מסובכת. [פרק ד]

"הא! תראי למי אני מתקשרת!!!!", צעקתי לשלי בשמחה לא נשלטת. וכמו שאתם בטח מנחשים, כן.. התקשרתי לטומי. – "יואו ! תגידי מה את נורמאלית?", שלי חטפה לי את הפלאפון מהיד וניתקה מהר. לצערי השיחה הספיקה להגיע לטומי. לא, הוא לא ענה, אבל שיחה נכנסת ממני, הייתה לו.
"טוב שלי אני לא אתקשר אליו, מבטיחה. תביאי את הפלאפון." אמרתי כמו סתומה שהולכת עקום בלי לדעת לאן. – "לא! סתמי כבר, אנחנו עוד שניה בבית שלי. תרגעי." שלי התרגזה.
הפלאפון צלצל, היא ענתה ואמרה לו לא להתקשר ולא לשים לב אליי. זה היה טומי שהתקשר ממספר לא מוכר. ובזמן ששלי משכנעת אותו לא להתייחס ושזה היה בטעות השיחה הזאת, אני צועקת ברקע שאני רוצה לדבר עם טומי. התיישבתי על המדרכה ו"איימתי" שאם אני לא מדברת עם טומי אני לא זזה מפה. כמה פאדיחות בשניה אחת. עלינו לביתה של שלי ונרדמתי על הספה. שתי שניות לאחר מכן שוב צלצל הפלאפון. הפעם חטפתי אותו מהשולחן במהרה "מי זה?!" שאלתי, -"האממ.. טומי.." הוא ענה מבולבל. לחשתי לשלי שהוא התקשר אליי, לא בטוחה אם התרגשתי או שזה היה משהו אחר. שיכורה כולי עונה לו בחזרה , "למה התקשרת אליי? למה אתה מתקשר אליי??" , -"לא יודע, התקשרת אליי אז אני מחזיר לך שיחה….. קרה משהו?" , ושוב התחלתי לבכות. שלי לקחה את הפלאפון מהיד ואני צורחת ובוכה כמו משוגעת. שאלוהים יעזור לי. אני כזאת מטומטמת. וזה כל מה שאני זוכרת מאותו הלילה.
*
"בוקר אור לך גברת!" צעקה שלי כשראתה שפקחתי את עיניי השחורות מהאיפור שנמרח בלילה. שלי סיפרה לי שהוא התקשר שלוש פעמים לשאול מה איתי ואם הכל בסדר. זה כל כך שימח אותי. הרי שזה אומר שאיכפת לו ממני.. לא? אולי הוא עדיין היה עוזב הכל באותו הרגע, אם היה יכול, ורץ אליי. "רומי.. הוא התקשר ליד חברה שלו. הוא פאקינג התקשר ליד קארין שלוש פעמים רק כדי לשאול עלייך! את מבינה מה זה? אם חבר שלי היה עושה את זה, באותו הרגע הייתי מעיפה אותו ממני…" לא. הוא לא היה עוזב הכל ורץ אליי. חברה שלו. קארין. לא יכולה לראות ולשמוע אותה. אפילו השם שלה עושה לי חלחלות.
איכס. הדיכאון. ההנגאובר. איכס. מתי הכל כבר יעבור ? מתי?
*
התעוררתי יום למחרת בבוקר, מעקמת את הפרצוף רק מלחשוב על העובדה שכבר בוקר וצריך לקום ללימודים. הזכרתי לעצמי שיום קשה לפניי, אז אצטרך לא לברוח אלא להתמודד.
נכנסתי בשער בית הספר והרגשתי את כל המבטים עליי. הרגשתי כמו איזה תמונה מגוחכת באיזה מוזיאון שכולם מדברים עליה. ברור שהכל היה בראש שלי. דווקא באותו יום, אחרי הפאדיחות שעשיתי עם טומי, דווקא כשהכי לא רציתי שיראה אותי, ראיתי אותו כל שניה. עוברת לידו עם העיניים על הריצפה. רציתי לחבק אותו, שיגיד לי שהכל בסדר. בחלומות שלי. כמובן.
