ממתק האהבה שלי עונה 2 פרק 6

הגעתי ללימודים, שותקת. שתיתי מים. ממש לא בא לי להיפגש עם נתנאל. ראיתי את לילי. "אני מקווה מאוד שאת שמחה." אמרתי לה. היא אמרה: "ברור שכן. אף אחד לא עומד בדרכי כשאני רוצה משהו. עכשיו, תעופי לי מהעיניים. היום יש מבחן ואני צריכה ללכת לבקש מאהובי שיעזור לי ללמוד. אז זוזי….." מבחן? אה כן, אנחנו לומדות פיזיקה ויש מבחן……… ואני שכחתי ללמוד. טוב אני כבר אאלתר משהו, אבל אני צריכה משהו שישאיר אותי ערה במהלך המבחן. אני אלך לקנות לעצמי תפוח….
-כעבור שתי דקות-
הלכתי בשקט לפגוש את רוזליה, לא ראיתי אותה. ואז נתקלתי בלילי. "זוזי מהדרך נסיכה….." אמרתי לה. היא הביטה לי ביד, על הדרך גם קניתי מים, נגמרו לי המים בבקבוק. היא לקחה לי את התפוח ואת הבקבוק, ואמרה: "תודה, זה ישאיר אותי ערה במבחן… אופס, תיזהרי, שלא תיכשלי." הבטתי בה בכעס, וניסיתי לקחת את הדברים ממנה, אבל ללא הצלחה. עוד שעה המבחן מתחיל, אין סיכוי שאצליח להשיג תפוח כרגע, החנות בטח סגורה….. הלכתי אל רן. הוא שאל: "אנדריאנה, הכל בסדר?" "לא. לילי גנבה ממני את התפוח שישאיר אותי 'ערה' במבחן ועכשיו אני אכשל." אמרתי. הוא הוציא מקופסא צהובה תפוח. הוא אמר: "ממילא אני לא סובל תפוחים." אמרתי לו: "וואי רן! תודה!" חיבקתי אותו, ואז שמעתי את קולו של נתנאל מתקרב. אמרתי: "אני הולכת, אני לא רוצה להיתקל בנתנאל.. ביי רן, ותודה!" רצתי לכיתה, עוד שתי דקות מתחיל המבחן.
-כעבור שתי דקות-
הנה, קיבלתי את המבחן, כתבתי את שמי…… ונגסתי ביס מהתפוח. והתחלתי לכתוב את התשובות…. אחלו לי הצלחה!
-בסיום היום-
"אז, אנדריאנה, מוכנה לבוא אליי הביתה?" שאלה איריס. הנהנתי. בתיק שלי יש גם בגדים למחר וכל מה שאני אצטרך…. ואחרי הליכה ארוכה הגענו לביתה. הבנתי שנתנאל, ברגע שיראה אותי, לא יוותר בלי להילחם… הוא היה האדם הכי אהוב עליי, איך עכשיו הוא האדם הכי שנוא עליי בעולם? "אנדריאנה! יוהו!" קראה איריס. חלמתי? אמרתי לה: "אני מצטערת. אני פשוט לא יכולה להתעלם מהסיפור של נתנאל. אני…. שונאת אותו, אבל עדיין מרגישה משהו כלפיו!" איריס אמרה: "אני חושבת שזה כבר מאוחר מדי. אבל אם תרצי, תמיד תוכלי בלימודים לפנות אליו !" אמרתי לה: "כנראה שאת צודקת." אנחנו הקשבנו לשירים, עשינו כמה ריקודים, איריס פרשה מהמועדון שלה למועדון המחול, צחקנו יחד עד אמצע הלילה, ואז פשוט נרדמנו.
-כעבור יום-
עברתי בבית הספר, איריס לידי. היא אמרה: "אני הולכת אל ליסנדר, תגידי לי איך היה." הנהנתי, וראיתי את נתנאל. הוא נפרד מלילי. שמעתי אותם מדברים…. ואז, אחרי שהיא פשוט הלכה בכעס, הלכתי אל נתנאל. אמרתי לו: "נתנאל, יש משהו שאני רוצה להגיד לך." שירן התקרבה, ואמרה: "היי, מתוקי שלי! איזה כיף, נפרדת מהסנובית לילי ועכשיו נהיה יחד! אה, היי אנדריאנה!" היא כל כך עליזה שבא לי לרצוח אותה לפעמים. היא נתנה נשיקה לנתנאל, והוא שאל: "אז, מה רצית להגיד?" "כלום, פשוט תשכח שאמרתי משהו." אמרתי והלכתי לכיתה. למה הכל צריך להיות ככה? למה כבר שנה שעברה, כשרציתי להתאבד, הם לא נתנו לי? אם עכשיו הייתי נחה בקבר זה היה יותר טוב, לילי לא הייתה מצליחה להתאכזר אליי, אמבר סוף סוף הייתה נענשת על מה שהיא עשתה. עד כמה שאנחנו חברות טובות היום, אני לא אצליח לשכוח ולסלוח לגמרי. ועכשיו, יש לי רק רגשות פגועים. כבר שכחתי לחייך. הטעות הכי גדולה שעשיתי הייתה לעזוב את העיר הקודמת, עיר הולדתי. אמא הייתה כרגע בחיים, אבא לא היה עובר לאוסטרליה, לא הייתי מכירה את נתנאל, או את כל מי שנמצא פה, ועד כמה שאני כועסת על אנטוניו שכמעט רצח אותי, אני מעדיפה להיות איתו מאשר להיות פה. אבל… אם לא הייתי מגיעה לכאן, החברות הטובות שלי ואני לא היינו נפגשות. אני כל כך מבולבלת. דיברתי עם איריס על מה שקרה. אני רק מקווה, שכל הזמן מאז שהבנתי שהוא בוגד, היה חלום.