מלאך עם סיגריה בפה – פרק כז': כאב.

התהלכתי במסדרונות בית החולים המחליאים, עוברת ומתבוננת מבט חטוף מעבר לזגוגית העגלגלה של חדרי החולים, מלקקת את שפתי התחתונה בעת שהתבוננתי במתקן המים הנגיש והקרוב, השפלתי את ראשי, יורדת במדרגות, שקטה.. ראש מושפל, עיניים אדומות ודומעות כזוג ורד שנבל לו ונכחד עד הסף, ידיים חיוורות.. פצועות, בעלות חתכים ותפרים, כל תפר הצליח לגרום לחלחלה לגעוש בבטני ולראשי להסתחרר, צמרמורת עזה תקפה אותי.. כל תפר מסמן כיצד כל צלקותיי הנפשיות נפערו לרווחה, כיצד הסכין החדה שבחדות לא מרפה מהחור השחור וההולם בחוזקה שבחזי, גרוני חנוק.. איני יכולה עוד למצוא כוח על מנת לבכות או לחייך, כל כך קר לי למרות שאני עטופה בסמיכה אפורה שכשובל הולכת אחריי.. אני מרגישה ריקניות מטריפת חושים ודעת, אני חשה כאילו ולוחצים על גבי שכמותיי בחוזקה, כיצד משקל אשר גדול בהרבה ממני לא סר ממני, מצליח להטביע אותי, ליפול אל תוך עמקי התהום העמוקה והחשוכה מכל.. מצליח לרמוס אותי, לקרוע אותי לאלפי חלקים, לכל הסיוטים לטרוף את נשמתי המעונה, חשתי כיצד אני כה שקטה אך סופגת.. שואפת.. לוגמת.. כה המון, הייתי שקטה באופן בלתי יאומן ואנושי אפילו, אך בתוך עמקי נשמתי, נאנחתי ונשמתי אל תוך קרביי, מחרישה להחריד. חשתי כיצד אני עומדת להישבר, כיצד לבי ההולם בחוזקה, לא יכולים עוד לסבול זאת.. כיצד אני עומדת להעיף את הסמיכה הארורה הזו לכל הרוחות, כיצד כבר אבדתי את האישתונות מזמן, ואני עומדת לשבור כאן משהו..
עיניי נקרעו לרווחה ונפלתי אך תוך קיר המעלית שנפתחה לפניי ובדיוק זוג מבוגר יצא מבעדיה, לחצתי על גבי הכפתור של הקומה שלי..
התבוננתי בהשתקפותי, שערי החום היה חסר חיים, נופל ללא כל טיפת צורה, פניי היו חיוורות כרוח רפאים, שפתיי היו יבשות ודקות.. העין השמאלית שלי הייתה נפוחה למדי, איני יכולה להזיז את ידי הימנית ואלפי שריטות מעטרות את פניי.. יש שריטה אחת שהיא לכל אורך צווארי.. התבוננתי בנערה המפוחדת, הרועדת, המכווצת בעצמה, בנערה שאבדה תקווה, שדבר לא בבדר עמה עוד, הבלתי אפשרי קרה לה..
חשתי מיואשת. פשוט אחזתי בעזרת זוג כפות ידיי במראה, נואשת לשבור אותה, לסמן את השקע העמוק בחיי שנקרא אלינור, כמהה להראות את הריקנות והאפרוריות שלי, את הדבר האחרון שהותיר.. החותמת האחרונה, הטיפת דם האחרונה שתטפטף לה, הצווחה החזקה והמרעישה ביותר, הרגליים חסרות הכוח המסכנות ביותר בעולם, וזה טמון רק בבעיטה אחת שתנפץ את השתקפותי אתי..
פשוט החלתי לבכות, הסכר נפרץ לו שוב, בכיתי. מה אתו?! מה עם האהוב שלי?! מתי יאמרו לי זאת?! אני בסדר, אני חיה, אני נושמת.. אבל לכל הרוחות אין כל טעם בגוף הזה אם אין נשמה שתחוש כאב! אני חייבת שהוא יהיה כאן לצדי, אני חייבת לראות את החיוך החצי עקום המושלם שלו, את הניצוץ שלו בעיניים, להעביר יד בשערו החם והמשי.. הכה ממכר.. נשכתי את שפתי התחתונה.. דמעה, אחר דמעה, ים של דמעות.. זה טלטל אותי בחוזקה, גרם לכל שריריי להתכווץ בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, קרביי להטו ודמי התפרע בעורקיי.. כל מערכת, תא ואיבר בגופי נחרבו עד עפר.. אני עצמי ככלי שבר שלעולם לא יחזור לעצמו אם משהו יקרה לו.. המעלית נפתחה, התבוננתי מבט אחרון בראי לפני שניגבתי את הדמעות..
