מסובכת. [פרק ו]

הוא הבטיח להודיע לי מתי הוא יכול. הפעם רעיון הפגישה באה ממנו. למה הוא משחק בי ככה? למה הוא כל כך נהנה להכאיב לי? חיכיתי שבוע ולא שמעתי ממנו.
ידעתי שיש בגרות בעוד כמה שעות והנה אני אראה אותו. תהיתי אם הוא יגיד לי משהו, אם הוא זוכר אותי. והנה הוא נכנס לכיתה עם אפו מורם, איך הוא גאה בעצמו. 'מי זה?' שאלתי את עצמי נגעלת. לא הצלחתי לזהות את האידיוט הזה שנכנס. שלחתי לו מבט חודר, מבט כואב, מבט נגעל. מבט שאני מקווה שיזכור לזמן הקרוב. הוא הסתכל ישר לתוך האישון בעיני השמאלית, האחת שלא הייתה מכוסה בפוני, את המבט הזה כבר לא יכולתי לקרוא.
אני אחת שיכולה להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד על אופיים, על כאלה שאני מכירה אני יכולה להגיד בדיוק מה עובר עליהם. אותו אני יודעת לקרוא טוב מאוד. אני מכירה אותו הכי טוב שיש, או יותר נכון הכרתי. תמיד יכולתי להסתכל עליו ובלי שיתאמץ יותר מידי ידעתי אם הוא שמח או עצוב או על מה הוא חושב, רק שהפעם הוכחתי לעצמי שאני באמת כבר לא מבינה ולא מכירה אותו. המבט הזה.. מבט כל כך חסר משמעות. לא ראיתי בו כלום.
אז עשיתי את הבגרות ויצאתי בהרגשה ממש גרועה ממנו. תאמינו לי, זה מה שהכי פחות העסיק אותי באותו רגע. נאבדה התקווה שהוא ידבר איתי. לא היה לי כח כבר לחכות, ושוב פעם ניסיתי לשכנע את עצמי שנמאס לי ממנו. אבל הפעם זה פשוט היה ממש לא אמין. כי כאב לי. הרגשתי שהוא שיחק ברגשות שלי.
כל השנה הזאת, מה שהוא עשה זה להיות פגוע ממני. אני יודעת שהוא חיכה לי, אני יודעת שכאב לו שאני לא איתו ואני יודעת שהאהבה שלנו מאוד חסרה לו כל הזמן הזה. אני יודעת. אחרי כמה זמן נימאס לו, כמו לכל בן אדם שפוי שרוצה לחיות בשקט, והוא חשב רק על כמה עשיתי לו רע. הוא יכול היה לחשוב על הדברים הטובים שעברנו יחד, כמו שאני עשיתי למשל, אבל הוא בחר שלראות ההפך. הוא חשב רק על כמה שהוא מסכן. ואני בטוחה שהוא לא חשב על זה לבד, אלה היו שני החברים שלו שעזרו לו לחשוב ככה; ליאור ודין. השניים הצבועים, השניים שלא הכי אוהבים אותי על כלום, השניים ששטפו לו את המוח, השניים שאני לא מסוגלת לסבול (ולי יש הרבה סיבות). אז כן, הוא היה בתוך הבועה של עצמו ואני בטוחה גם שהוא הקניט אותי לא מעט. אבל האם אי פעם הוא יצא מהבועה שלו, וניסה להבין מה עובר עליי? ניסה להבין למה אני עשיתי את מה שעשיתי? איך אני מתמודדת? אני נורא בספק. אני מבינה שהוא היה שבור, אבל מה איתי? מה אני עשיתי? חגגתי? על מה יש לו לשחק בי ככה? אני לא מבינה את הדעה הקדומה הזאת, שחושבים שמי שנפרד ממישהו מרגיש הרבה יותר טוב מהזה שנפרדו ממנו. אני באמת לא מבינה את זה. כי בסה"כ, ניראה לי לפי הניסיון שלי לפחות, שאני עברתי דברים קשים לא פחות ממנו. וסליחה שאני שוב פעם מזכירה את זה, אבל כל השנה הזאת כל מה שעשיתי היה לחשוב עליו. לא חשבתי על עצמי לשניה. וכולם נפגעו מזה, תאמינו לי. אני, החברים שלי והכי חשוב המשפחה. אבל מה איכפת לו.. הוא עכשיו במסע להחזרת הכבוד העצמי האבוד שלו.
