ממתק האהבה שלי פרק 17

הזמנתי את נתנאל לישון אצלי. כמובן כשחזרנו מהלימודים. דודה מיה והוא דיברו, אני בינתיים ארגנתי את החדר. "נאט!" קראתי. שמעתי אותו אומר: "טוב אני הולך אליה. תודה רבה על כך שאת מרשה לי להישאר כאן הלילה." והוא בא. סגרתי את הדלת אחרינו והבטתי בנתנאל, והסמקתי כולי. "את בטוחה שסידרת את החדר עד הסוף?" הוא שאל אותי בצחקוק קל. איך החזייה שלי הגיעה לרצפה? היא בטח נפלה. אמרתי לו: "טוב תביא!" בצחקוקים. הוא גרם לי לרדוף אחריו בכל החדר, עד שתפסתי אותו. צחקנו כ"כ חזק, השכנים כבר התלוננו. עמדתי להחליק אבל הוא תפס אותי. הוא הציע: "למה שלא….." ועמד לשלוח ידיים, אבל עצרתי אותו. "ל…לא…" אמרתי. "זה בסדר." הוא אמר וחייך. חייכתי אליו בחזרה. לא היה לנו ממש מה לעשות… "אני חושב שכדאי שנסתובב בעיר." הוא הציע. כבר היינו לבושים בהתאם. יצאנו החוצה, ועברנו ליד חנות תכשיטים… דבר אחד משך את עיני…….. תליון הלב היפה שהיה שם. המוכר אמר שאם ארכוש את התליון, הוא יכניס תמונה שלי ושל נאט לשם… אבל רק בעיה. זה עולה 200…"חבל… ברגע שיהיה לי כסף אני אקנה אותו." אמרתי. נאט עשה פרצוף חושב. המשכנו להסתובב. הצטלמנו במכונת התמונות, שרנו קריוקי………… ואז נתקלתי בגותית אחת. "היי, תיזהרי! תראי לאן את הולכת, חלשלושה~!" היא צעקה עליי. אמרתי לה: "מצטערת.. זאת הייתה טעות!" "מאוחר מדי!" היא צעקה עליי. היא דחפה אותי. אמרתי: "ב..בסך הכל נתקלתי בך בטעות!" היא הסתערה עליי בחבטות. נאט הציל אותי. הוא שם לי קצת קרח על השריטות שלי. אמרתי לו: "תודה.." הוא עזר לי.
-מנקודת מבטה של רוזליה-
"אוף, איריס, אנחנו עוקבות אחריהם כל היום… מאז הלימודים… את בטוחה שאנחנו בכלל צריכות?" שאלתי את איריס. היא אמרה לי: "אנחנו צריכות! הוא נעל אותה היום בכיתה וכשהצלחתי להיכנס היא לא נראתה לי ממש בסדר…" נאנחתי. הכל נראה לי כשורה… רגע הם זזים. למה היא נגררת אחריו?
-חזרה לאנדריאנה-
הוא התחיל למשוך אותי אחריו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו. הוא אמר בחיוך: "לבית שלך בחזרה, טיפשונת!" אה. אבל אחרי 2 דקות הליכה הוא נראה ממש עצבני כשהחושך יורד. "הנה אדוני הנשיא!" קרא קול לועג. דמות שחורה עצרה אותנו. כשסוף סוף פנס הרחוב נדלק, הצלחנו לראות בבירור. "קסטיאל… אין לי ממש מצברוח אליך." אמר נאט. "מה תעשה לי, נשיא?" שאל קסטיאל. אמרתי לו: "נו, די ברצינות? עכשיו? קסטיאל זוז!" הדפתי את קסטיאל מהדרך. הוא אמר: "חצופה…" ותפס אותי. הוא עמד להעיף לי כאפה, נאט עצר אותו. התחלנו לרוץ. קסטיאל אחרינו. הוא ממש רוצה להחזיר לי. הצלחנו כבר להגיע אליי הביתה. חייכתי. עלינו אליי לחדר. כבר הגיע הלילה. "בואי נלך לישון…" אמר נאט. הוא חיבק אותי וככה נרדמנו. "אהההה! איריס אני נופלת!" "רוזליה, תירגעי! תחזיקי אותי." שמעתי קולות. התעוררתי. נאט ישן שינה עמוקה. "איריס, אני כבר עייפה." אמר אחד הקולות. פתחתי את החלון. "טוב בואי נציץ…." אלו היו איריס ורוזליה. "אתן רוצות משקפת?" שאלתי בסרקסטיות. הן אמרו: "נסתדר." ומהר ירדו מהגג. נאנחתי. סגרתי את הדלת וחזרתי לישון. נאט חזר לחבק אותי. אני חולעליו…… חלק הבא- נחסוך [: