ממנודה ל.. מקובלת? -פרק 2 (סורי על השעמום, אלו הפרקים הראשונים)

פרק 2-
הצלצול נשמע.
אני ויובל קמנו והתקדמנו לעבר כיתתנו. ללמוד היסטוריה. שנאה.
בשביל להגיע לכיתה היינו צריכים לעבור דרך המחששה. ונחשו מי היה שם? נתנאל מלכה. כמובן. ישר שהגענו, אביתר, ילד מי"ב צעק: "היי! 'סתכלו מי פה! החנונית!" כל המחששה התפקעה מצחוק ואני הורדתי את ראשי וכיסיתי אותו בעזרת כובע הסווצ'רט שלי. למה כולם חייבים להיות כאלה מגעילים? למה הם לא מסתכלים לנשמה האמיתית של הבן אדם? למה כולם חייבים להסתתר מאחורי מעטפת של יופי ובטחון עצמי? אני לא הולכת ללבוש בגדים וורודים, מצועצעים, ולא נוחים רק בשביל להיות בראש "שרשרת המזון" של בית הספר. אני לא הולכת להיות שפוטה של התיכון. אני הולכת להיות מי שאני.
למזלנו, ברק היה שם. "הי, הי, תירגע! אלה חברות שלי." הו, תודה לאל, לברק יש לב טוב. אבל מיד אחר כך נתנאל "אה, יורד ברמה, ברק? איך בכלל קוראים לדבר הזה?" שאל
זהו זה. עלה לי על העצבים. "ה'דבר הזה' כפי שאתה מכנה את עצמו, הוא אישה. ולאישה יש כבוד. ולאישה הזאת קוראים ירדן." אמרתי ותקעתי לו מבט רצחני. הנה אני, ה'פריקית' שיורדת על ה'ערס'. מצחיק.
"הי, הי" אמר "אני מבין שאת רוצה לעשות רושם עליי, אבל לא ככה אני מתרשם." אמר וציחקק.
"חביבי, אם הייתי מנסה היית כבר משתחווה לרגליי. אז שוש!" רק אני מסוגלת להוסיף את המילה שוש לירידה של מישהו. אני גאונה!
"שוש?" אביתר אמר "החנונית מפגרת!" כל המחששה התפוצצה מצחוק, והזונות שהיו שם כמעט ונפלו מרגליהם של אלו שהחזיקו אותם כי צחקו.
מגעיל.
המשכתי ללכת, ונכנסתי לכיתה. התיישבתי במקום וחיכיתי. באופן מפתיע גם נתנאל נכנס לכיתה. לפני המורה. כמעט והתפוצצתי מצחוק.
הפעם המורה הייתה סתיו, ואיך אני שונאת אותה. היא ואמא שלי למדו יחד והיו אויבות. בגלל זה היא שונאת גם אותי.
"שלום, תלמידים." אמרה "היום אני אחלק אתכם לזוגות, ותצטרכו לעשות עבודה. יש לכם חודש מהיום, ואני רוצה שתתחילו לעבוד.
עכשיו הזוגות הם.." אמרה והתחילה.
אני הייתי מבין הראשונים הרי; אשר, א'.
"ירדן אשר- את עם נתנאל מלכה." אמרה, וחיוך אכזרי הופיע על פנייה. מכשפה. אני שונאת אותו, והציונים שלו- ברצפה. דווקא איתו?
המורה המשיכה, ואז הסבירה על העבודה. ככה כל השיעור. והראש שלי היה ממוקם מעל לדלת, איפה שהשעון.
"עוד כמה שניות" מלמלתי בשקט, וכמעט מיד הושמע הצלצול.
התקרבתי אל נתנאל מלכה. "תקשיב טוב. אני לא אתן למישהו כמוך להרוס לי את הציון. מחר בחמש בפארק. אוקיי? יופי." אמרתי מהר, והלכתי.
לא נתתי לו מספיק זמן לענות, וגם לא התכוונתי לתת.
שאר היום עבר מהר, ונרדמתי במחשבות על זה.
אני לא ייתן לו להרוס לי כלום, ושיבכה כמה שהוא רוצה, לא בגללו אני 'פריקית' או 'מנודה', ואני לא אתן לו להתחמק מזה. זו הייתה בחירה שלי, ושלא יחשוב שהוא עשה את זה, ושיש לו זכות להעמיד פנים שכן.