מעגל של אהבה

זה מצחיק איך שאנחנו מתאהבים בבן אדם בגלל האישיות שלו אבל זוכים להכיר אותו באמת רק לאחר שהאהבה נגמרת.
זה מצחיק איך שאנחנו מסתכלים על האדם שאנחנו אוהבים במעין הערצה עיוורת, אך מבינים על מה באמת הסתכלנו רק כשאנחנו כבר לא מסתכלים.
זה מצחיק איך שכשאנחנו מאוהבים בראש שלנו יכול להפליג לאלפי מקומות, לעלות למעלה לעננים או ליפול למטה חזק בכזאת ניגודיות, ורק אחר כך במבט לאחור אנחנו יכולים לראות את התמונה המלאה, וכמה שהרגשות שלנו היו קיצוניים.
אנחנו עוברים רכבת הרים של רגשות, מערבולות בלב, ימים ולילות מלאים בבכי או בשמחה. אנחנו נמצאים במן טראנס כזה בתוך בועה שמרחפת באויר, שהיחיד שיכול לפוצץ הואאותו אדם בו התאהבנו, אותו אחד שבגללו בנינו לנו את הבועה. וכשהיא מתפוצצת, אנחנו נופלים למטה בתאוצה אינסופית הולכת וגדלה, והיחיד שיכול לשמש לנו כרית נוצות, למנוע את המכה החזקה הזאת בלב שלנו, הוא המיוחד הזה, האחד שגרם לנו ליפול. וכשהוא לא שם בשביל לתפוס אותנו, הלב שלנו נפצע. והיחיד שיוכל לרפא אותו הוא אחד אחר, שיהיה עוד יותר מיוחד, ויגרום גם לנו להרגיש מיוחדים. שיגרום לנו להתאהב, להפוך לעיוורים מחדש.