כמה? כמה אני יכולה לחשוב עליו? 'אלוהים שיעזור לי' אמרתי לעצמי, 'אני רוצה שתצא מהראש שלי! צא מהראש שלי!!'. כתבתי כבר שלושה מכתבים למפגר. מכתבים שמן הסתם לא יגיעו אליו, אבל עדיין מכתבים. בכיתי, צעקתי.. 'מה עוד אני צריכה בשביל להוציא אותו מהראש? מה עוד..' לחשתי. הסתכלתי ברשימת השירים שלי באייפוד, ושמתי לב שבמשך כל הזמן הזה הצטברו לי שם שירים שקטים. הפסקתי לשמוע כמעט רוק לגמרי. כמעט הכל שקט. זה הטריד אותי. הטריד כי זה רק הראה לי איזה בן אדם דיכאוני נהייתי. 'או שאולי פשוט זה מרגיע אותי…' נסיתי לרצות את עצמי.
*
לא שמתי לב איך הזמן עבר מהר וכבר התקדמנו לתקופת הבגרויות. תקופה שכמעט ולא באים לבית הספר. דבר שאומר שאת טומי אני לא אראה כמעט בכלל. איזה יופי. ככה יותר קל לשכוח. או שככה חשבתי שזה…
הגעגועים אליו נהפכו למשהו בלתי נפרד ממני כבר. כל בן אדם שני ברחוב שראיתי שהיה לו טיפה מהסטייל של טומי, חשבתי שזה הוא. הרבה פעמים שמתי לב שאני עושה הבעות פנים שהוא היה עושה או שאני אומרת דברים שהוא היה אומר. לא יודעת למה התחלתי לשים לב לזה יותר.. הרי זה ככה כבר מזמן. 'התפגרתי' אמרתי לעצמי, 'אני חייבת מישהו. דחוף.' – ידעתי שאני רוצה מישהו רק כדי להשכיח מעצמי את טומי. ואני לא אחת שיודעת או יכולה לשקר מערכת יחסים, אפילו לא ליום. אני פשוט לא מסוגלת. ידעתי שגם אם אני מאוד רוצה עכשיו מערכת יחסים כלשהי, לא תהיה לי. רק בגלל העובדה שאני לא מצליחה לתת לטומי ללכת ממני. אני לא מסוגלת להרפות.
זאת הייתה תקופה שהחלו לפרוח המון מערכות יחסים חדשות. שלי ומאיה היו חלק מהתקופה. עם שלי אני מסתובבת הרבה והיא מאוד רצתה שאכיר את חבר שלה. אויש כמה שאני שונאת להיות עם זוגות. כל כך מביך. הנשיקות מול הפרצוף שלי. במיוחד כשאני לבד. כמו לזרוע מלח על פצעים שעוד לא יבשו. והזוגות האלה, כאילו חוק מרפי רודף אותי בכוונה, בכל מקום. בכל מקום שאני נמצאת בו. מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לאהבה. להרגיש אותה שוב. ברור שאם מדובר באהבה הכל חוזר ישר לטומי. אהבה ראשונה. אהבה שלעולם אי אפשר יהיה לשכוח. אהבה שיהיה לה תמיד מקום קטן בלב אפילו אם יעברו עוד שנים. לעזאזל עם זה. שנה! שנה אני תקועה.
יום אחד הלכתי למאיה כדי ללמוד לבגרות בעברית. זאת אומרת, בהתחלה זה התחיל כלימודים לבגרות בעברית, אחר כך זה נהפך ללימודים לבגרות בחיים. הכל התחיל מזה ששמענו שיר. שיר שלא היה לו שום קשר ליחסים שלי ושל טומי, אבל המילים של השיר חיברו לי את המצב שבו אנחנו עכשיו בכזאת שלמות. בהתחלה שרתי עם הזמר ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי שרוייה על מיטתה של מאיה עם הפנים לקיר, בוכה. מאיה התיישבה על המיטה ממול וכאילו חיכתה שאני אגיד "אני לא יכולה יותר" כדי שתתחיל לדבר. אני אוהבת כשמאיה מדברת על החיים. כשהיא אומרת דברים עמוקים עם משמעויות. אולי כי יש לנו ברוב המקרים אותה השקפה.. אני לא יודעת למה. אני פשוט חושבת שכשהיא מתחילה לדבר עמוק מהלב, מתוך האמת שלה והדרך שאנחנו רואות את הדברים מעיניים שונות אבל באותה צורה, אני מתהפנטת ומפנימה הכל בהבנה ענקית.
