ממתק האהבה שלי פרק 27

כולם השתתקו, מחפשים את האדם שצעק. אבל הצלחתי לראות שזה היה נתנאל. הוא עמד לדבר, אבל טונות של מים פרצו את הדלת והציפו את כל התיאטרון, וזרמו דרך יציאת החרום. עמדתי לטבוע, אבל איזו יד תפסה אותי. השתעלתי. נאחזתי בכיסא. "איזה יום נוראי!" צעק ז'אן בכעס. הוא נבלע במים העמוקים. "ז'אן!" קראתי. עזבתי את הכיסא בשביל להציל אותו, אבל נתנאל תפס בחולצתי. "אל תעשי את זה!" הוא צעק. צפנו עד למחוץ לתיכון..
-כעבור שעה-
"היא בחיים?" שאל קול. פתחתי את עיניי. הייתי במרפסת בית החולים, על מיטה כלשהי. לא היה מקום עבורי. השתעלתי. אמרתי: "אני בחיים, אני בחיים." נתנאל אמר: "אני מצטער… על שלא האמנתי לך." נאנחתי. הוא שאל: "אפשר לחזור להיות יחד?" "לא. אני מודה לך על שהצלת אותי, אבל ברצינות… אני לא יכולה להסתכן." עניתי, והוא התיישב לידי. המשכתי להשתעל. היה לי קר. זה היה צונאמי נוראי. נתנאל היה ספוג מים כולו, אבל הוא חטף רק כמה שריטות קטנות. הוא מצא שמיכה דקה, וכיסה אותי. "אני רק מקווה שאמבר בסדר…" הוא אמר. הוספתי: "גם אני." הוא היה מופתע, הוא אמר: "חשבתי שאת שונאת אותה." אמרתי לו: "אולי אני שונאת אותה, אבל לא מגיע לה למות." הוא היה מאושר לשמוע אותי אומרת את זה. "יש חדר פנוי, אנחנו מעבירים אותה." אמרה האחות שבאה לעבר המיטה. 2 אנשים לקחו אותי לחדר אחד. השתעלתי יותר ויותר, ובחדר הזה עשו לי בדיקות. גילו שאני בסדר, אבל הציעו שאשאר עוד יום. הנהנתי, ופתאום שמעתי צרחות מלאות בפאניקה: "אני רוצה את אח שלי!" "אני חושבת שזו אמבר!" אמרתי, והשתעלתי. נתנאל יצא, וחזר עם אמבר. "אני ממש שמחה לראות אותך בחיים!" היא אמרה לנתנאל. נתנאל אמר לה: "גם אני!" הם התחבקו. "אני שמחה לראות אותך בחיים." אמרתי לאמבר. היא התחילה לבכות. היא אמרה: "אני מצטערת…" "זה בסדר." אמרתי. השתעלתי. פתאום נהיה לי ממש קשה לנשום. "אחות!" קרא נתנאל. הוא אמר לה שקשה לי לנשום. חיברו אליי מכשיר הנשמה. האחות באה לחדר, היא אמרה: "אחרי הבדיקות, נכניס אותך לניתוח קטנטן." עוד בדיקות? ונערכו הבדיקות. הכניסו אותי לחדר ניתוח. "את לא תרגישי כלום.." אמר המנתח. הוא הצמיד לי מכשיר הרדמה. נרדמתי במהירות…
-מנקודת מבטה של אמבר-
ממש פישלתי….. למה אמרתי לה "אני מצטערת"? כולי ספוגה מים. כשנחזור ללימודים אני אכחיש שכל זה קרה. אני יצאתי עם שריטה אחת מזכוכית. אני לא מוצאת את החברות שלי… אני מתגעגעת. אוי! אמא ואבא!
-בחזרה לאנדריאנה-
התעוררתי. הניתוח נגמר. אני מונשמת עדיין.. אף אחד לא היה איתי. "אנדריאנה? אנדריאנה!" שמעתי קולות. אחד נדמה היה שהוא קולה של מרינה. אותו הקול שאל: "אולי היא בחדר הזה?" שניים נכנסו. מרינה וגם אבא. הם חיבקו אותי. אמרתי: "עשיתי כבר ניתוח…" "העיקר שאת בסדר!" אמר אבא. הוא הביט במרינה. הוא אמר: "אנדריאנה, קיבלתי הצעת עבודה מדהימה באוסטרליה, ואסור לי לקחת איתי את מרינה, או אותך. ובגלל שאמך כבר…. לא איתנו, מרינה תצטרך לעבור לגור עם דודה מיה ואיתך." הנהנתי. הוא הוסיף: "הלילה אני אישן אצלכן, כי הטיסה יוצאת מחר בצהריים מנמל התעופה פה. כל הדברים של מרינה נמצאים בחדר האורחים." הם שניהם חיבקו אותי כמו שצריך.
-כעבור יום, בצהריים-
"אני לא מאמינה שזה עוד עובד." אמרתי. נמל התעופה עבד כמו שצריך. "להתראות אבא…" אמרנו אני ומרינה פה אחד. חיבקנו את אבא. הוא עלה על המטוס. בינתיים ללכת ברגל בין החורבות אל הבית זה קשה. הבית, קשה להאמין, נשאר שלם. הקומה התחתונה, שזה בעצם המוסך וחדר המדרגות היו מוצפים. אני ומרינה לא יכלנו לפתוח את הדלת, אז נכנסנו דרך החלון, שחינו דרך המדרגות והגענו לבית. דודה מיה הייתה בסלון, מפוחדת. מרינה אמרה: "דודה מיה, אני ממש שמחה שנתת לי לגור כאן." אמרתי: "אני צריכה עכשיו לצלול ולפתוח את הדלת…" לקחתי נשימה עמוקה וצללתי. חטפתי מכה בראש מהמדרגה. עמד להיגמר לי האוויר. מהר צללתי עמוק יותר ופתחתי את המנעול. המים התחילו להתנקז בחוץ. נשמתי עמוקות. דודה מיה התנערה מהפחד העמוק שהייתה שרויה בו, ואמרה: "יש לי חדשות טובות!" "מה?" שאלנו אני ומרינה. היא ענתה: "החבר שלי, רוס, הציע לי נישואין!" "מזל טוב!" צעקתי. היא חייכה. [: