מנסה פרק 1

"מ-נ-סה" האותיות התגלגלו בפי כאילו היה לי מין רגע הארה ראשוני. כאילו איזה משהו נסתר וחבוי פרץ ממני. זהו זה! הפחד שלי צריך להיפסק. חייב להיפסק.
איך לא ראיתי את זה קודם!? זה כזה פשוט! לנסות! אבל איפה להתחיל?
"אתי!" אמא צעקה מלמטה.
"מה?!" צעקתי לאותו קול עמום.
"תכבי כבר את השירים האלו… זה עושה לי חור בראש."
"טוב אמא" אמרתי אוטומטית, וניגשתי לרמקולים… ואז בעצם גיליתי אפשרות חדשה. מה אם.. לא אעשה כל מה שההורים שלי אומרים? מה אז יקרה?…
בהיסוס החזקתי בידי את הכבל ולבסוף משכתי אותו שתיפסק המוזיקה.
"כנראה שנגלה מחר" אמרתי ובלעתי את הרוק שעמד בפני רגע גורלי זה.
'מה לעשות בשישי בערב?' חשבתי לעצמי.
'כולם יוצאים, נהנים ואני תקועה בבית.' נשכבתי על המיטה ובתקרה מעליי בהה בי פוסטר של "wooden cherry" -אחת הלהקות הכי גדולות בכל הזמנים! עם ציטוט מדהים שלהם:
"If someone or something is made to be with you- don't wait for it. Grab on it tight"
בסך הכל משפט פשוט, שפירושו "אם מישהו או משהו נועד להיות איתך-אל תחכה לו. אחוז בו חזק."
משום מה הפוסטר העלה לי רעיון.
"אני הולכת לנסות להיות פארטי גירל" אמרתי בקול. זה נשמע כל כך מגוחך עכשיו… פארטי גירלז לא קוראות לעצמן פארטי גירלז. אבל שיהיה! אני החלטתי.
להיות במועדונים הכי שווים בתל אביב, לצאת כל יום בספונטניות ולהכיר אנשים חדשים. זה אולי לא אני אבל ככה אצא מהבועה.
בלי לדעת למה, התקשרתי לשרון. חיכיתי שתענה וברגע שנגמרה הציפייה והיא אמרה מהצד השני "הלו אתי", בהיתי בפוסטר במצח נחוש ואמרתי לה "תגידי, את יכולה לקשר אותי לאנשים שהולכים למסיבות?"
שרון שתקה. "מה עובר?" ניסתה לפוצץ לי את הבועה. אבל כבר הייתי גבוה למעלה.
"אני רוצה לצאת למסיבה. עכשיו. בואי איתי." הפצרתי בה.
"מה את נורמלית אני לא בבית בכלל, מה את רוצה מאיפה זה נכנס לך הרע…"
"שרון!" צעקתי. "אני חייבת לצאת מפה. חייבת לנסות משהו חדש. ורק אחר כך לשלול אותו"
"מתוקה, את לא צריכה לשתות רעל כדי לדעת שזה לא בריא. תחזרי לישון" היא ניתקה.
שרון הזאת… היא עברה לבית ספר שלנו השנה. מאז אני והיא בלתי נפרדות. אבל לפעמים בא לי להעיף לה כאפה. ישר לפרצוף הבלונדיני שלה.
'כמה כבר אפשר לגונן עליי!?' התעצבנתי. אחזתי בכרית וצעקתי לתוכה בדציבלים שיכולים להפיל מטוס. קמתי. לקחתי תיק ובלי לחשוב יותר מדי שמתי בתוכו את הארנק, רב-קו, פלאפון, מפתחות לבית, וכל מיני בשמים וכלי איפור.
התלבשתי בשמלה הכי צמודה שלי. בצבע כהה כזה מוזר שפאדיחות ללכת איתו באור יום.
"אמא אני יוצאת עם שרון לראות סרט" אמרתי ועפתי במהירות מהדלת הראשית. היא שמעה אותי על בטוח אבל לא אמרה מילה. זאת הייתה פעם ראשונה ונדירה שהיה לי כל כך חלק לצאת מהבית. הרגשתי מה זה לנשום אוויר. למרות שעדיין הדהד בי הקול של אמא שמונע ממני לחיות. אפילו בלי שתגיד מילה ידעתי מה היא רצתה לומר.
הייתה לי סחרחורת רצינית. 'אולי לא אלך הערב?' התבכיינתי.
לא. אני עכשיו שונה. אני מנסה!!!
לקחתי את הקו הראשון לתל אביב. עליתי לאוטובוס, הכל טוב ויפה. עד שהבנתי שאין לי מושג איפה לרדת.
קמתי ממקומי וניגשתי לנהג.
"אממ.. סליחה?" אמרתי בהתחנחנות.
הנהג לא הגיב, הוא רק הסתכל על הכביש אבל משום מה המשכתי לדבר.
"אתה יודע במקרה איפה יש מסיבות?" שאלתי. הוא הפנה את מבטו אליי בחוסר הבנה מאיפה נחתתי עליו.
"תבין, אני, רוצה ללכת למסיבה שווה בתל אביב. איפה שיש ריקודים, אלכוהול, ובחורים ערסים או משהו בסגנון. אתה יודע איפה אני צריכה לרדת?"
הנהג הסתכל עליי כאילו אני היצור הכי חסר אונים עלי אדמות. הוא אמר "שבי לידי" והתיישבתי במושב שהיה כתוב עליו במפורש שהוא מיועד לעיוורים עם כלבי נחייה. איזה כלבה אני. זה יותר גרוע מלחנות בחניית נכים. כולם יודעים שעיוורים מנצחים נכים. לא? אני נשמעת ממש מגעיל.
שתקנו במשך כל אותו זמן. ואז אחרי חצי שעה הוא אמר "תרדי פה" ופתח את דלתות האוטובוס.
"תודה רבה!" אמרתי לו בחיוך וסידרתי את השמלה. ירדתי מהאוטובוס וגיליתי להפתעתי או שלא להפתעתי – אין לי מושג איפה אני לעזאזל.
מצד ימין, רחוב חשוך שלא מוביל לכלום. מצד שמאל, אוטובוס שירדתי ממנו והתקווה היחידה שלי לחזור הבייתה בלי שטויות מיותרות. לא ידעתי לאן לפנות עד שראיתי מולי מין שלט מוזר מהבהב בשם "פארטי נייט בFreddy bar".
"שטויות! הנה אני באה!" אמרתי וחציתי את הכביש בביטחון רב.