הסניץ', זהוב וקטן, עם כפניו השבריריות…
טסתי במהירות הבזק למטה. ג'יני, שעפה מתחתייי, שמה לב ישר וטסה למעלה, לכיווני. הסניץ' ריחף קדימה באיטיות-מה, ולפתע הגביר את מהירותו. כל האצטדיון השתתק כשאני וג'יני טסנו בשיא המהירות לעבר הסניץ'. אפילו לי ג'ורדן נאלם ממילים. לפתע הוא נעצר בפתאומיות, ומרוב לחץ נעצרתי שמא אפספס אותו. אבל ג'יני לא. היא האטה בדיוק במידה הנכונה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה- הסניץ' היה בידה.
"וגריפינדור מנצחת!!!" שאג לי ג'ורדן בשמחה. וכל האצטדיון קם על רגליו בצעקות עידוד. "התוצאה הסופית היא 200-160.."
אבל אף אחד לא הקשיב. הקבוצה של סית'רין נחתה באכזבה על הקרקע, בעוד מעודדי גריפינדור ירדו למגרש וחיבקו את ג'יני ואת שאר השחקנים, את כולם..
בעוד ג'יני מורמת באוויר ונלקחת בחזרה לטירת הוגוורטס, היא הסתכלה על פניי המובסות, המתוסכלות. וחייכה. חיוך קטן שכזה. לא מתלהב, לא משוויץ ולא יהיר. חייכתי אליה בחזרה, את אותו חיוך בדיוק.
חזרתי לטירה בהרגשה יותר טובה ממה שהייתי לפני בקושי שתי דקות, כמו כתם של שמחה בתוך כל המתאבלים. כמו כתם של אדום-זהב בתוך ההמולה הירוקה- כסופה.

***