ממלכה-פרק 2

החדר שלי היה גדול כמו שציפיתי.
מיטה ענקית מימיני מכוסה כולה במצעים לבנים.
משמאלי שולחן כתיבה,וארון בגדים עצום.
הרצפה מעודנת והקירות צבועים בשמנת עם סימנים מעודנים ומסולסלים על הקירות.
החדר היה משולם,כולו שילוב של לבן וזהב.
קיוויתי בכל לבי שיום אחד החדר הזה ירגיש לי כמו המקום שלי.
ברגע שנכנסתי לחדר ביקשתי מהמשרתות שלי לעזוב אותי, "אני כבר כמה ימים מייחלת לרגע אחד בודד אני רק רוצה קצת זמן לבד", הן לא אהבו את זה כלל, אך הניחו לי לנפשי כשראו שאני מתחילה להתעצבן.
פרקתי את מעט חפציי ופיזרתי אותם בחדרי בשביל תחושה יותר טובה ושייכת.
אחרי שפרקתי את חפציי והורדתי את שמלתי בקושי,נזרקתי על המיטה והבנתי שההתרגשות העצומה שלי גרמה למחסור בשעות שינה,כך שנרדמתי ישר.

"הנסיכה בלייר את צריכה לקום לארוחת הבוקר",קול נשי.
"לא".
"הנסיכה בלייר זוהי פקודה ממלכי",היא התחננה,אני זוכרת את קולה מאתמול בלילה.
"בסדר בסדר", קמתי מהמיטה וראיתי עוד שתי נערות,משרתות,גם הן מאתמול,עומדות מאחוריה,חוששת ששוב אאבד את סבלנותי.
"רוצות לבחור לי שמלה?",האמת היא שלא רציתי שיבחרו לי שמלה,אבל לא רציתי שיפחדו ממני.
הן רצו להביא לי שמלה מהארון,מתווכחות איזו שמלה תהיה יותר מתאימה ליום הראשון שלי באנגליה.
לבסוף הן בחרו בשמלת תחרה בידיים ועד מעל החזה,כך שחלקים מידיי וצווארי נחשפים בין לבין התחרה.
היא הייתה בצבע לבן,וחנקה אותי כמו כל שמלה עם מחוך שקיימת.
הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי נערה עם השמלה הכי בתולית שיכולה להיות.

