מלאך עם סיגריה בפה – פרק כ': אלפי צעדים אחורה.

התיישבתי לצד עומר, מתעלמת מצחקוקי הילדים הקטנטנים בעת שרקדו לצלילי מוזיקת הרקע הרועשת שהלמה בחוזקה באוזניי כתחושת צווחה מחרידה ומורטת עצבים, ידיי התאגרפו לאגרופים נוקשים, הייתי קצרת נשימה ומיקדתי את מבטי בשולחן הקטן, העגול והשקוף כאילו והוא הדבר המעניין ביותר בכל העולם כולו, ידעתי בתוכי שהנקודת אור שלי, עצם קיומי, נמצא במרחק נגיעה כה קטן ממני שאני יכולה רק להושיט את ידי ולנשקו.. נשכתי את שפתי התחתונה.. כמו מה שאני רוצה לעשות בדיוק עכשיו.. אבל ידעתי כשתאבונן בעיניו אני אבכה, אשבר, אתנפץ לרסיסים שיתעופפו לכל עבר בגלל מה שמאי אמרה.. בגלל שהיא צודקת, המערכת יחסים הזו פסולה מראש ולא משנה עד כמה מושלמת וטובה היא תהיה.. הכי טוב לנו בנפרד.
הוא העביר את כף ידו על גבי עמוד שדרתי וקרב אותי אליו, נשק לצווארי, מרפרף בזרם של נשיקות לוהטות, מתוקות וכה ממכרות ומשכרות.. חשתי כיצד זה מחלחל לי עמוק ובטני נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, כיצד ראשי מסתחרר וכואב כמטען חשמלי טעון, קרביי לוהטים והכול נראה לפתע חסר היגיון.. הכול לפתע נראה מטושטש ורק הוא מצליח להחזיק אותי איכשהו על גבי הרגליים, החצי השני שלי.. האהוב שלי.. מדוע הוא עושה זאת?! מדוע הוא מושך וגורר זאת?! מדוע הוא מפתה ומשגע אותי?! בשביל לשבור לי את הלב יותר ממה שהוא כבר שבר לפני מספר שבועות תמימים ומופלאים?
"מה קרה?" הוא לחש לאוזני מתעלם מכולם.. בדיוק כמו שון ואופיר, הקמתי את אפי ופלטתי אנקת ייאוש, מדוע כל דבר כה כבד ומסוכן? מדוע אני חייבת כל פעם מחדש להיחתך? שירפה כבר, שיעזוב אותי, שיפרד ממני.. "כלום.." לחשתי. "היא סתם פרקה הכול עליי.."
הוא התקשח במקומו וקפא לרגע. "היא פגעה בך?" פלט בארסיות.
בלעתי את רוקי. "לא". כמובן שהיא פגעה בי אבל זה שקר.. כי המכות הללו, הן כלום לעומת הדיבורים והמילים שיצאו מבעד לפיה הארור ופצעו אותי, חתכו וצולקו.. הלוואי שאני אפתח את העיניים ואחזור לאתמול בערב.. לפני שהתעוררתי מהסיוט.. הכול היה כל כך טוב, עכשיו התמונה הזו מרגישה לי כל כך אחרת, לכל הרוחות, אלוהים אדירים.. כואב לי לשמוע את קולו.. להריח את ריחו הגברי והמשכר, לחוש את מגעו אשר נוגע בעורי בעדינות כה טהורה כאילו ואני הדבר היקר לו ביותר בכל העולם כולו.
"תסתכלי עליי.." הוא ציווה בלחש.
נשמתי עמוק. "די, מה אתה רוצה?"
הוא מצמץ בעיניו וגרם לקרקרפתי לעקצץ. "אלינור אם את לא אומרת לי עכשיו מה קורה אני קם והולך ואת באה אתי".
"ואם אני לא רוצה לבוא אתך?" שאלתי במעט מגביהה את קולי.
הוא עזב אותי והתרחק.. לא, תחזור. "את החברה שלי". הוא פלט נדהם.
"אבל אני לא שייכת לך". וקיוויתי שהוא מבין ומרפה, לפחות מנסה.. הוא קילל בלחש והבנתי שאני אחתוף את הריב אשר נראה למרחק של קילומטרים מאוחר יותר, לפתע היה שקט בכל האולם ושלושה זרקורים צבעוניים התמקדו על בן אדם אחד, הייתה לו חליפה נוצצת ומגוחכת, שערו היה פרוע ומכנסיו היו גדולים במספר מידות. "שלום לכולם, ערב טוב!" הוא קרא במיקרופון ומספר מחיאות כפיים נשמעו ברקע. "אתם מוכנים לרקוד?" הוא קרא בשמחה, שוב צווחות ומחיאות כפיים.. וחשתי כיצד אני ועומר, וכל המתח שחונק את שנינו לא מתאים למקום הזה, לאווירה הזו.. לכל הרוחות, לרקוד איני מסוגלת עכשיו ובמיוחד שלא אתו.
