ממני נולדת…

מתוך הבתוכו שלי קופץ החוצה פרפרון קטן, מתיישב על כף ידי, אני מביטה בו והוא מזיז את מחושים שלו לאט לאט כמו מנסה לבדוק את הרוח שנושבת,
מסתכלת בו מקרוב מרגישה את המחושים שלו נוגעים בקצה אפי מדגדגים את הנשימה שיוצאת ממני,
הוא מזיז את כנפיו מבקש לעוף, אבל התנועה הגלית של הכנף יוצרת מערבולת קטנה, הוא פוחד.
מתקרבת אליו ובאצבע זעירה מלטפת את הכנף לאט, שלא לערבב את הצבעים המרהיבים שלו,
"עוף.."אני לוחשת לו. המבט בעיניו הפרפריות עצוב, דמעה מתגלגלת ונאספת מבפנים..
"עוף!"
והוא כמו מנסה אוגר את כולו, משיק את כנפיו, מחושיו נשואים לשמים להורות לו את שביל הזהב המיוחד לפרפרים כמוהו. ניסיון אחד ושני, והצליל מתחיל להתדהד, הכנפים מתחילות לחתוך את האוויר,
עוד שניה ואני חשה כיצד הוא עוזב את כף ידי וממריא לאט, בחשש, אבל עף.
סיבוב ניצחון של מעוף פרפרי נושק לשמים, ממריא ופורש את קשת צבעיו לעבר השמש המלטפת.
אני שיודעת שממני נולד, חשה את קורי הפרפרים נמתחים בתוכי, ככל שהוא עף רחוק.
המיתרים נמתחים וכואבים הוא עף חופשי ומאושר ואני כואבת מיתרי…

עופי ילדה שלי,
למרות המיתרים…
למרות הכאבים…
למרות המילים…
עופי לך לעולם של חיים!

אמא