מלודיות – פרק 8

"ערב טוב." אמא שלי קראה כשנכנסתי הביתה. לא עניתי, כל שיחה עם ההורים שלי בדרך כלל נשמעת ככה:
אמא: ערב טוב רובי.
אני לא עונה.
אבא: איך עבר עלייך היום?
אני: בסדר.
אבא: בטח יש לך משהו לספר חוץ מזה.
אני: לא.
אבא: טוב.
אני: ביי. (עולה לחדר וסוגרת את הדלת.)
"בואי לשולחן, יש אוכל." היא אמרה. נכנסתי אל פינת האוכל והתיישבתי לשולחן וכמה שניות אחרי זה, גם ההורים שלי התיישבו.
"אז… איך היה היום שלך?" אבא שלי שאל. התעלמתי.
"רובי." אמא אמרה.
"מה." אמרתי בחוסר עניין והתעסקתי עם הפסטה שהייתה על הצלחת שלי.
"תעני כשמדברים אלייך." היא ענתה.
"היה לי יום טוב." אמרתי, מכניסה מזלג עטוף בפסטה לפי.
"יופי." אבא אמר.
"ביי." אמרתי ועליתי לחדרי. התקלחתי, החלפתי בגדים ונכנסתי למיטה, ותוך כמה דקות נרדמתי.

קמתי לצלילו המציק של השעון המעורר. הדלקתי את הטלפון שלי, ועל הצג היה כתוב בגדול 7:14.
קמתי מהמיטה באיטיות ונאנחתי. אין לי כוח לעוד יום מעייף ומתיש של לימודים.
התארגנתי במהירות, לקחתי כסף ויצאתי אל האוטובוס. תקעתי את האוזניות באוזניי והמתנתי לאוטובוס. חיכיתי עשר דקות, עשרים, והאוטובוס לא הגיע. השעה הייתה שבע וארבעים ולא נראה סימן של האוטובוס בדרך. אני לא רוצה לאחר לבית הספר, ואני בהחלט לא רוצה לבלות את כל השבת שלי בריתוק. התחלתי ללכת לכיוון בית הספר. צפירה של מכונית עצרה אותי.
"צריכה שנסיע אותך?" דני שאלה מתוך המכונית.
"אה-"
"כנסי." היא אמרה. נכנסתי אל המושב האחורי של המכונית, ומקדימה ישבו דני במושב הנוסע ומת'יו במושב הנהג.
"בוקר טוב." דני אמרה ונסענו.
"בוקר. אני לא בטוחה שהוא כל כך טוב." אמרתי.
שאר הנסיעה הייתה שקטה, אף אחד לא הוציא מילה. אחרי כמה דקות מת'יו החנה את האוטו.
דני יצאה במהירות מהאוטו ורצה לשיעור שלה, משאירה את מת'יו ואותי לבד. גם אני מיהרתי לשיעור, אבל ברגע שיצאתי מהמכונית, מת'יו הצמיד אותי לדלתה.
"בוקר טוב." הוא אמר בקול עמוק ומחוספס. הוא מחץ את ידי כנגד ידית הדלת וזה די כאב, אבל זה לא עניין אותי. היינו כל כך צמודים אחד לשני, שלא היה אפשר להכניס אפילו סיכה בנינו. הנשימות החמות בריח הקפה שלו העבירו בי צמרמורות.
"בוקר." אמרתי. הוא הרפה ממני והלך עבר הכיתות. זזתי מהאוטו ובדקתי מה מצבה של היד שלי.
היה עליה סימן כחול גדול שכאב לי, ויכולתי להרגיש בו את פעימות ליבי המהירות- שטף דם. נשמתי נשימה עמוקה ורצתי לעבר הכיתות. נכנסתי לכיתה שניה לפני המורה.
יום הלימודים עבר במהירות, כי הייתי מרוכזת במחשבות על מת'יו. הוא כל הזמן שולח לי מסרים סותרים- כשאנחנו לבד הוא מתייחס אליי כאילו אני האישה היחידה בעולם, אבל ליד אנשים הוא מתייחס אלי כאילו אני לא קיימת.
הצלצול לסוף היום, או יותר נכון- תחילת פגישת מועדון המקהלה, העיר אותי ממחשבותיי. הלכתי לחדר המקהלה באיטיות ובחוסר רצון. היום אנחנו נתחיל להתאמן לתחרות המטופשת הזאת. נכנסתי לחדר המקהלה וישבתי מאחורה- ליד דני ומייסון.
"היי." אמרתי.
"היי." דני ענתה.
מייסון לא היה כל כך מרוכז. הוא בהה במשהו- או יורת נכון- מישהו.
"היי מייסון, בוקר טוב." נפנפתי בידי מול פניו, מנסה להעיר אותו מהטראנס שהוא היה שקוע בו.
"מה? אה, כן." הוא חזר לעצמו
"סליחה, הייתי מרוכז במשהו." הוא אמר נבוך.
"המשהו הזה הוא במקרה פטריק בייקר?" חייכתי והוא הסמיק.
"אולי." הוא אמר.
"שלום, אנדרדוגס!" לינדזי אמרה באושר לא מוסבר.
"בחרתי את השיר שנופיע איתו בתחרות. אנחנו נשיר את פומפיי, של הלהקה באסטיל." היא אמרה.
"אז קומו, מתחילים להתאמן!"