"רומי, תרימי את עצמך. תרימי. את מוותרת על עצמך, על החיים שלך ועל כל מה שיש לך מסביב. תפסיקי להיות תקועה! מי כמוני מבינה מה את עוברת.. את בכלל לא מבינה כמה אני מבינה אותך. זה לא משנה כמה פעמים אני אגיד את זה, זה לא יעביר את המשמעות של זה.
את ילדה יפה רומי. ילדה יפה לא רק מבחוץ. את בן אדם עם הלב הכי גדול שראיתי בחיים שלי. את מדהימה. אני לא אומרת את זה סתם עכשיו, אני אומרת את זה כי הוכחת לי את זה כל כך הרבה פעמים. את נלחמת בשביל משהו או מישהו שחשוב לך. את לא מרפה עד שהאדם שאת אוהבת יחייך. את לא תעזבי אדם שיהיה לו רע. לא. את תיהי שם כל שניה בשבילו. אני אומרת לך את זה כי אני חוויתי איתך את זה בעצמי. את אף פעם לא ויתרת עליי. אפילו שאני כבר התחלתי לוותר על עצמי, את היית שם להרים אותי. וכמה פעמים הכאבתי לך, אבל את עדיין פה, אחרי שלוש שנים של חברות ומליון התקלויות, את עדיין פה. כי את לא ויתרת עליי. את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך. את סלחת לי כל כך הרבה פעמים על כל כך הרבה דברים. את ילדה שנכנסת ללב בשניות. את ילדה שיודעת להעריך את הדברים החשובים בחיים שלך. אל תוותרי. את יודעת.. טומי הוא אהבה ראשונה, הוא אהבה שישאר מקום בשבילה תמיד בלב. אז נכון, עכשיו הוא לא איתך פיזית, אבל יפה שלי הוא איתך בנפש. את חשובה לו. את חשובה לו כבן אדם. אחרת, אני לא חושבת שיש סיבה טובה מספיק לכך שכל פעם, פשוט כל פעם מחדש, שאנחנו מדברים הוא שואל עלייך. שואל מה איתך, אם את בסדר.. הוא דואג לך.
כן.. את יודעת להעריך את הדברים החשובים האלה שיש לך בחיים, אבל דבר אחד את לא יודעת להעריך, והדבר הזה הוא את עצמך. אני זוכרת שאמרת לי עוד רק שהתחלנו להיות חברות בכיתה ט', שאת לא מרגישה יפה בכלל. שאת לא מבינה למה מתלהבים ממך. שאת עומדת כל פעם מול המראה, מסתכלת על עצמך ומחפשת פאקים. מחפשת דברים שלא בסדר בפרצוף שלך, בגוף שלך. תביני, את אחת הבנות הכי יפות שיצא לי לפגוש. ואין מי שיגיד אחרת. את בכלל לא יכולה לתאר לעצמך כמה רוצים אותך. את רק צריכה להבין מה את שווה. לקום בבוקר ולהגיד לעצמך שאת יפה. להכניס לעצמך לראש שהכל בסדר אצלך. להתחיל להעריך את עצמך. את צריכה להבין שאת בן אדם מדהים. את צריכה להבין שכל מי שפוגע בך לא שווה בכלל את הדמעות והעצבים שלך. אלה אנשים קנאים שלא מבינים איזה חברה הם מפסידים.