"אני רוצה לראות את הידיים מונפות למעלה, בואו נראה אילו זוגות יבחרו!" הוא קרא בהתרגשות ובהתלהבות יתרה, נחרתי נחירת בוז ולא הסתכלתי למתרחש מסביבי, התרכזתי באצבעותיי ובדרך שאני קושרת אותן האחת בשנייה.. במעט חותכת את עצמי, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.. כאב זה דבר טוב. זה גורם לדבר להישכח.. למחשבות להתפוגג ולהתמקד רק בתחושה שבה אני קורעת וחותכת את עורי בכזו קלות כאילו והוא חתיכת נייר חסרת ערך, בלעתי את רוקי וזה צרב, אני לא מאמינה שהוא היה הראשון שלי. עצמתי את עיניי וחשתי כיצד זיעה קרירה מבצבצת במצחי, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה וכל סערותיי סמרו, הצלפות מייסרות הכו בי וגרמו לגל של רטט לגלוש בכל מורד גופי, חשתי במעט מסוחררת וריקנית.. הרחתי את ריח הדם מהשירותים שלצד הלונה פארק.. התבוננתי בידי, ובפצירה של שני.. וחשתי את הצורך העז לפרוק הכול שוב.. אפילו אם וזו לא הדרך הנכונה, ועומר יעזוב אותי… עדיף עכשיו מאשר מאוחר יותר, אחרי שאני אתהב בו ללא כל שליטה אפשרית שקיימת.. אם בכלל נוטרתי במעט בעלת ערך לצדו, כי הוא לקח ממני הכול ושינה אותי, לטובה ולרעה.. דמעה בוגדנית זלגה מעיניי.. לא..!
"והזוג החמוד שבפינה!" קרא המנחה, עומר אחז בידי וגרר אותי לכיוון הבמה. עיניי נקרעו לרווחה ומעדתי במדרגות הקטנות שמובילות לבמה, לשמחתי הוא תפס אותי. "את חולה?" הוא לחש לאוזני. "את מזיעה ונראית חיוורת.." מלמל.
נשמתי עמוק. "למה עשית את זה?"
לחצנו ידיים למנחה. "ומה שמותכם חבריי?" חייך אלינו חיוך חם.
"שמי עומר, וזו החברה שלי אלינור". חייך אליי חיוך אוהב וכרך את זרועו סביב אגני על מנת למנוע נפילה נוספת, שמענו קריאות מכל החבורה ומעוד כמה אנשים, כולם התבוננו בנו בהערצה.. הזרקורים צרבו את עיניי, הקריאות אשר צווחו והדהדו בכל איבריי חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת, חשתי תחושת בחילה איומה וחזי כאב, לכל הרוחות, החור השחור.. הוא עמוק, הוא שוקע.. הוא שובר אותי, הוא רומס אותי, הוא קוטל אותי בין רגע.. גרוני היה חנוק ופשוט רציתי לברוח ולבכות.. לפרוק את הפגיעה העצמית, את הזכרונות האפלים מהעבר, את מאי ועומר.. בכל דרך שקיימת.
אך כשעומר לחץ את ידי בחום, חשתי לרגע שהכול בסדר ורק לבי להם בפראות. "אני אוהב אותך, אמרת שאת אוהבת לרקוד.." מלמל לאוזני.
"אז, נתחיל בזוג הצעיר!" הצביע עלינו המנחה. "מה אתם אומרים על שיר מתוך הסיקסטיז אה?". צחקק.
גלגלתי את עיניי ועומר ענה במקומי. "כל דבר". חייך.
"טוב, אז זה מה שקורה, אתה נכנס לבר, ביטחון עצמי מופרז וכלל לא בראש שלך עכשיו בחורות, אתה רואה אותה יושבת על הבר ובין רגע מתאהב, את קופצת עליו ואתם מתחילים לרקוד בלהט!" תאר לנו המנחה. "יכולים להתמודד עם זה?"
"ברור". משכתי בכתפיי.
עמדתי באחת הפינות, מוזיקה במעט רועשת נשמעה ברקע, עומר התהלך לכיווני עם הראש מורם, מפגין ביטחון עצמי וריחוק, קשיחות קרה ואפלה אבל רק אני ידעתי שהוא עוטר את המסכה הארורה הזו שוב, שמאחורי הפרצוף הזה מסתתר ילדון פגיע וחלש שזועק למעט רחמים. ואז כשנעצר והתבונן בי, יכולתי להישבע שזה אותו מבט שהתבונן בי בפעם הראשונה, אפל, מסתורי, קשוח ומרוחק עד אימה אך גם רך.. המבט שרואה דרכי ומצליח להשקיט ממני את כל החששות והפחדים.
ופשוט עשיתי את מה שרציתי לעשות מהרגע הראשון כשהוא ראה אותי בוכה, לבוש בבגדי סבל מאובקים ואני בטי שרט שגדולה עליי במספר מידות, פשוט לרוץ לזרועותיו, לראות אותו, לדבר עמו, לחבק ולנשק..
הוא הניח אותי על גבי הבמה ואז המוזיקה החלה להיות רועשת מאוד והוא סחרר אותי, רקד עמי כמטורף, צחקקתי וחשתי כה משוחררת, זרמתי עמו ועם השטויות שלו, יורדים לכיוון הקהל כשאני בזרועותיו, משלבים טנגו וז'אז ורק חשבתי עד כמה מדהימים אנו נראים יחדיו, לא רציתי לעזוב אותו, חשתי כיצד העוגן נפרק ממני ואני מושיטה יד ונוגעת בשמיים, כיצד אני רוקדת על גג העולם והוא לצדי, הוא גם לא הוריד את החיוך ולאחר מספר דקות זעירות הוא נשק לשפתיי בלהט, נשמעו מחיאות כפיים סוערות וקריאות הידוד.