אני אשמה. אני נהגתי. הוא אולי ימות היום, או מחר או עוד שבוע אחרי שעף.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים, הוא עף לי מעל הראש! ואני כאן מתהלכת חסרת אונים ומעשה, חסרת ביטחון וידיעה בלי לעשות כלום, אילו ורק הייתה ניתנה לי הדרך לעזור.. להושיט יד לאהוב לבי.. הדבר היחידי שחשוב לי בעולם הזה..
למה הוא לא מתעורר?! למה הוא אינו מחבק אותי ואומר לי שהכול בסדר?! אני.. אני חייבת את השפתיים שלו, העברתי יד על גבי החתך שבצווארי, התכווצתי בכאב ופלטתי אנקת ייאוש.. הוא היה שם.. הוא נשק למקום הזה.. הוא נשען עליו.. ליטף אותו.. הוא נגע בכל מקום ומקום בגופי, אני חשתי כל דבר בגופו, מעולם מה שהיה בינינו לא היה רק יחסי מין, תמיד היה יותר מזה, בכל חיבוק או צחוק.. חשתי שלמה בכך, חשתי שהוא פיסת האושר והאור שלי, הנחמה היחידה שלי בעולם.. מה אני אעשה בלעדיו?! מה יקרה לי?! אני אמות.. אני אמות אחריו משברון לב.. מדיכאון… לכל הרוחות – מה אתו?! מה מצבו?! למה איש לא יכול לומר לי זאת?!
הוא גבר חזק! מגיע לו כה המון.. חיים שלמים מלאי תקוות וחלומות נפרסו לו באופק, ורק נסיעה אחת ומחורבנת שנתה הכול, שינתה אולי חיים של שני אנשים..
חשתי כיצד אבדתי את נשמתי, התפרקתי על גבי הכיסא שממול חדרו, מרכינה את ראשי לידיי, מה יש לי לעשות? מה לחשוב? ידעתי שאסור לי לצפות לנורא מכל אך גם בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע… אוי, עומר, מלאך בעל זוג כנפיים לבנות וזכות יותר מכל דבר שקיים.. ילד מתוק, מסכן ופגוע שלי, בבקשה.. בשבילי, תתעורר, בשבילי.. בשביל יעקוב, הוא חולה! הוא חייב אותך! ומה יהיה עם ירון הקטן?
חיי היו חסרי משמעות בלעדיו… הוא מילא אותי וטען בי כה המון רגשות וחוויות, מחשבות ומראות שמעולם לא חשבתי שאחווה.. לחשוב כיצד לא הכרתי אותו כלל ועכשיו הוא מקור הכוח שלי, הנשמה שלי, הסיבה שלי להתעורר בידיעה שבאיזשהו שלב מיוחד ונפלא, הטוב ביותר ביום, אני אראה אותו.. עם המבט הקשוח והמתנשא שלו, הגברי והמורט כל קצה עצבים, המבט וההליכה שמרטיטים את לבי וגורמים לקרקע להיקרע תחת רגליי ולכל עולמי להחשיך.. הבחור הראשון שבאמת אהבתי, שבאמת נקשרתי אליו, שדאגתי לו יותר מאשר שאני דואגת לעצמי..
וזה עדיין כך ולעולם לא ישתנה, אסור לזה להשתנות.
"אלינור, קניתי בורקס.." שמעתי את קולו הרועד של ירון, בכלל לא הייתי רעבה, אבדתי הכול.. אפילו את הרצון לחתוך וורידים או להקיא.. הכול אבדתי, אין לי חשק לדבר.
"תודה חמוד אבל אין צורך.. תוכל אתה". חייכתי אליו.
הוא נאנח וזרק את הבורקס בלי למצמץ, עיניי נפערו לרווחה בתימהון. "מה.. מה אתה עושה?". לחשתי.
