מסובכת. [פרק ט]

ברגע שרגלי דרכה על המדרכה שם, צמרמורת עברה בכל גופי. התחלתי ללכת ברחוב שבו הייתי הולכת לכיוון אולם הבלט שלי. ההרגשה שהייתה בי הייתה נוסטלגית עד כדי כך, שהרגשתי כאילו אני באמת הולכת לאימון. כמה שזה יישמע הזוי ומוזר, למקום הזה היה אפילו ריח משלו. היה לו ריח של העבר.
בעודי עוברת בשביל שמוביל אותי ישר לאולם, התחלתי לחייך (מזל שהייתי לבד ואף אחד לא ראה). ראיתי שהאולם פתוח, נכנסתי, הלכתי לאמצע האולם, הסתכלתי על התקרה ונשמתי עמוק. ביקרתי באולם הזה כל איזור וכל פינה שרגליי היו דורכות. לא רציתי ללכת. רציתי להשאר עוד, רק כדי להרגיש שוב את אותן התחושות שהרגשתי אז. יש לי כל כך הרבה זיכרונות מהמקום הזה, טובים ורעים. באותו הרגע התמקדתי בטובים במיוחד, וכל זיכרון טוב העלה בי חיוך מחדש.
יצאתי מהאולם, תקעתי את האוזניות באוזניים ושמתי לי שירים שקטים ומרגיעים לפני שאני ממשיכה לכיוון ביתו של טומי. ככל שיותר התקדמתי, התחלתי להרגיש את ההפרדה בין הדברים. ממשהו אחד כבר נפרדתי סופית, עכשיו זה היה הזמן להפרד מטומי, רוחנית (או איך שלא תקראו לזה), כי אין לי דרך אחרת לעשות את זה.
עברתי ליד ביתו, נעמדתי מול הכניסה וראיתי אותנו נכנסים לתוך הדירה בימים הראשונים שלנו ביחד. ראיתי אותנו יוצאים בערב מהדירה, מחזיקים ידיים, נעמדים ליד המראה ומחייכים.
הצצתי מרווח קטן שהיה בגדר וראיתי את הכלב השחור והגדול שלו שהעלה את החיוך שלי בחזרה, באדי, הכלב הזה תמיד היה נכנס לחדר של טומי ומתחיל ללקק אותי כאילו היה מקנא בטום. תמיד פחדתי להכנס לביתו של טומי בגלל באדי הזה. תמיד הוא היה קופץ עליי.
הסתובבתי והספסל הראשון שראיתי מולי היה הספסל שבו חצי תהליך הפרידה קרה. ספסל ליד היה הספסל שבו לילה אחד העברנו שיחה ארוכה ומרגשת. התיישבתי על השני, כדי להרגיש יותר טוב. ישבתי, הקשבתי למוזיקה, הבטתי בבית שלו, הבטתי מסביבי והבנתי. הבנתי למה ההרגשה הדחופה הזאת לבוא לאיזור הזה ולשכונה הזאת תקפה אותי. הסיבה היחידה היא בגלל שהאהבה שלי לטומי לעולם לא פסקה כמו שחשבתי.
הבנתי שהדמעות ששוב הציפו את העיניים שלי, כמו שפעם הן היו עושות, אלה היו דמעות של געגוע.
בכל השעה הזאת שישבתי על הספסל ההוא, הראש שלי הציף אותי במליון פלשבקים של מה שאני וטומי עברנו יחד. נזכרתי ב"אני אוהב אותך" הראשון שהוא אמר לי. נזכרתי בריב הראשון. בפיוס הראשון. ב"אני אוהב אותך" הראשון שראיתי שהוא רשם לקארין כמה ימים לפני בפייסבוק.
עזבתי את המקום עם תשובה חד משמעית. והתשובה היא שהזמן שכולם מדברים עליו, לא בהכרח קיים. השעון, זה סתם עוד חפץ שמלחיץ אותנו במצבים שונים בחיים. הזמן האמיתי נמצא בתוכינו. בלב.
זה לא משנה שעברה שנה, אהבה לא מתרפאה עם הזמן. זה לא משנה כמה אני אגיד 'הכל כבר בסדר.. עבר יותר מידי זמן. לא איכפת לי יותר..', אין מספיק זמן בשביל שהוא יעבור. הכל בראש. אם הייתי מבינה את כל זה לפני שנה, הייתי לוקחת את כל הזמן הזה ומקצרת אותו, כי הייתי מבינה שזה לא משנה כמה זמן אני אהיה שקועה בשינויים העצמיים שלי, האהבה שלי לטומי הייתה חזקה כל כך שהייתי חוזרת אליו ישר אחרי חודש לכל היותר.
*
'טום,
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך, זה פשוט מטורף. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני רוצה לבקש סליחה. סליחה אם פגעתי בך, סליחה אם חיכית לי יותר מידי זמן וסליחה שפשוט היית צריך לעבור את כל זה בגללי. אני יודעת שעכשיו שום דבר כבר לא משנה. יש לך כבר חיים אחרים, שלא כוללים אותי. אבל אני חייבת, בשביל עצמי.