"וואו, זה היה בהחלט לוהט ומיוחד! כל הכבוד חברים!" קרא אלינו המנחה וחבק את שנינו, כלל לא היה חשוב לי מהניצחון, רק שמחתי שעומר ידע בדיוק מה לעשות על מנת לפרוק אותי, לפתוח את המחסום ולגרום לי להשתחרר ולחייך.

"זו מסיבת חוף?" שאלתי בזמן שהתקדמנו כולנו לכיוון חוף הים אשר היה צבעוני, אש להבה רצדה והלמה באמצע מעגל של אנשים מאופרים לבושים בבגדי ים או בבגדי הוואי, קבלנו שרשראות נופלות עם פרחים בכניסה והצטרפנו לרכבת האנושית, הייתי אני מאחורי עומר כי ראיתי מה מאי מנסה לעשות והיא הייתה מאחוריי בסופו של דבר, גם הנערה זהובת השער שהוא חבק מאחור כלל לא מצאה חן בעיניי אבל שיהיה.. אני חייבת להתחיל לסמוך עליו ולהפסיק עם כל משחקי הקנאה שלי, הרי למרות כל הדרך חיים שלו שחסרת כל אהבה ורגשות, וכל חברה היא רק לכמה חודשים תמימים, צעצוע, כמו הכינוי המשפיל של מאי.. הוא בקש שנחזור להיות ביחד, הוא וויתר על החברים שלו, הוא הראה לי את הבית שלו ויותר מכך את יומן הזוועות העצוב של אחותו.. אולי בכל זאת יש ביניניו את מה שתמיד ידעתי והאמנתי, אהבה חסרת תנאים, אהבה שונה.
"אני עומד להשתכר וליהנות!!" צווח רון.
כולנו צחקנו ולבסוף כשהרכבת נפסקה וכולם חזרו לרקוד או לשתות, הבנים הלכו להביא משקאות ושני גררה את כל הבנות לרקוד גם, רקדתי ללא כל בושה, עומר גרם לי להרגיש נוח וחופשי עם עצמי, שינה והעלה לי את הביטחון.. לא חכתי את כל שאר הבנות, עשיתי מה שהיה מתחשק וחפץ לי לעשות, קפצתי, הסתובבתי, העברתי ידיים בשער, נענעתי את האגן מצד אל צד.. התפרענו כולנו, העברתי מבט חטוף לכיוון הבר, הבנים שלנו מסתכלים עלינו ומחייכים, כולם מלבד רון שכבר החל לשתות ולתפוס מספר בחורות.
"טוב, בואו נלך לשתות.." מלמלה אופיר בזמן שנשמה עמוק, צחקקנו כולנו ונגררנו לכיוון הבנים, עומר הביא לי כוס קטנה של משקה חריף ולו גדולה יותר, ידעתי שזה גם ככה ישפיע עליי חזק וזה מה שרציתי, רציתי לצאת משליטה ולהינות במקצת, לשכוח מכל המתחים והכעסים שלי כלפי כל העולם וכלפי עצמי.. רציתי לחייך ולרקוד, אפילו לשיר!
שתיתי הכול בבת אחת, עומר צחק לכיווני.
"אף פעם לא הייתי במסיבת חוף!" קראה אופיר בהתרגשות.
שני חייכה אליה. "כולנו!".
לקחתי עוד קצת מכיסו של עומר אך הוא חטף אותה מידיי וזרק על גבי החול הרך והמוזהב, המשקה התרכך בחול ונספג במהירות. "הייתי בטוח שאת לא שותה.." מלמל בלחש. לא ידעתי מה לעשות לו וכיצד לנסח את דבריי, ביני ובין עצמי לא ידעתי דבר, כלום לא היה ניתן לי כרגע, עולמי החשיך ונעלם כעבור מספר רגעים בגלל משפט ארור של ילדה זהובת שער.
"יש כאן בנים חמודים.." מלמלה מאי. "שנלך לנו למצוא מישהו?" צחקקה.
עומר אחז בידי מסמן את השטח שלו, מרחיק אותי ללא כל מילים, מקבע אותי לצדו. לא יכולתי שלא לעלות חיוך על שפתי מעצם אור העובדה שהוא דואג לי, שחשוב לו שאני אשאר אך ורק לצדו, כמובן שהוא חייב לסמוך עליי הרי לא נהיה כל שנייה ביחד במהלך היממה למרות שזו משאלתי היחידה.. לחיות בעולמו והוא בעולמי, בבועה המדהימה הזו שלנו שחסינה מכל פגע, מלבדנו. רק הוא יכול לפוצץ אותה וכך גם אני, עיניי נקרעו לרווחה וזה בדיוק מה שאני עושה כרגע!
נותרנו אני, עומר, אופק ושון. "שנלך ללימבו?" חייך שון.
