מסדר המוריגן – פרק 1

'אמילי פיר היא נערה ממוצאת למדי בתיכון פולוק. היא בת 15, גבוהה, רזה, שיער שחור ארוך ומשיי.
זה ידוע שהיא מעט משונה, אבל זה לא הפריע לה מעולם. יש לה את כל מה שהיא צריכה – שלוש חברות ואבא. אמא שלה מתה כשהיא הייתה בת שלוש, והיא לא זוכרת אותה. אבא שלה לא מתגעגע יותר מדי, יש לו את אמילי לטפל בה. אין לו זמן.'
"אמילי, את רוצה להגיד לנו מה דעתך בנושא של ארמונות המלוכה בסקוטלנד העתיקה?" שאל המורה להיסטוריה, שראה שהיא מעופפת. לצערו, היא הצליחה להתעשת.
"אני מוכנה להגיד לי לדעתי אלו הם מקומות מדהימים ושיש צורך לבקר בהם, כי בארמון נוכל להבין טוב יותר את סגנון המלוכה הסקוטי הנודע. בין היתר, ניתן לבקר בארמון המפורסם ביותר שנמצא ממש לידנו – ארמון סנפרנסן המהולל." הקול הצלול שלה עלה וירד בהטעמת המשפט, היא הייתה משכנעת כתמיד. התלמידה שישבה לצידה חייכה בהקלה.
ג'ייד לביטינג, שהייתה אותה התלמידה שחייכה בהקלה הייתה טרף הבא של המורה להיסטוריה, מר טוסרי. הוא הביט בה, עיניו החומות הכהות מנסות לנחש את נקודות החולשה של אותה הילדה בדיוק, לצערו, היא הייתה תלמידה מצטיינת בהיסטוריה, כפי שידע כל מורה שכבר הכיר את ג'ייד.
הוא היסס עוד כמה שניות, ולבסוף קלע בדיוק לנקודה המוצלחת של ג'ייד, הארמון עצמו.
"גברת ליבטינג, תוכלי לספר לנו את ההיסטוריה של הארמון?" השאלה שלו הופיעה ביחד עם חיוך זדוני. זה היה החומר של כיתה י"א. הוא היה בטוח במאת האחוזים שהתלמידה לא תדע.
ג'ייד קמה, וחייכה לכיתה כולה. ניתן היה לראות כי כמה מהתלמידים, כולל את אמילי עצמה, צחקקו.
"כפי שאמילי הזכירה, ארמון סנפרנסן הוא ארמון מוכר בכל סקוטלנד, ובו בעבר נמצא מסדר המוריגן. הארמון בנוי בסגנון האדריכלי הנפוץ באותה התקופה ובארמון עצמו נמצאה תח-" היא עצרה באמצע המילה, בדלת עמד המנהל של בית הספר.
כל התלמידים קמו בסרבול, והמורה התחיל ללכת לכיוונו של המנהל, מדוע הוא מפריע לשיעור?
אמילי התכופפה לכיוונה של ג'ייד, בכוונה להגיד לה דבר מה.
"כל הכבוד, ג'יידי. את באה איתי היום לארמון? יש סיור מיוחד." היא לחשה בשקט באוזנה של חברתה הטובה, וג'ייד לא יכלה שלא להסכים. היא תמיד הלכה, לכל הסיורים.
המנהל נעמד באמצע הכיתה, והנהן למספר תלמידים.
"הגעתי לספר לכם כי בעוד כרבע שעה אנחנו יוצאים לסיור פרטי בארמון סנפרנס המהולל, יחד עפ מדריך טיולים פרטי. אנחנו מחייבים כל ילד להגיע חזרה לבית הספר, ובינתיים אני מבקש תארזו חפצים ותלכו לביתכם בשביל להביא את כל חפצי הטיולים הרגילים של בית הספר, אנחנו נוודא שכולם יגיעו." הוא סיים בדרמנטיות. התלמידים לא חשבו אפילו להתחמק, זה היה בלתי אפשרי בעיירה קטנה כמו אנדינג. זו הייתה עיירה שפעם הייתה חלק מאדינבורג המוכרת, אך גבולותיה של אדינבורג הרחקו, עד שעכשיו זוהי עיירה קטנה ובלתי מוכרת.
אמילי אספה את חפציה במהירות, היא מיהרה. עיניה נצצו בשמחה, היא כל כך אהבה את הארמון, אולי אפילו יותר מג'ייד. בינתיים יתר התלמידים החלו לדבר, והמנהל יצא מהחדר במהירות.
מגי, קריס וצ'לסי התקרבו במהירות לג'ייד ואמילי. הם עצמם לא היו חובבי ארמונות וסיורים, אבל היו חברים קרובים של השתיים. קריס היה הראשון שדיבר.
"אתן באמת כל כך מרוצות מזה?" הוא שאל בנימה המבודחת התמידית שלו, הוא היה הבן היחיד בחבורה המוזרה שלהם.
התאומות הפריקיות שאוהבות היסטוריה יותר מהכול, שהיו אמילי וג'ייד, מגי התיאטרלית יתר – על – המידה, צ'לסי חננת הספרים וגיק המחשבים – קריס.
עד מהרה הם כבר יצאו מבית הספר, ואמילי וג'ייד פנו בהנאה לסמטת שוויץ.