"בוקר טוב",בירכתי את היושבים מסביב לשולחן,זיהיתי את המלך את הלכה ואת אוון,חוץ מהם אף אחד לא היה מוכר לי,הנחתי שהם אצילים.
"בוקר טוב חיכינו לך".
הארוחה הייתה מלאה בדיבורים פוליטיים משעממים,חנופות בלתי פוסקות על "שמענו המון דברים טובים עליך", "אמא שלך נהדרת", "את יפיפייה", ועוד שטויות.
כולם מנסים לבחון אותי ואני עומדת במבחנם למרות שכולי מלאה בעצבים שהם אינם יכולים לראות,רוצה שהם יפסיקו לבהות בי.
אוון מקשיב בכל תשומת ליבו לשיחה בזמן שאוכל,ובכל פעם שמישהו זורק לעברי מחמאה הוא נוחר,מודע למבטים הרצחניים של אימו,אך מתעלם מהם לגמרי.
אחרי שסיימנו לאכול את הארוחה אליזבת',אימו של אוון הציעה שאוון יעשה לי סיבוב בטירה ובחצר,שאכיר את המקום טוב יותר.
אוון התכוון לדחות את בקשתה,או כך נדמה לי,אבל אני ישר אמרתי "אני אשמח", והחזקתי בידו,יוצאת איתו מחדר האוכל,מחכה שיוביל אותי לאן שירצה.
חיכיתי,הסתכלתי על אוון,והוא הביט בי באדישות.
"נו",האצתי בו.
"נו מה?".
"תעשה לי כבר סיבוב".
"בואי", הוא התחיל ללכת במהירות בתוך הטירה,עולה במדרגות יורד במדרגות ופונה פניות,חולפים עלי פני שומרים,אצילים,אנשי מטבח,כולם קדים,ואני ממהרת אחריו,מחכה שיאט או שנגיע כבר לאן שהוא לא רוצה.
תפסתי בידו משכתי אותו לאחור והצמדתי אותו לקיר,שמה את ידי על צווארו כמאיימת לחנוק אותו,מפתיעה אותו בבירור.
"אם לא תאט אני מצטערת אך אצטרך לקחת את חייך",איימתי עליו,מנסה להצחיק אותו.
הוא תפס בידי שהייתה מושטת למעלה בצורה מצחיקה בגלל גובהו.
הוא חייך חיוך קטן וחשך גומה אחת, "אני אאט בלייר,אבל את תצטרכי קצת להתאפק",למשמע השם שלי יוצא משפתיו במבטא הבריטי שלו,והטון המיני הזה,בעוד שאנחנו עומדים כל כך קרוב אחד לשני,הרגשתי זרם חולף בין רגליי ומיהרתי להתרחק,לא בגלל שזה רע,אלא בגלל שהייתי מופתעת מעצמי,נמשכת למישהו רק ממשמע השם שלי.
"בסדר אוון",ניסיתי לומר את שמו בצורה הכי סקסית שיכולתי אך הבנתי שכשלתי כשהוא המשיך להקדם,מאט את הקצב כדי שאספיק ללכת בקצב שלו,אך בשלב כלשהו הוא חזר ללכת מהר ואני התקדמתי במהירות מאחוריו,מנסה שלא לרוץ.
"הגענו"הוא נעצר לפני דלת בסוף המסדרון במקום שאף אחד לא עבר שם,מקום בודד ולא נראה.
"זה החדר שלך?" שאלתי,מתאכזבת אך סקרנית לדעת היכן הוא ישן,מחשבות כחולות מתחילות להתרוצץ בראשי.
"היית רוצה שזה יהיה החדר שלי?", הוא מחייך,שוב הטון המיני הזה.הסמקתי.
הוא חייך למראה הסמקתי,"לא,בלייר,זה לא החדר שלי",הוא שם דגש על המילה בלייר,כנראה מבין מה זה עושה לי."אבל זה כן חדר שמשמש בשבילי",הוא הוציא מפתח ופתח את החדר,מראה לי חדר עם מיטה,רק מיטה.
לאט לאט התחלתי להבין,"למה החדר הזה משמש אוון?".
"לצרכים שלי,ובקרוב שלך",הוא חייך.
הנפתי את ידי לסטירה,אך הוא צפה את זה והחזיק את ידי,מחייך עדין.
שיחררתי את ידי מאחיזתו,והלכתי ממנו,שמעתי את צחוקו מאחוריי,לצחוק שלו היה צליל כל כך יפה,ששוב העביר זרם בין רגליי,אך כעסי היה גדול יותר מהמשיכה.
"חרמן מזדיין",מילמלתי לעצמי.
"אני מנחשת שאת מדברת על אוון",אמרה מישהי שחלפתי לידה,הסתובבתי בחזרה אליה,בוחנת את הדמות מולי,וישר משווה את עצמי אליה,כמו שאני נוהגת תמיד,הבנתי שזה הרגל רגיל של בנות לפי מה שהבנות בצרפת לימדו אותי,אבל אסור שידעו שלנסיכה עוברות מחשבות חסרות בטחון כאלה בראש.
היא הייתה בערך בת גילי,גבוהה ורזה בעוד אני די נמוכה עם תחת שמן וחזה גדול,שערה היה אדמוני,חלק טבעי ושופע,בעוד שלי שחור,ועובר המון בשביל שאתן לו את המראה החלק שאני משרה לו תמיד,העיניים שלה היו גדולות וירוקות בעוד שלי מלוכסנות במקצת ושחורות לגמרי,מה שהיה דומה בנינו הוא צבע עורנו החיוור .
היא הייתה מהממת,ובגדיה הראו על כך שהיא אצילה,דחקתי את קנאתי,יודעת שהמראה שלנו שונה לגמרי."את בטח בלייר,אני לאנה",היא חייכה אלי,חיוך מתוק וביישני.
הייתי כה בודדה,הייתי צריכה חברה,וידעתי שהיא מישהי שאני יכולה לסמוך עליה,לקחתי אותה איתי לחדרי,נעזרת בשומרים כדי למצוא אותו.
"תראי,אני אולי אשמע נואשת לגמרי,אבל אני צריכה חברה,למעשה אני חייבת חברה,מישהי לדבר איתה,יפריע לך אם אני אחפור לך טיפה?",התנפלתי עליה ברגע שנכנסנו לחדרי,מודעת לכמה חסרת טאקט וחלשה אני נשמעת,אבל האמת היא שאין לי מושג איך להתנהג עם בנות מיני ואיך רוחשים חברות.
היא צחקה,וככל שהעמקנו בשיחה שלנו הבנתי שלא טעיתי לגביה.
היא שכבה עם אוון כמה פעמים,היא לא מאמינה שבנות צריכות להיות בתולות עד לחתונה ובנים לא,היא שוכבת עם מי שבא לה ועם מי שמתחשק לה כל הזמן,היא בעצמה מרגישה בודדה,היא מתארחת בטירה כבר כמה זמן,אמא שלה היא אחותה של המלכה אליזבת',היא משתכרת המון והבטיחה לי שהיא תמצא הזדמנות לשכר גם אותי,כבר היום במסיבה שתערך לכבודי.אני הסכמתי,אף פעם לא יצא לי להשתכר אז התלהבתי מהרעיון,אף פעם לא היה לי עם מי.
אני חושבת שאולי השגתי חברה,עד עכשיו,זה הסיטואציה הכי קרובה שלי עם בן אדם שלא ממשפחתי.
בצרפת לא היו הרבה אנשים בגילי,ואלה שהיו,היו או פחדנים מדי כדי לפנות אלי,או מנומסים מדי כדי לפנות אלי,כך או כך מוקפת כל חיי בהמון אנשים,אך אף פעם לא ידעתי איך זה ירגיש לדבר עם חברה בגילי.