"זה יכול להיות משעשע.." מלמלתי וכולנו הלכנו לכיוון התור של הלימבו, צחקקתי, לראות את עומר מנסה במעט להגמיש את גבו השרירי והמוצק יכולה להיות חוויה מעניינת.. בלעתי את רוקי, השאלה היא אם אני רוצה שעוד בנות יראו את האליל שלי, הדרך שבה הלהבה בוערת בעיניו התכולות מצליחה לגרום לליבי להלום בחוזקה ולקרקע להישמט תחת רגליי, הדרך שבה הוא מתבונן בי ואוחז בידי ועומד לצדי בתור גורמת לו להפוך להיות כוח המשיכה שלי, כאילו ולא קיים דבר ואני מרחפת באוויר.. נשמתי עמוק, אלוהים אדירים, כיצד אשרוד יום בלי התחושה הזו?
אופק כבר בניסיון הראשון נתקע עם המצח במקל הבמבוק ונפל לאחור, כולנו צחקנו עליו, לאחר מכן הגיע תורו של עומר, הוא התבונן כאילו הוא מנסה לחשב.. גלגלתי את עיניי, פשוט עשה זאת, בכל מצב תראה מדהים! וכמובן, כמו תמיד, הוא הצליח.
כשהגיע תורי ללא כל היסוס נגשתי אך כשראיתי את הנער שמחזיק את המקל במבוק עיניי נקרעו לרווחה, גם אותו הנער שמט את מקל הבמבוק והפיל אותו מידיו, בלעתי את רוקי וזה צרב.. כל מערוכתיי נדלקו וצווחתי מרוב פחד בראשי, זיהיתי את העיניים החומות הללו ואת השער השחור הזה ממרחק, לא, לא ייתכן שהוא כאן, הדבר חסר היגיון, חיי לא יכולים להיות עד כידי כך מקריים..
יוסי.
הוא במהירות התעשת והרים את מקל הבקבוק שלו. "קדימה ילדונת.." מלמל.
לבי הלם בחוזקה, הכינוי שלי. חשתי כיצד לבי נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, כל סערותיי סמרו, קרביי להטו וכפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר. הייתי קצרת נשימה וחשתי כיצד שיווי המשקל נגזל ממני והכל נהיה שחור.. אופק במעט דחף אותי, במהירות קמרתי את גבי ועברתי את מקל הבמבוק והלכתי משם, רצה לכיוון בר המשקאות.
"כוס מים". פלטתי ונסתי למצוא את המילים, חשתי כיצד הרעד מכה בי בחוזקה, כיצד הוא עצמו, אלוהים אדירים, לעזאזל, יוסי, מראהו, צליל קולו מצליף בי וגורם לכל הצלקות להיפתח.. ללבי להישבר מחדש מבגידתו של ידיד הנפש שלי, לא יכולתי להשתלט על עצמי כרגע ולפתע חשתי כיצד אני מאבדת אפילו את הגישה לכוס מים הצוננים עם שלוש קוביות הקרח שהוגשה לי.. לא יכולתי להשתלט על החום המחניק שהדהד בי, או על הרעד והנימול המטריף, נסתי לאחוז בכוס אך היא נפלה מידיי וכל תכולתה נשפכה על גבי הבר..
אני חייבת להרגע, אני חייבת לנשום עמוק, אני חייבת לשכוח ממנו.. דמי נזל מפניי והחור השחור פשוט קרע אותי ונפרקתי על נשקי, כל הערב הארור הזה פשוט יותר מידי בשבילי.. איני יכולה עוד להתמודד עם הכול, אני רק בת 17 לכל הרוחות!
לפתע חשתי יד אשר אוחזת בשכמי, קמי התקשח ושכמי רטטה ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים, חשתי כיצד אני נחרבת עד עפר והכול מסתחרר סביבי, כיצד כל האירועים האחרונים מהחודשים האחרונים חוזרים שוב ושוב בראשי, כיצד יוסי, המבט שלו.. נשכתי את שפתי התחתונה ולחץ אדיר רמס אותי ונפץ אותי כשהוא אמר. "היי ילדונת". יוסי. שיט.
"אל תיגע בי.." לחשתי וחשתי כיצד אני רועדת מרוב פחד.. בבקשה.. שילך, שיניח לי לנפשי..
הוא צחקק צחוק שעכשיו כבר נשמע לי גס. "אני רק רוצה לדבר".
"ואני לא.." מלמלתי, לא יכולתי להתבונן לו בעיניים, איפה עומר?! למה הוא לא בא אחריי?!
לפתע הכול נראה לי ברור, גרמתי לו לוותר. הוא עכשיו בוודאי מתנשק או מפלרטט עם משהי אחרת בזמן שאני צריכה להתמודד עם הידיד המטורף והדפוק שלי! אך הוא התיישב לידי, הוא נראה בוגר, הרבה יותר בוגר ונבון ממה שאני זוכרת, המבט הנערי והתמים נעלם ממנו אם הוא אי פעם היה, אני יודעת שהוא נעלם ממני.. שאני לעולם לא אהיה אותה אלינור בגלל הטרפ המחורבן הזה שהסכמתי!
"הנער ההוא עם העיניים הכחולות, הוא חבר שלך?" שאל ישירות.
בלעתי את רוקי, מה לענות? "לא, הוא לא". ידעתי שאם אני אגיד את האמת, בתקווה שהיא האמת, הוא יהיה כועס ויתחיל להכות את עומר, איני מוכנה להרשות שעומר יפגע מהעבר שלי.. ובמיוחד לא מיוסי, זה יהיה בלתי נסבל, מייסר ומורט עצבים..
