מנסה

"כי אני מפחדת…" הסברתי לו. הוא הסתכל עליי כמה רגעים בעיניו הירוקות והתקומם באיטיות. נשארתי שוכבת על המיטה עם השפתיים רפויות.
"שמת לב שזה כל מה שאת אומרת לעצמך לאחרונה?… שאת מפחדת?" הוא שאל. העיניים שלו שאלו הרבה יותר ממה שהיה בפיו. "אני בחיים לא אכפה את עצמי עלייך, אתי. את יקרה לי, גם אם תגידי לי שאת נפרדת ממני עכשיו אני עוד אוהב אותך. אפילו לא כחברה- כבן אדם קודם כל." הקול שלו החל לשקוע. "חבל שאת לא מאמינה בזה בעצמך."
קמתי בחדות "אל תעשה לי ניתוח פסיכולוגי! אני יודעת טוב מאוד שאתה אוהב אותי, אבל לפעמים זה לא קשור… לפעמים צריך לא לעשות כלום כדי שיהיה משהו." נעמדתי מולו והחזקתי את ידו "אני יודעת שאתה רוצה.. גם אני רוצה. צריך לדעת לשים גבולות. גבול זה לא מילה גסה."

"מילא היה לך איזו סיבה אידיאולוגית שלא נעשה… אבל את סתם מסרבת. את ישר מפחדת".
"אני לא מפחדת!" אמרתי ולרגע היה לי פלאשבק שמזכיר אחרת…
הוא הסתכל עליי בפנים רציניות, ואז חייך. החיוך שלו כל כך חם, שלא התאפקתי וחייכתי גם.
"זה בסדר. שתהיה שבת שלום מותק" הוא אמר ונישק אותי.

עידן בחור דתי, אז לפעמים אני מתבאסת בשבתות שאני לא יכולה להתקשר אליו. מילא היינו גרים קרוב, אבל גם זה לא. למען האמת, אני די שונאת את הדת… זה דבר נוראי לומר, אני יודעת, אבל זה נראה לי פשוט מטומטם. אני משתדלת שלא לומר את זה לעידן כשהוא מביא לי יציאות כמו "שבת שלום" אבל שנינו יודעים שאני לא מסמפטת את הדת.

"השעה עכשיו חמש וחצי" אמרתי בתקווה שיישאר עוד קצת. "אני יודע, נשמה, אבל צריך להתארגן לפני לשבת… אני עוד מסריח אחרי שעזרתי לאבא שלך עם המכונית".
צחקתי "שנינו יודעים שאתה עזרת לאמא שלי בבישול, אל תשחק אותה"
"עדיין… אני מסריח מעגבניות." הוא צחק, הסתכל עליי ונישק אותי שוב. "ביי.."
"ביי" אמרתי. "שבת שלום!" השבתי אחרי שיצא מהחדר. הוא שמע אותי וצחק.

לאחר מכן, ישבתי בחדר ושמתי מוזיקה. כמובן לא בפול ווליום שלא יפריע להורים… ואז תוך כדי שהתחלתי לשמוע את האלבום של Fun. ששמו "Some Nights" התחלתי להריץ מחשבות בראש.
למה אני מפחדת? אני כל כך מפחדת לקחת סיכון ואז בוכה שהכל נשאר אותו דבר.
זהו. החלטתי.
אני משנה את זה.
מעכשיו-
אני מנסה.