בדרכי הביתה מבית הספר, שאמורה הייתה לקחת משהו כמו רבע שעה אך הרגישה כמו נצח, לא הרכבתי את האוזניות על האוזניי, מה שלא קורה כמעט בכלל. לא היה בי איזשהו חשק עז להתנתק ולברוח. נמאס לי להתנחם במוזיקה ולהרגיע את עצמי בעזרתה. הפעם, הלכתי פשוט ככה, הקשבתי לרעש המכוניות, לאנשים שעוברים לידי ומדברים, לציפורים, לכלבים שנובחים מחלונות הבתים. פשוט הקשבתי לכל צליל חיים שקיים. אני לא בטוחה שחשבתי באותו הרגע על זה שהוא לא דיבר איתי בכלל. אני כמעט בטוחה שחשבתי על זה שלא איכפת לו ממני. כי ככה הרגשתי. בחיים לא חשבתי שבן אדם שהיית חלק מאוד גדול מהחיים שלו, ישים עליך זין. שלא יהיה לו איכפת מה אתה מרגיש ומה אתה חושב. זה אחד הדברים הכואבים שיש. במיוחד שאתה בעצמך עוד מאוד דואג ואיכפתי כלפיי אותו אדם.
אני לא יודעת למה בדיוק הייתי כל כך קשובה לקולות האלה, אולי בגלל שרציתי להרגיש מה שלא הרגשתי הרבה זמן כבר – חיה. להקשיב למשהו אחר חוץ מלעצמי כשאני חושבת על טומי. פשוט לשמוע ולהקשיב לקולות שהתעלמתי מהם כל הזמן הזה.
אחרי אותו היום, באמת כבר הפסקתי לחכות או לקוות לקבל שיחה ממנו. רק חיכיתי לחופשה בכינרת שמחכה לי. אוי מקום נהדר, צימר על החוף. שנה שעברה היינו שם עם המשפחה. ובשנה שעברה אני וטומי היינו עוד ביחד. באותו החודש, באותו הזמן נסענו לצימר היפייפה הזה, בתקופה הכי גרועה ביחסים שלי ושל טומי. הייתי צריכה את הריחוק הזה. הייתי צריכה לחשוב עם עצמי טיפה.
חמש לפנות בוקר, ביום האחרון, התעוררתי והלכתי לחוף. התיישבתי על אחד הכיסאות. הייתי לבד. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.. כן, אז בקיצור, ישבתי על החוף והקדשתי את הזמן הזה שהחוף שומם מאנשים לחשיבה על טומי. חשבתי האם אני מוכנה לעזוב הכל ולהפרד ממנו או לתת לו להיות איתי כשאני במצב של אי וודאות מטורף עם עצמי. כך או כך ידעתי שאני אפגע בו. אבל הייתה החלטה. ואתם כבר יודעים מה עשיתי. זה היה הצעד הנכון לעשות. אני יודעת.
אז הנה השנה אני שוב נוסעת לצימר הזה, רק שהפעם רציתי להתחיל שם את החופש ברוגע, בלי יותר מידי מחשבות רעות. באנרגיה חיובית לחלוטין. כן.. אבל חבל שזה באמת רק רצון ותו לא.
יומיים לפני הנסיעה, זה היה יום שישי, התעוררתי במצב רוח זורם. ירדתי לסלון, אמי ראתה סרט ואבי אכל. התיישבתי לאכול גם אני, והתיאבון נעלם מהר מאוד. הם התחילו לריב. שמעתי אותם רבים, אבל ככה שאמא שלי גם בוכה אחרי זה, עוד לא היה. אבא שלי סתם נכנס לקריז שלא ברור מאיפה הוא בא, ואמא שלי לא סותמת. במקום לתת לו להרגע היא ממשיכה לחפור. אכלתי ללא רצון את האוכל שלי מהר ועליתי לחדרי. שמתי מוזיקה על פול ווליום כדי לא לשמוע אותם. ואז זה הפך להיות איכשהו אשמתי שהם רבים. "בגללכן אנחנו עוד ניפרד!" היא צעקה כשקולה נשבר, "היית חייבת לעצבן את לני?! אני לא מבינה!"
הלו!! ברור שזו תהיה אשמתי, אלא מה?! אני הבכורה, שכחתם? תמיד זאת רומי. אם העולם יתהפך הראשונה שיבואו אליה בטענות, זו תהיה אני. –"סליחה שאני קיימת. את יצרת אותי.." צעקתי חזרה. נעלתי את החדר והתבכיינתי לי בשקט.
אני חושבת שהדבר הכי קשה לילדים לא משנה באיזה גיל הם, זה כשההורים רבים. לא סתם ריב של התווכחות, אלא יותר ריב מטומטם שאין לך מושג מי האשם בו ולמה הוא התחיל. ריב מפחיד שאין לך מושג איך הוא יגמר. על הרבה דברים אפשר להתגבר, אבל על הריבים האלה באמת שמאוד קשה. במיוחד לאלה שהמשפחה זה מרכז החיים שלהם, כמוני למשל. הדברים שנאמרים בריבים האלה נחרטים לך בלב לתמיד. אפילו אם אתה כשלעצמך לא תזכור את אותם המילים הנזרקות באויר, הן תמיד ישארו בתת-מודע שלכם. באותו רגע כשהצרחות מגיעות, הלב מתמלא בחור שחור וגדול שהולך וממלא את כל כולך. אלה רגעים שכולנו מנסים להדחיק, לשכוח ולהתגבר עליהם.