דמי התפרע בעורקיי כשהוא העביר את ידו לאורך הירך שלי, לוחץ אותה במקצת, עצמתי את עיניי, מה הוא רוצה לכל הרוחות?! "יוסי, מה?"
"אז הוא מאוהב בך.. אבל אנחנו ביחד, לא?" צחקק. עיניי נקרעו לרווחה וזה הכה בי כמכת ברק, כמכה צורבת מתחת לחגורה וכמעט נפלתי במקומי, לא, אנחנו לא, ולעולם לא נהיה. "אני לא יודעת מה אנחנו.." אני זוכרת כיצד הוא לא הסכים לי לדבר או לגעת בידידים שלי, כיצד הוא החליט אחרי אותו הלילה שאני אך ורק שלו.. מה נשבר בבחור הארור הזה?
"תראי, את הלקח שלי למדתי ותאמיני לי, אני לעולם לא אעשה אותו שוב, אפילו אודה ויאמר שאני מתחרטת על כך ומצטער". מלמל, נחרתי נחירת בוז, טוב שנזכרת. "אבל זה לא אומר שהרגשות שלי השתנו, אני אוהב אותך, עדיין, מאוד".
נשמתי עמוק וזה גרם לי לקפץ את ידיי לאגרופים בעצבנות, חשתי כיצד אני נאבדת. "אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שיש לנו תקווה כזוג".
"אז כמה יש לנו?" הוא שאל בלחש.
גלגלתי את עיניי, שירפה כבר. הצלחתי להבליע חיוך כשחשבתי עד כמה הוא מתאים למאי. "כלום, אתה אולי מצטער אבל זה לא משנה דבר.. זה לעולם לא ישנה, עכשיו אני חייבת ללכת.." מלמלתי ובאתי להתרומם, הוא אחז בי בחוזקה ומסמר אותי למקומי, הוא התבונן בי במבט המאיים שלו, האש הלוחמנית נצרבה בעיניו וגרמה לכל סערותיי לסמור ולצמרמורת מטריפת דעת להצליף בי בחוזקה ובייסורים ללא כל טיפת רחמים, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי וחשתי כיצד אני עומדת להקיא ולהתעלף, איני אוהבת את המגע שלו או אותו. "עזוב אותי". פלטתי בארסיות.
"לא, את שלי! אני אוהב אותך!". הוא השתנק.
עיניי נקרעו לרווחה, איני ארשה שהוא ישפיל אותי עוד, אני רואה לאן זה נגרר. "עזוב אותי אמרתי!" צווחתי עליו, חטפתי את הבקבוק קולה הפתוח שלצדו ושפכתי על גבי פרצופו את כל תכולת הבקבוק, הוא התרחק ממני ואני ניצלתי את ההזדמנות על מנת לנטר מהבר, מעדתי במקצת אך לא היה לי די זמן למצוא את שיווי המשקל והמשכתי לרוץ, הבן אדם היחידי שחפשתי באמצע ההמון שהייתי שרויה בו היה הכי רחוק ממני כשהוא מחבק בחום משהי..
קמצתי את ידיי לזוג אגרופים הדוקים וקשוחים וכל דמי להט בעורקיי, ראשי הסתחרר, בוגד מסריח. התקדמתי לכיוונו, דוחפת מספר אנשים בדרכי וכשהגעתי למקום שבו הוא ישב משכתי לו בשערו. "מה אתה עושה?!" צווחתי עליו.
הבחורה המסכנה התברר שהייתה לא אחרת מאשר מאי, היא התבוננה בנו במעט מבוהלת, קרצה אליי, אומרת ללא קול 'אמרתי לך' והלכה משם.
התבוננתי בעומר בידיים שלובות וידעתי שאני חייבת לרסן את עצמי. "מה זה היה בדיוק?!"
"תסבירי לי את!" הוא כעס עליי. "על מה בדיוק דברת עם הבחור ההוא שרץ אחרייך, רציתי לראות מה קרה לך אבל את.. פשוט נתת לו לגעת בך וללטף לך את הירך.. בסדר, לא צריך, אל תעריכי אותי ואת המידה שבה אני אוהב ודואג לך". הוא אמר בארסיות והתרומם כך שגובהו נשא מעליי והתקדם לכיוון כל שאר החברים שלו שפלרטטו עם כמה אנשים תוך כידי שתייה, עישון וריקודים.
"עומר, אני מדברת אתך, אכפת לך להתייחס אליי?" שאלתי בקול חנוק, התכווצתי, הבחור ההוא, הוא לא אחר מאשר הידיד שלי יוסי.
הוא הסתובב וזקף את גבתו. "למה? את מקשיבה לי?"
"אם אתה אוהב אותי, הייתי סומך עליי! לא היה כלום.. הוא סתם היה שיכור ולא ידע מה שהוא עושה, שפכתי עליו קולה וברחתי אליך, חבל שראיתי אותך מחובק עם מאי".
עיניו נקרעו לרווחה. "לעזאזל מה את רוצה?! זה רק חיבוק מחורבן אחד!"
"אבל למה? סתם היא התיישבה עליך וחבקה אותך?" שאלתי בלחש. "זו לא נראית לך מחוות חיבה?"
