ממנודה ל..מקובלת? -פרק 24 ואחרון (:

חחח, איזה מוזר זה להיות שמחה שאת גומרת סיפור.
כן, זה סוף הזוי, אבל שיהיה.
~
-כעבור תשעה חודשים-
-נ.מ ירדן-
התעוררתי בחדר לבן.
"מה קורה פה?" שאלתי בקול צרוד.
"ירדן? ירדן אשר?" התקדמה לעברי אחות או רופאה במדים לבנים. מה אני יודעת?!
"כן?" שאלתי.
"אני מאוד מצטערת להודיע לך." היא היססה "את ואביאל, אני חושבת?" היא הציצה במסמכים והנהנה במרץ. "כן, אביאל ביטון."
היא המשיכה "את ואביאל ביטון נסעתם בכביש המהיר בשעת לילה מאוחרת. ככל הנראה, אביאל לא שם לב לדרך, והחליק מהכביש. הוא נפטר אתמול, בשעה 02:23. אני מאוד מצטערת." היא הנהנה ויצאה מהחדר. התפרקתי.
לא. לא. לא. אביאל שלי לא מת. לא אביאל.
ארין ואסי נכנסו לחדר. הם התחתנו לא מזמן.
"אני מאוד מצטערת." אמרה ארין והרכינה את ראשה.
אסי בא וחיבק אותי. הם החזיקו את הילדה שלהם, מיתן, ככה הם קראו לה. אני לא חושבת שיש לשם הזה פירוש.
"אביאל באמת… מת?" שאלתי בלחש.
הוא הנהן. השתנקתי. צלעותיי כאבו, אך זה לא הזיז לי. יצאתי מהבית חולים. לא נתתי לאף אחד לעצור אותי. אני לא זוכרת כל כך, רק קולות בטשטוש, את אסי מנסה לרסן כמה אנשים…
עיני הזילו דמעות. לא התמקדתי בכלום. אבי, אביאל שלי מת. אהוב חיי, מת. הוא פשוט… מת.
ישבתי על גדת נהר. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי.
"אוה, נסיך שלי" מלמלתי לאוויר "אהוב שלי, יקר. אהבתי אותך אהבה אמתית, והנה אתה מת. היינו יחד רק תשעה חודשים, וכבר אתה בגן- עדן. שמור לי מקום, אצטרף בקרוב, ודע שאני אוהבת אותך. מלכי, נסיכי. אוה. למה? אני אוהבת אותך. אהבה אמתית." אזרתי מספיק אומץ וקפצתי לנהר, כשדמותו של אביאל נוצצת מולי.