מעגל החיים

אני מתקשה לעכל שאתה עוזב, אתה מרגיע אותי, אתה מקשיב לכל מה שאני אומרת, אתה לא מתנפל, אתה לא צועק, אתה לוחש ואז בשנייה אחת מנשק אותי, נשיקה רטובה שמחליקה על השפתיים, מתוקה כל כך, כמו האהבה שלנו.

אני מתקשה לעכל שאתה בדיוק עוזב, זה ממיס לי את הלב. מה אם לא תחזור? אתה אומר לי לא לומר את זה אבל אני אומרת. כי אני אומרת את מה שאני חושבת.
אתה מביט בי ואני מחייכת מיד. יש לך חיוך כה מושלם שזה הורג אותי. אין כמוך, אין כמו האהבה, אין כמו דפיקות הלב שמתחזקות בכל פעם שאתה מנשק אותי, תמיד את אותה נשיקה.

אני מתקשה לעכל שעזבת, אתה יודע שקשה לי, בעיקר עם תינוק בן שלוש שנים בלבד.
בכל פעם שהוא בידיי אני מאושרת, אני מתבגרת ברגע.
אני מסתכלת בעיניו התכולות, העיניים שלך.
בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני רואה אותך ואני מתעצבת,
היית אמור לחזור עוד כמה ימים. זה הפך לכמה שנים. להמון שנים, נעלמת.
עם מכנסי החאקי והבגדים הירוקים האלו, שחוזרים לי בסיוטים.

אני זוכרת את היום שבאתי לתחנה המרכזית בדרום ולא באת. אחרי שהבטחת שתבוא לבקר וניפגש שם, אני מקווה שבגדת בי, שלא קרה לך משהו. שלא מתת. יש הוכחות למותך, אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד.

ילד בכיתה א' ללא אבא. אני נאלצת לשקר לו שאתה בסדר, שאתה בחו"ל.
רואים עליו שהוא דואג, אבל הוא מסתיר את זה, כדי לא להקשות עליי.

ילד שעובר לצבא אחרי המון שנים שברוב תמימותו שואל מתי תחזור ואני עונה לו שאני לא יודעת. אני מקווה שבקרוב, אני מקווה שתחזור בכלל.

הוא גומר צבא, אוניברסיטה, מתחתן, כבר בוגר ועדיין בליבו צעיר, תמים ונאיבי, שלא ידוע לו על גורלו.
כבר יש לו ילדה קטנה, שוב מלחמה, הוא הולך למילואים ולא חוזר.
כולם מקווים שזו בגידה, אבל הוא לא בגד בי, ולא בגד באשתו.
גופתו נמצאה הרחק מכאן, ביחד עם גופתך, חיילים בקרב, הקרב על החיים והמוות.

אבל בחלומות אתה חוזר אליי ומנשק אותי את אותה נשיקה רטובה שמחליקה על השפתיים, מתוקה כל כך, כמו האהבה שלנו.