הוא זקף את גבתו. "את מהססת באמון שלך בי?"
"כשיש לי סיבה..-"
הוא קטע אותי בכעס. "אין לך! היא רק דברה אתי על איך היא התמודדה ועל כך שהלכה לפסיכולוג.. לפחות היא מספרת לי דברים.."
זה הכה בי כמכת ברק. "אתה יודע הכול עליי!"
"אני לא יודע כלום מלבד זה שאת שונאת את החיים הפרטיים שלך ושהידיד שלך אנס אותך!"
הוא צעק זאת, עולמי החשיך, כי ראיתי את יוסי ניצב מאחוריו והוא אפילו לא מודה לכך. "עומר, בבקשה, בוא נדחה זאת לפעם אחרת ו.-"
"לא, אני רוצה לדעת למה היית בבית חולים, ואני רוצה לדעת כיצד עברת את השבוע של הפרידה! תפסיקי תמיד ללכת אתי צעד אחד קדימה ואז אלף צעדים לאחור בגלל שטויות!".
נשמתי עמוק ובלעתי את רוקי. "הלכתי לכולם.." מלמלתי, הוא אחז במפרק ידי ובעיניו סמן לי שהוא מוכן לדבר, אך לא יכולתי לדבר, לא בידיעה שיוסי כאן במרחק מטרים ספורים וקלושים מאתנו. "לא רוצה". לחשתי, הוא נשם עמוק והלכנו לכולם.
"יש בעיות חברים?" צחקקה שני. "שניכם נראים..-"
אופיר דחפה אותה. "שתקי, תני להם להתמודד לבד!"
"אז, הכרתם כבר כמה בחורים?" חייכתי אליהם.
עיניה של שני נדלקו. "כן, בהחלט, אחד מהם נדלק עלייך אבל כששמע שאת כבר לא פנויה עוד.. די יתאכזב, קורה".
"אני די בטוח שגם כמה לבבות נשברו בגלל שעומר רווק". צחקק אופיק, מאי התבוננה בו בכעס, אילו ורק היה מודע למשמעות של המילים שנפלטות ללא חשיבה, אילו עומר ואני היינו חושבים לפני כל מעשה שאנו בוחרים לעשות, כאילו ואנחנו הורגים בלי למצמץ.
"יש עכשיו קריוקי, מי שר אתי?" שאלה שני.
"אני.." מלמלתי, הייתי בעבר בפיתוח קול אך הפסקתי, נקווה שנשאר במעט משהו כי כנראה שהיא הרבה יותר מוכשרת ממני.
"את שרה?" שאל עומר כלא מאמין.
משכתי בכתפיי. "בעבר הייתי בפיתוח קול, נראה מה יהיה, בכל מקרה תישאר הבן זוג שלי?"
"בכל מצב". הוא פלט והבנתי את הכפל שבזוג מילים הללו שנקשרו על גבי לשונו בכה המון הבטחה ואמון.
מאי הדליקה סיגר ושאפה עמוק. "לכו ותעשו את מה שאתן יודעות לעשות".
רצנו לשם ולמזלנו היינו שניות בתור, היא נראתה במעט לחוצה, עיניי נפערו לרווחה, מעולם לא ראיתי אותה כך. "הכול בסדר?" שאלתי וחבקתי אותה.
"כן.. איפה רון?" היא שאלה ברעד.
מצמצתי בעיניי. "הוא לא בציד בנות עכשיו?" חייכתי.
"לעזאזל אתו". היא פלטה בכעס, נשמתי עמוק, היא מאוהבת בו..? למרות שזה היה קשה להאמין לכך, זה הרגיש ונראה נכון. "את מאוכזבת שהוא לא ישמע אותך שרה?"
"אני מאוכזבת ממנו באופן כללי". היא התקשחה. "בואי נעזוב זאת?"
לא, בואי נדבר על כך, אולי שנינו עם אותה בעיה או לפחות דומה במקצת. "למה? ממה את מאוכזבת?"
"הוא הדרדר מאוד מאז הטרגדיה שקרתה למשפחה שלו.. הוא שכח מה באמת חשוב ולמה הוא נועד, הוא מפסיד הכול בשביל החרא הזה שנקרא החיים שלנו" היא פלטה בכנות, נשמתי עמוק, מעולם לא חשבתי שכך היא רואה זאת, מעולם לא האמנתי שאני אסכים עמה על דבר מה. "אביו התאבד, בגלל זה הוא מתנהג כך?"
היא התבוננה בי בתדהמה. "כן, אני מניחה לפחות.. אבל איך את יודעת?"
"חברה שלי היא בת דודה שלו, היא ספרה לי.." משכתי בכתפיי. "אז למה שלא תובילו אותו מהחושך אל האור? רק מי שבאמת אוהב אותו והוא באמת חשוב לו יוכל לעשות זאת, ואני בטוחה שאת אחת כזו.. אני יודעת שאת יכולה, גם לי היה קשה מאוד עם עומר.. עדיין קשה.." לחשתי ועצמתי את עיניי, ולעולם לא יהיה קל. "את אוהבת אותו?" היא לפתע קטעה את מחשבותיי. "את עומר?"
"כן". פלטתי ללא כל טיפת חשיבה.