אני יכולה להגיד לך על עצמי שגל היה האהבה הראשונה שלי, את יודעת את זה. גל הוא אחד שאני לא אשכח. הוא שינה אותי. הוא עשה לי טוב ורע, אבל אני בוחרת לקחת את הטוב מכל מה שהיה איתנו. את יודעת מה ההבדל ביני לבינו? שהוא עדיין תקוע על מה שלא נעשה טוב ואני התקדמתי, וכן אני מרשה לעצמי להגיד אפילו שטוב לי עכשיו עם עדן. כמה שזה הזוי, אבל במקרה הזה המצב שלי ושל גל מאוד מזכיר את שלך ושל טומי. רק שאת כמו גל ואני כמו טומי. הוא התקדם רום. כן, את חשובה לו. אבל הוא התקדם.
את לא מרפה ממנו כי את לא רוצה. לא כי את לא יכולה. את פשוט לא רוצה. תרפי ממנו, תרפי כבר. את נותנת לעצמך לשקוע. אני לא רוצה שתהיי במצב של גל. כי גל לעומתך במצב יותר גרוע. את יכולה לצאת מזה.
המעגל שלך עם טומי לא נסגר מבחינתך. אבל זה רק מבחינתך נשמה שלי. הוא סגר אותו כבר. תסגרי גם את. באיזו דרך שתבחרי.. פגישה, טלפון אפילו מכתב. עדיף מכתב. כי את יודעת מה, ברגע שתראי אותו, ברגע שתשבו על אותה מיטה, אפילו בלי להסתכל עליו, הכל יחזור לך. כל הרגעים שלכם ביחד יהיו מול העיניים שלך. וכן, אולי תרצי את עצמך לאותו הרגע ותרגישי טוב עם עצמך שהנה את סוף סוף רואה אותו וסוגרת את המעגל, אבל לא . את ממש לא סוגרת, אלא את יותר אפילו תפתחי אותו. כי ברגע שהוא יילך, את תביני שזהו. שזאת הייתה הפעם האחרונה שתראי אותו ויותר לא יהיו לך תירוצים לקרוא לו שיבוא. וזה יכאיב לך יותר. אל תעשי את זה לעצמך. אל תכאיבי לעצמך.
אני רוצה שתחיי. אני רוצה לראות את רומי המחייכת את החיוך האמיתי ולא את המזוייף שתקוע לה כבר מתחילת שנה. אני רוצה לראות את רומצ'ו השמחה, המוזרה, זאת שחייה את החיים שלה בדרך שלה. רומי בלי הדמעות. רומי בלי הכעס או העצב. רומי האופטימית שעברה הלאה. רומי שמודעת לעצמה ומעריכה את עצמה כמו שהיא מעריכה כל דבר אחר שיש לה בחיים. אני רוצה לראות אותך."
הרמתי את הראש, התיישבתי על המיטה וראיתי את הכתמים השחורים על הסדין הוורוד. כתמים שחורים שיצאו חיצונית מהאיפור בעיניים, ופנימית מהלב. השיחה התמשכה שלוש שעות, מסתבר. לא שמנו לב בכלל איך הזמן עבר.
הסתכלתי על מאיה שדמעה היא בעצמה, כשהשיער מסתיר את עיניי האדומות. "סורי שלא יצא לנו ללמוד לבגרות.. בזבזתי לנו את הזמן.." אמרתי בציניות. – "את פאקינג שכבת פה על המיטה שלוש שעות, בוכה, לא הוצאת הגה מהפה והקשבת לכל מילה שלי. רק זה מראה שאת מסכימה עם כל מה שאמרתי לך, זה מוכיח שלא טוב לך ואת כן רוצה לשנות את כל זה. את כן רוצה להפנים. שמעי.. כל עוד השיחה הזאת עזרה במשהו, לעזאזל עם הבגרות. העיקר שיהיה לך טוב." היא חייכה אליי, קמה וחיבקה אותי חזק.
אני חושבת שהיא היחידה שהייתה מקדישה לי כל כך הרבה מהזמן של ההצלחה והלימוד שלה לבגרות. היחידה שבכלל הייתה מקדישה לי את כל הזמן הזה. בלי שום אינטרס אישי. נטו בשבילי.