ממתק האהבה שלי פרק 4

כולם התחילו לחפש. אני ונתנאל הלכנו ליד הנחל, מצאנו את כל הדברים. אחר כך הלכנו לשלב שני. "היי, אתם!" קרא קולו של רן. הוא היה עם ההיא מעיתון בית הספר. "זאת סמיפ, אני קורא לה מייפל!" הוא הציג אותנו בפני סמיפ, שנראית ממש מתאימה לרן. סמיפ אמרה: "אני ורן-פאי חברים!" "באמת? אני ממש שמחה בשבילכם!" אמרתי להם. סמיפ ורן המשיכו בדרכם, ואני ונתנאל המשכנו גם בדרכנו. התחלנו לרוץ, לא שמנו לב וכמעט נפלנו לצוק. אמרתי לו: "איזה מזל! היינו נופלים!" והסתובבתי. החלקתי על דשא רטוב [הודות לג'ייד, ראש מועדון הגינון שבא לטפל ביער] ונפלתי. אבל נתנאל תפס לי את היד. "אני תופס אותך! אני תופס אותך!" אמר נתנאל. הוא ניסה לעזור לי לחזור לקרקע. ניסיתי לעזור לו בעזרת הגוף שלי אבל לא מצאתי מקום לשים את הרגל כדי לדחוף את עצמי למעלה. "וואו! אנחנו עוזרים לך!" אמרה איריס. קסטיאל רץ אחריה, והם משכו את נתנאל אחורה שמשך אותי. "אני בסדר……" אמרתי להם. הוספתי: "תודה." הם הלכו נתנאל אמר: "את ממש הדאגת אותי!" "סליחה. לא שמתי לב שהדשא רטוב וחלקלק." אמרתי לנתנאל וקמתי, בהליכה זהירה ברחתי מהצוק. המשכנו. מצאנו את הלפיד ושמנו בצינור שם את ההודעה שקיבלנו כשהתחלנו את השלב השני. הצינור מהר 'בלע' את ההודעה. היא נשלחה אל בוריס. תוך שנייה קיבלנו הודעה- להמשיך הלאה ללפיד השלישי ולשלוח הודעה זאת לצינור ששם. ואז, למצוא את הדרך חזרה. בקיצור, מצאנו ושלחנו. התחיל להחשיך בדרך חזרה…. ואחרי שעה של צעידה כבר הרגשנו אבודים. "אוף, מתחיל להחשיך!" אמרתי לנתנאל. הוא אמר: "אולי כדאי שנחזור?" "אבל איך? אני לא זוכרת באיזה דרך באנו." אמרתי לנתנאל. הוא גם לא זכר. התחלנו ללכת בשבילים. "נתנאל, אני מפחדת! שמעתי זאבים." אמרתי לנתנאל. הוא אמר לי: "תיצמדי אליי." החזקתי בשרוול היד שלו, אבל הוא מהר הדף אותי ואז החזיר אותי, רק שאני אוחזת בידו. הסמקתי קצת. מזל שהיה חושך כי הוא לא ראה. הוא ואני כבר הרגשנו לגמרי אבודים. המדים כבר לא הגנו עלינו מהקור של הלילה. אמרתי לו: "אולי אני אטפס על העץ? אני בטח אראה את האוטובוס מלמעלה." הוא אמר: "אני לא חושב, את תיפצעי." בלעתי את רוקי ואמרתי: "אני אסתכן." התחלתי לטפס. הגעתי לענף אחד שהרגל שלי הייתה עליו. הוא נשבר והחלקתי למטה. נפלתי על הרצפה והרגשתי כאב חד ברגל. "את בסדר?!" הוא שאל אותי בדאגה רבה. אמרתי לו: "אה.. אני חושבת." הוא הרים אותי על גבו. "הנה הם!" צעק בוריס. הוא ליווה אותנו לאוטובוס. "את עייפה?" שאל אותי נתנאל. הנהנתי ושפשפתי את עיניי. הוא אמר: "תניחי את הראש שלך על הכתף שלי." וחייך. עצמתי את עיניי והנחתי את ראשי על כתפו. "קומי, הגענו." העיר אותי נתנאל. אנחנו לא היינו בבית ספר… "איפה אני?" שאלתי אותו. הוא ענה: "בבית שלי. דודה שלך התקשרה לבית הספר ואמרה שהיא לא תהיה, אז החלטתי להביא אותך לכאן כדי שלא תהיי לבד." "באמת? זה כ"כ נחמד.." אמרתי לו. הוא חייך אליי. "נתנאל, אמבר יצאה!" קראה אמו של נתנאל. "טוב אמא." אמר לאמו, נתנאל. שאלתי אותו: "למה אמבר פה?" "היא אחותי הקטנה." הוא ענה לי. שאלתי אותו: "כמה זמן דודה מיה אמרה שהיא לא תהיה?" "רק עד יום שישי. עד אז אני ארחיק את אמבר ממך." אמר נתנאל. שאלתי אותו: "ידעת שהיא מתאכזרת לכולם?" הוא הנהן. הבנתי שאני על המיטה של נתנאל. "איפה אתה תישן?" הוא ענה: "לידך." והוריד את חולצתו. עכשיו הפנים שלי היו אדומות כולן. "אל תתביישי. תרגישי בבית." אמר נתנאל וחייך. הוא שכב לידי, שם את השמיכה עלינו… ונרדמנו.