היא נאנחה. "איך את מתמודדת עם זה? איך הצלחת?" היא לחשה בכאב. "אני לא יודעת מה לעשות אתו.. הוא אינו חייב לי כלום אבל.. למרות הכול..-"
"את מרגישה שהוא שייך לי, שזה נועד להיות". השלמתי אותה. "שני, תאמיני לי, שאם תעזרי אומץ ורק תחשבי עד כמה הוא חשוב לך ועד כמה את מוכנה לסכן למענו, הכול יסתדר לבסוף, איני אומרת שתשתני אבל כשמדובר בבחורים כאלה, את חייבת להיות אטית, מתחשבת, רכה.."
"אני ההפך הגמור מזה.." היא מלמלה.
צחקקתי. "גם אני, אך זה שווה זאת".
"אתם עדיין רבים.." היא אמרה בבלבול.
משכתי בכתפיי. "אבל כל הזוגות הכי טובים רבים לא?"
ובדיוק הגיע תורנו, אחזנו זוג מיקרופים ובחרנו לשיר 'יסמין' של הפיל הכחול, כל אחת שרה בית אחד והתחלקנו בפזמון, קיוויתי שעומר מבין שאני אוהבת אותו כל כך, שהוא הכי טוב בשבילי, שהוא מיוחד..
עצמתי את עיניי ורק חשבתי עליו, שאני רוצה להשלים אתו, שאני רוצה לשכוח מיוסי וממאי, הם כבר לא חשובים לי, הם כלום.. הם אינם שווים את הזוגיות הזו, הם מנצחים.. דמעה בוגדנית זלגה מעיניי, אני מפסידה אותו, הוא מפסיד אותי.. וכלום לא בסדר עוד.
לפתע נשמעה קללה איומה ומספר בחורים החלו להכות את.. שני ואני הפסקנו לשיר.. המקרופון צנח מידה, את רון.
היא רצה משם לכיוונו ואני אחריה, עומר וכל השאר הכו בחזרה בניסיון לחלץ את החבר שלהם, מאי ואופיר התרחקו משם ורק שני ואני נסנו להגן על הבחורים שלנו.
"אני אהרוג אותך, מי אתה שתנשק ותיגע בבחורה שלי?!!" צווח אחד מהנערים, כולם היו לבושים בחולצות פולו שחורות ומכנסי ג'ינס משופשפים, כולם נראו שריריים ומאיימים במיוחד, מקועקעים עד כאב והמראה של עומר, כשפניו מרוסקות מאגרוף אחד שלהם גמר אותי ופרק אותי על נשקי..
"עומר, עזוב זאת!" צווחתי לכיוונו אך הוא לא הקשיב לי, התחילו להתאסף מסביבנו ועוד כמה נערים הצטרפו, אופק עף לאחור, ראשו נחבט בכיסאות, עוד כמה בחורים אחרים נפלו לאחור או התרחקו משם, המכות לא נפסקו, התבוננתי במאי, היא פשוט עמדה וצחקה לה במקום.
הגיעו אנשי ביטחון ובנסיונות רבים וכושלים למדי הצליחו לבסוף לפזר את ההמון הזועם, משכתי בידו של עומר ופשוט רציתי להגן עליו, לשמור עליו, לא לתת לאיש לפגוע בו לרעה.. זה הזכיר לי את אותו ליל האימה בסנוקר, עם הכדור, הקלפים, הסמים והאלכוהול, את המכות, השיגעון של הבנות שפשוט נעמדו על גבי הבר רק בלבנים וצפו בבנים מכים כל דבר שזז, כיצד שולחנות עפו והמון נפגעו, כיצד פרצה אפילו שרפה קטנה.. אלוהים אדירים, חווינו כה המון..
גררתי את עומר לכיוון אחת מהכורסאות הלבנות, שניצבה מול הים, במעט נוגעת בו בגלל הגאות שהחלה.. היינו רחוקים מכולם והצעקות בקושי נשמעו.
"אתה פצוע.." אמרתי בחרדה.
הוא חייך. "זה בסדר, את כבר רגילה לזה לא?"
התבוננתי בו בכעס. "אני לעולם לא יתרגל לראות אותך מוכה".
"למה גררת אותי לכאן?" הוא שאל בחשד.
פשוט אחזתי בפניו ונשקתי לו, מעמיקה בנשיקה, נפרקת אליה, חשה כיצד כולי רוטטת ומתכווצת, כיצד זה מחלחל לי כה עמוק וגורם לי להמשך אליו כעש שנמשך אל עמקי האש היוקדת.. לבי ההולם בחוזקה, החלחלה שבבטני, הקוצר נשימה.. סערותיי הסומרות והידיעה החרוטה בחוזקה בראשי הכואב שאני אוהבת אותו, לאחר מספר דקות התנתקו כשהיינו קצרי נשימה. "אני אוהבת אותך עומר, ואני רוצה לשכוח מכל הערב הזה..".
"למה את כך נהגת? אני חייב לדעת!". הוא עדיין עמד על שלו.
נשמתי עמוק. "מאי אמרה לי שאתה תיפרד ממני בסופו של דבר, שהכול עכשיו נראה מושלם אבל אני רק עוד צעצוע שלך, שאינך בנוי לזה ו..-"
"ונתת לה לגרום לך להתרחק ממני?" הוא שאל בכעס. "אמרתי לך בעצמי שאיני בנוי לזוגיות אבל אני די בטוח שחזרתי אלייך על ארבע והתחננתי שנצא לדייט, ואחרי כל הדברים שחלקנו אחד עם השנייה, הם הוכחה מספיק טובה שאת שונה".