אחרי שעה של החלפת תנוחות -מישיבה מסוג אחד לישיבה לסוג אחר ומשכיבה מסוג זה לסוג הזה- ואחרי שעה של בכי שהפסיק את הבצורת בישראל, ירדתי לסלון וראיתי את אמי בוכה בשקט. לראות מישהו מהמשפחה שלי בוכה, ועוד בגלל מישהו אחר במשפחה, גורם לי לרצות לצרוח. המשפחה זה הדבר הכי חשוב שיש לי, אני לא יכולה לתת לזה לקרות. במקום לצרוח נגשתי לאבי ולחשתי לו בשקט "תבקש סליחה, לא היית בסדר. היא בוכה אם אתה לא רואה." , הרגשתי שזה לא בסדר שאני מתערבת, אבל הייתי חייבת. אחרי שאמרתי לו את זה עליתי חזרה לחדרי והרגשתי בוגרת יותר. כי כל מה שלני יכולה לעשות זה לתת להם להרגע ולהתחנף, שלא לדבר על מה שרון יכולה לעשות – להיות רון. אבל אני, שעוד חצי שנה כמעט ימלאו לי 18 שנה, יכולה ואף חייבת להתערב.
אז אחרי שעליתי לחדרי, אין לי מושג אם הוא אכן ביקש את הסליחה הזאת שהוא היה חייב לה, אבל קיוויתי ששניהם יחשבו עלינו ויתפייסו בקרוב. חשבתי אולי הם צריכים קצת חופש מאיתנו, אז הבטחתי לעצמי שבמשכורת שלי אני אקנה להם איזה כרטיסים למשהו, שיצאו ויחזרו שוב אוהבים, לעזאזל.
*
הסתכלתי על השעון במחשב וכבר הגיע שמונה בערב, פתאום נזכרתי שטומי לא דיבר איתי. סוף שבוע הגיע והמניאק לא התקשר. כבר לא הייתי מאוכזבת האמת. סתם מזועזעת. 'אני אביא לו את המכתב המזדיין הזה ושיחנק איתו', אמרתי לעצמי.
כשחושבים על זה, זה נורא עצוב המצב הזה שבו אנשים שאתה חושב שהכרת הכי טוב, פתאום הם האנשים שאתה מכיר פחות מהשכנה שלך שאתה רואה פעם בחודש אולי. אם הייתי מכירה אותו הייתי אומרת שהוא סתם מנסה להראות לי שהכל טוב ויפה אצלו וסתם מנסה להתגונן, אבל, אם לא איכפת לכם שאני אזכיר את זה שוב, אני כבר לא מכירה אותו אז אני פשוט לא אגיד שום דבר כזה.
שלא תבינו לא נכון, גם אני שונה ממה שהייתי לפני שנה, אבל אני פשוט לא הפכתי ליצור חסר רגש ומלאת אגו. מצטערת מאוד, ככה זה.
*
יש מצבים שצריך פשוט לקבל אותם, ואני צריכה ללמוד לקבל את זה שטומי כבר מזמן לא שלי – הוא שלה, שהסיפור שלנו נגמר כבר מזמן ואני לא באמת צריכה את סגירת המעגל הזאת, כל מה שאני צריכה זה פשוט להאמין שהתגברתי עליו, שהוא לא מעניין אותי יותר כמו שאני לא מעניינת אותו יותר ושהגיע הזמן לעבור הלאה. אמונה זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לנו בחיים. אם לא נאמין במשהו אחד לפחות, מה ישאר לנו? אמונה עוזרת לנו לעבור את החיים בצורה שפויה גם אם היא לא הגיונית. תאמינו בעצמכם שאתם יכולים.
לפעמים אתה מאמין במשהו, אבל נראה שהאמונה לא עוזרת במיוחד. יש סוד והוא שבנוסף לאמונה צריך להיות רצון. אם תרצה במשהו ותאמין בו, הרי הדבר יהיה שלך. אולי לא במהירות כזו, לפעמים צריך לעבור פרק זמן כלשהו כדי שהדבר יהיה שלך, אבל בסופו של דבר הוא אכן יהיה שלך. אז אני מאמינה בחופש הנפשי ואני גם רוצה בו, ואני גם אקבל אותו בסוף. המלודרמה הזו בחיים שלי שיצרתי בשנה האחרונה תגיע לסופה בקרוב. וכמו שאומרים, יהיה טוב……