מסכות

בבוקר, כשהשעון המעורר בטלפון הסלולארי מעיר אותי, אני פוקח עיניים ועובר לאיטי, מעולם החלום לעולם העכשיו. אני מושך עוד כמה רגעים באיזור הדמדומים שבין העולמות ואז קם, מתקלח, מצחצח שיניים ומתגלח. לאחר מכן, אני ניגש לארון המסכות שלי, פותח אותו לרווחה, ומתבונן בכל המסכות שתלויות בו. המסכות תלויות אחת ליד השניה, כל אחת שונה מאחרת.
איזה מסכה אעטה על פניי היום? אני שואל את עצמי, האם תהיה זאת המסכה השמחה, שמורחת על פניי חיוך רחב ומלא שיניים? או, אולי אעטה על פניי דווקא את המסכה הקודרת, זאת שחורצת חריצים במצחי ומעקמת מעט את שפתי כלפי מטה?
לפתע, אני מרגיש חשוב, משמעותי כזה. אולי היום דווקא המסכה הנפוחה ומלאת החשיבות העצמית היא המתאימה. אני עוטה את מסכת החשיבות העצמית על פניי ובתגובה חזי מתנפח וקומתי מזדקפת. זהו, אפשר לצאת לדרך!
כל יום במהלך חיי, אני עוטה על פניי את המסכה המתאימה לו. בימים מיוחדים, אני עוטה על פניי בבוקר מסכה אחת ולוקח איתי בתיק עוד מסכה אחת או שתיים, כדי שאוכל להחליף אם סתם ייתחשק לי במהלך היום. אבל אני תמיד זוכר שאף מסכה, משולמת ככל שתהיה, לא תוכל לכסות במאת אחוזים את תוך תוכו של האדם וזאת מכיוון שהמסכה אינה מכסה את עיניו. והעיניים, כידוע, אינן יודעות שקר מהו.
הכרתי פעם איש חשוב מאוד, שעטה על פניו מסכה רצינית ועניינית. כזאת שאינה מחייכת. תמיד כשנפגשנו ושוחחנו, האיש היה ענייני ונטול כל רגש. אבל, כשהבטתי לתוך עיניו, ראיתי ילד חסר ביטחון מציץ מהן. עיניו הירוקות הסגירו את אשר אף מסכה לא תוכל להסתיר. בערב אביבי אחד, מלא בויסקי, האיש החשוב מאוד סיפר לי על ילדות שבה היה דחוי וחווה המון קשיים חברתיים. עיניו של אותו ילד עדיין מביט מתוך עיניו של האיש החשוב מאוד והמסכה אינה יכולה להסתירן. הערכתי את האיש באותו ערב אביבי, כי הסיר את המסכה, וגילה לי את פניו האמיתיות.
הכרתי פעם אישה יפה מאוד, שעטתה על פניה מסכת שמחה. בכל פעם, כשפניתי אליה היא חייכה ובכלל נראתה ממש מאושרת. אבל, כשהבטתי לתוך עיניה, ראיתי שם המון עצב. עיניה החומות היפות הסגירו את אשר בליבה ואת מה שהמסכה, או אף מסכה, לא תצליח להסתיר. ביום סתיו אחד, אזרתי אומץ ושאלתי אותה, "יקירה, מדוע עינייך עצובות?". היא נראתה מופתעת מהשאלה, אבל סיפרה לי על אביה שעזב אותה ואת אמה כשעוד היתה ילדה, על אמא שלה שלא התגברה על העזיבה שלו עד היום, ובכלל שעצוב לה על ימים שחולפים ללא אהבה. אהבתי אותה באותו יום סתיו, כי הסירה את המסכה וגילתה לי את פניה האמיתיות.
וכך, בוקר בוקר, אני עומד מול ארון המסכות שלי ובוחר את המסכה שאעטה במהלך. אבל, אני תמיד זוכר, שלא משנה באיזה מסכה אבחר כדי לעטות על פניי, עיניי תמיד יספרו את האמת. האם היום תצליחו לגרום לי להסיר את המסכה ולגלות לכם את פניי האמיתיות?