"אני באמת מנסה להאמין לזה אך זה שגע אותי.. כי המערכת יחסים הזו רק מהווה רע לשנינו, לא משנה כמה טוב יהיה, אנחנו תמיד חוזרים אחורה בגלל טעויות טפשיות.. בסוף יימאס לך ממני ו..-"
"כיצד ימאס לי ממך?!" הוא הגביהה את קולו קוטע אותי שוב. "אלינור, את.. את.."
"מה?" לחשתי.
הוא התבונן בי במבטו החודר והמורט עצבים, גורם לכל עולמי להטלטל בין רגע ולדמי להתפרע בכל גופי, מראהו הכה בי בחוזקה והמילים הללו פשוט גרמו לי לבכות. "את כל חיי". אמר בכנות.
"עומר.." לחשתי, המילים הללו הן הדבר הכי חשוב לי בעולם. חבקתי אותו בחום אך הוא התרחק ממני שוב, למה אהוב לבי? "את בטח שונאת אותי".
"למה?" לחשתי.
"כי אני אומר כל דבר מאוחר מידי.."
עצמתי את עיניי ונסתי להאיץ את נשימותיי, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, כל סערותיי סמרו וחשתי כיצד אני פקעת אחת של שיכרון, כיצד אני מתמכרת מיופיו, קולו, ריחו.. המהפנטים, מהאישיות הכה חיונית שלו בחיי. "אני לא יכולה לשנוא אותך.. זה כמו לשנוא חלק ממני, אני מאוהבת בך יותר מידי, לא משנה כמה דפוק תהיה או אני אהיה.."
"אני אוהב אותך.." הוא לחש ואחז בין זוג כפות ידיי. "אני מצטער שהשוויתי אותך למאי מקודם, אם את לא רוצה את לא צריכה לספר לי.. על הבית חולים".
"אני מפחדת שתפרד ממני". חשפתי את פחדי.
הוא זקף את גבותיו. "את יודעת שזה לא יקרה".
נשמתי עמוק, בסדר, הגיע הזמן לראות זאת. "חשתי שכל החיים שלי יורדים לטמיון ואני חסרת ערך בלעדיך, הייתי מרוקנת יותר מידי, הייתי אבודה.. הקאתי בכוח בשביל להיות רזה, הכול שיגע אותי.. ולבסוף, בייאוש, חתכתי וורידים, כנראה שחתכתי עמוק מידי ופינו אותי במהירות לבית חולים.." זהו זה, הקלה, שלווה, אמרתי זאת! הצלחתי להבליע חיוך חסר הסבר, אבל ידעתי שעכשיו הגיע הזמן למכה הגדולה, מבטו הקרוע, הפגיע, המיוסר בעל האשמה העצמית, הוא השפיל את ראשו ותחב את ידיו בשערו, הוא נשם בכבדות וכאילו לא יכול היה להתבונן בי.. לא!!!
"אני מצטער". לחש, מה? "אני אשם".
"לא.. אני אשמה, הייתה לך זכות מלאה להיפרד ממני.. לא יכולת לשלוט על ההקאות או על החתיכת..-"
"אל תאמרי זאת!". הוא קטע אותי, גלגלתי את עיניי. "את נסית להשתוות למאי?"
"אם לה זה עזר אז..-"
"אני לא אוהב אותה, אין לי דבר אליה, נפרדתי ממנה בגלל המון סיבות… בסדר? היא בגדה בי. אבל הפגיעה העצמית שלך בעצמך, לעזאזל, תבגדי בי כמה שאת רק רוצה אבל אל תעשי זאת! אני מתחנן!"
"זה בסדר.. הפסקתי.." לחשתי.
הוא הרים את שרוול חולצתי וראה את החתכים פעם ראשונה, כנראה בזמן.. שעשינו זאת, הוא אינו הסתכל על עורקיי. "אלוהים.." הוא לחש ונשק כל חתך בנפרד, עצמתי את עיניי וזה חלחל לי כה עמוק, אוי מתוק..
"אנחנו נעבור הכול ביחד עומר, בלי סודות ובלי שקרים, אני יודעת שנוכל". אחזתי בראשו בין ידיי, הוא הדבר היקר לי ביותר בעולם.
"אני לא נפרד ממך, אני יעבור אתך הכול.. את גם בוודאי הלכת לפסיכולוג לא?"
גלגלתי את עיניי. "אל תזכיר זאת".
הוא צחקק. "בשמחה".
האם גם לספר לו על יוסי..? ידעתי שהוא ירביץ לו מכות רצח, עדיף לשמור זאת לחדר במלון. "שנלך לחדר?" חייכתי אליו.
הוא גחך. "כמובן".
הוא אחז בידי, מרחיק אותי מהממון, אני אחזתי בידו שלו, שנינו היינו כאובים כל אחד בדרך שלו אך כשאחזנו אחד בשני, נפרקים ומאוהבים, נתמכים אחד בשנייה, תקווה כבשה אותי מחדש.. אולי בכל זאת נוכל להיות ביחד לנצח נצחים.