אלוהים יעזור לי אם אני אמצא עוד מישהו כמוך. חסר אנשים כאלה שיכולים לסבול מישהי כמוני. נו, אתה יודע.. מסובכת.
כואב לי שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי. אני מתגעגעת.
אם היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור, הייתי משנה כל כך הרבה דברים. לא בך, אלא בי.
יש משהו שעליך להבין, הייתי צריכה למצוא את עצמי בנפרד ממך. הייתי צריכה את הזמן הזה. אבל מסתבר שלא את כולו. רוב הזמן הייתי איתך, בראש ובלב. רוב הזמן שלי סבב אותך. דאגתי לך יותר מאשר לי או לכל אחד אחר בחיים שלי. רציתי שיהיה לך טוב, חיים שלי.
יש לי כל כך הרבה שאלות אליך, כל כך הרבה תשובות שהייתי רוצה לקבל. אני אהיה ברת מזל רק אם ייצא לי לשמוע את הקול שלך קורא שוב בשם שלי. אוי כמה שזה דביק.. סתם, אני צוחקת. אתה מבין, כל פעם שהיינו טיפה מדברים על אהבה וכל זה, והייתי אומרת לך 'איכס דביק אחד', לא באמת חשבתי ככה. פשוט פחדתי. פחדתי כי אתה האהבה הראשונה שלי. פחדתי להפתח יותר מידי ואז שיכאב לי. אבל הנה, אני יושבת פה היום, שנה אחרי שהכל נגמר ועדיין כואב לי. אז מה זה משנה, לעזאזל?
צריך להביא לך איזה פרס על התמודדות. אני יודעת שלא היה לך קל איתי. לא כי אני בן אדם קשה, אלא כי עשיתי את עצמי כזאת. בניתי חומות, שלא גוננו עליי בכלל. אבל אתה תמיד ראית את הדברים הטובים שבי, ועל כך הערכתי אותך אפילו יותר. לא כולם היו מסוגלים. אחר מזמן כבר היה זורק אותי ואת השטויות שלי קיבינימט.
אתה יודע.. תמיד אמרתי שהנוכחות שלך מילתה אותי בחיים חדשים, אומץ להרגיש את כל מה שהיה בי בלי פחד. ידעתי שאתה היית שם להגן עליי תמיד. אפילו מעצמי. החיבוק שלך תמיד חיזק אותי, ולא היית צריך להגיד יותר מידי. איתך תמיד הייתי מי שאני, ידעתי שתקבל אותי בכל מצב.
במשך כל החודש הזה הייתי בטוחה ששכחתי אותך. כל הזמן אמרתי לעצמי 'לא איכפת לי'. אבל היום אני יושבת פה, ושואלת 'ממה לא איכפת לך, יא מפגרת?'. איכפת לי. תמיד יהיה לי איכפת. הלב שלי, גם בלי יותר מידי מהרצון האישי שלי, שומר לך מקום.
כל הזמן אמרתי שאני צריכה לסגור מעגל. על איזה מעגל דיברתי? על איזו סגירה דיברתי? זה מעגל שלא נסגר ולא ייסגר.
טומי, תודה. תודה על רגע בלתי נשכח. תודה על כל נשיקה, חיבוק או 'אני אוהב אותך' שעשה לי את היום. תודה על שהיית לצידי בכל שניה שיכולת. תודה. הראית לי איך יכולה אהבה להיות, נתת לי להרגיש אותה.
אולי הפרידה הזאת היתה חיונית כדי שאני אבין את מה שאני מבינה עכשיו.
חשוב לי שתדע, אם אי פעם היו לך איזה תהיות לגבי הרגשות שלי אליך, שאהבתי אותך כל הזמן שהיינו ביחד ואהבתי אותך גם ביום שעזבתי אותך והיום אני אוהבת אותך. ואני יודעת שתמיד זה שעוזבים אותו חושב שהוא אוהב יותר. ואני בטוחה שגם אתה חושב ככה וחשבת ככה כשעזבתי אותך. אבל אתה יודע מה, אני חייבת להגיד שזה הדבר הכי טיפשי ששמעתי בחיים. זה כל כך לא נכון. אולי אני, אפילו, ההוכחה הכי טובה לזה.
ותרשה לי להשאר אופטימית ולהגיד שאני עדיין מקווה שאיכפת לך ממני מספיק כדי שלא תתעלם מקיומי. שיום אחד, עוד איזה עשר שנים, אנחנו ניפגש, ובלי שום אגו שתקוע באמצע המדרכה, אנחנו נביא אחד לשני את החיבוק הכי מספק והכי תומך שאי פעם הבאנו. אותו חיבוק שהבטחנו אחד לשני לפני הרבה זמן. אותו חיבוק שהבטחנו שלעולם לא יתפרק..
– רומי.'