מליז באהבה // פרק ג' ; חולשה.

זה קרה לפני 5 שנים בקיץ,
הייתי ילדה , הייתי תמימה,
הייתי בדרכי הביתה , בשעות הערב החמות..
זה קרה כלכך מהר,
הוא משך אותי לשיחים ושלף סכין מכיסו,
איים שאם לא אשתוק יישסף את גרוני,
הוא שרק וכמה מחבריו הגיעו,
עם בקבוקי בירה וסיגריות,
החולצה ירדה קודם,
לאחר מכן המכנס..
אני זוכרת הכל,
זה מלווה אותי עד היום ,
התחושות האלו..אשר לא ניתנות לתאר במילים,
אף אחד, אף פעם , לא יבין כמה נוראות התחושות האלה, עד שלא יחווה אותם בעצמו.
תחושת לכלוך , כן, לכלוך.
שמלווה ותלווה אותי עד יום מותי.

חשתי חלחלה, צמרמורת.
עמדתי , משותקת.
עד שהוא פנה אליי.
״היי,״ חייך.
תחושת גועל עברה בי שהוא דיבר אליי.
״אני יכול להזמין אותך לדרינק ?״ המשיך.
״כנראה שממש השתנתי ב-5 שנים.״ מלמלתי.
״למה הכוונה ?״ שאל.
״אתה חי את החיים שלך, אתה שותה , הולך , מסתובב..בזמן שהותרת מישהי עם טראומה לכל החיים. אתה אנסת ילדה !
אתה מניאק.״ זה יצא ממני, זאת לא אני שדיברה, ממש לא.
לא האמנתי למילים שיצאו מפי.
אנדרו שבא לכיווני , פשוט נעצר ובהה.
פשוט רצתי, רצתי משם .
אבודה.
זה העלה בי כל כך הרבה זיכרונות, דברים שרציתי לשכוח מהערב הזה.

הגעתי לפנימייה ונכנסתי לחדר,
מתפרקת.
נכנסתי למקלחת והבטתי במראה.
מזכירה לעצמי שזה בסדר, ושמותר גם להוציא ולהשתחרר ..
כל השנים לא יכולתי לבכות, צברתי רגשות בלב , כאילו היה מחסן.
שכנעתי את עצמי שבכי זה דבר רע,
שלהראות חולשה זה חיסרון,
אז פשוט שמרתי בפנים,
עד שזה התפרץ..
וזה ממשיך להתפרץ, וברגעים האלה אני צריכה להיות עם עצמי, השקט שלי..

התעוררתי בבוקר ואנדרו לא היה שם,
התארגנתי באיטיות,
זרקתי על עצמי סריג ומכנסי ג'ינס ,
נעלי פלטפורמה , אספתי את שיערי לקוקו מרושל ויצאתי לחדר האוכל.

התיישבתי באחד השולחנות הפנויים , לבד..
לא התחשק לי לאכול, אז רק שיחקתי עם הארוחה במזלג.
יודעת שבאיזשהוא שלב אצטרך להתמודד עם אנדרו.
״אוכל זה לא משחק , אף פעם לא לימדו אותך ?״ מישהו צחקק באוזני.
והתיישב מולי , במעט חוצפה.
״היי,״ חייך, ״אני ג'וני.״
״ליז.״ חייכתי חצי חיוך.
״למה את לבד ?״ שאל.
״סתם, התחשק לי להתבודד קצת.״ המשכתי לשחק בארוחה.
״להתבודד זה לא טוב,״ קרץ. חייכתי.
״מאיפה את ? התעניין.
״קליפורניה.״ השבתי.
״ועד עכשיו ? מתרשמת מהנופים של לונדון ?״ חייך חיוך חושף שיניים.
״עוד לא הספקתי לראות ממש כלום.״ גיחחתי .
״את יודעת,״ לקח את
הצלחת מידי, ״אני אוהב שמסתכלים עליי כשאני מדבר, ולא על אבוקדו מסכן.״
צחקתי ויישרתי מבטי אליו.
״אז מי השותף שלך ?״ שאל .
״אנדרו.״ השבתי.
״אנדרו ?״ החיוך מפניו ירד.
״כן למה ?״ התפלאתי ונגסתי בתפוח.
״ילד מסכן..אחרי מה שקרה בשנה שעברה, לא הייתי רוצה להתחלף איתו..״ עיקם פרצופו.
״אנחנו צריכים לדבר.״ אנדרו משך אותי מהשולחן.
״תירגע מה יש ?״ הסתובבתי אליו.
״את רבת עם מישהו שאת בקושי מכירה אתמול במועדון ! ככה את שמתחילים איתך ?״ צעק.
״יש יותר מזה שאתה לא יודע !״ השבתי בצעקה.
״אז תספרי לי, אני רוצה לדעת.״ דרש.
״אולי כדאי שקודם אתה תספר לי ? מה קרה שנה שעברה ?״ העברתי נושא.
הוא לא ענה, הסתובב והלך.
״פחדן !״ צעקתי לכיוונו.

בשעות הערב , החלטתי לחפש תשובות בעצמי.
שכבתי במיטה, עם נס חם והמחשב הנייד שלי, וחיפשתי , פשוט חיפשתי.
שם הפניימיה , כל מה שעלה לי בראש, וכלום.
הדלת נפתחה, זה היה אנדרו.