"את חושבת שאני יכול לאכול עכשיו?". שאל בקור רוח והתיישב לידי, התבוננתי בו בחצי מבט, הוא נעץ את עיניו בנקודה לא ברורה בכל חלל המסדרון, הוא נראה כפסל קר ונטול רגשות, לא מצמץ או כימץ את שפתיו, אך אצבעות ידיו שנקשרו האחת בשנייה הצליחו לגרום לכל התמונה להתבהר.. דמעות זלגו מעיניי שוב.. אוי, הוא מנסה להיות עומר. חזק, קשוח וממוקד במציאות, מנסה להיראות מישהו שבוגר מגילו בהמון שנים כמו שעומר היה צריך להיות וכך עשה.. לא, חמוד, תישאר ילדון תמים ומאוהב.. אל תוותר זאת, אחיך יהיה בסדר! "מותר לבכות.." לחשתי. "אסור לאבד תקווה".
הוא התבונן בי ופשוט נפרק על השכם שלי, עטפתי אותו בחוזקה וטמנתי את אפי בשערו, הוא נעץ את ציפורניו בחולצה של הבית חולים הלבנה שלי בפראות, לא סר מהשכם שלי, כאילו ואני הנחמה היחידה שלו, הדבר היחידי בעולמו שהוא יכול להתפרק בו. "אני לא יכול לאבד אותו.." הוא לחש. "הוא.. הוא האח בגדול שלי, הוא כמו האבא, הדוד והסבא של הבית.. אני אוהב אותו אלינור.. אני רוצה את עומר.. אני רוצה אותו כאן לידי ועכשיו..!".
ליטפתי את שערו ונשקתי למצחו, מחיתי את הדמעות, סופגת אותן במהירות, חייבת זאת למענו. "ירון, אני גם חייבת אותו חי.. והוא יחזור אלינו.. אתה שומע אותי? הכול יהיה בסדר.. אבל חייבים עכשיו להיות חזקים ולא לאבד תקווה, למענו! כמו שהוא נלחם ברגעים אלו בשביל עוד חיבוק אחד וקטן ממך".
הוא התבונן בי ונראה במעט מאושר. "את מבטיחה לי?". לחש.
"מה..?". שאלתי ברעד, אין דבר שמובטח כאן, זה או חיים או מוות.
הוא נאנח. "את מבטיחה לי שהוא יחיה?".
עצמתי את עיניי וכיווצתי את שפתיי, חזי כאב ונשרף ככדור לבה גועש שמטלטל את כל כולי, שקוטל ומפוצץ אותי ללא כל טיפת רחמים, אלפי הצלפות מייסרות הצליפו והוטחו על גבי עמוד שדרתי.. כמכת חשמל מסעירה שהכתה בכל פיסת עור בגופי, צורבת וכדלי מלא מי קרח קפואים גורמת לבטני להתכווץ בכאב מייסר חסר כל טיפת אנושיות, גרוני היה חנוק וידעתי שלא אחזיק זאת עוד המון זמן, העדפתי לא לענות לו על כך.. רק לנחמו.
"אלינור, זה אולי לא הזמן המתאים אבל צריך לעשות לך עוד בדיקה אחת". לפתע אמי צצה בעת שלטפה את שערו האחורי של ירון, הוא התנתק ממנה והלך משם.
"אני בסדר!". התעקשתי בחריפות.
אמי נאנחה והתיישבה לצדי. "עומר.. עומר באמת ילד טוב, שפטתי אותו סתם כך.. אני מצטערת מתוקה, הוא אהב אותך כל כך.. היה בו משהו מיוחד שאיני מאמינה שפספסתי ו..-"
רציתי לסתור לה. "אל תדברי אליו בזמן עבר!". צווחתי עליה ודחפתי אותה בחוזקה. "אני בסדר! אני מחכה שיעקוב יסיים להיות בחדרו.. ואז.. ואז אני נכנסת..-"
"למה? למה תדברי? לאוויר?!".
לא יכולתי להאמין לדבריה. "אני אדבר ל.. לגבר שאני.." נאנחתי, מעולם לא אמרתי לאיש שאני אוהבת אותו, תמיד עניתי בחיוביות, אך מעולם לא באמת אמרתי זאת. "אני אוהבת אותו בכל לבי אימא".
היא אמצה אותי לחיקה. "מגיע לך מישהו כמוהו, ולו מגיע אותך.. הסיפור ביניכם.. הוא נועד לקרות".
ופעם ראשונה שנפלתי בנואשות כמהה למעט תקווה וניחומים, זה נצח, נפלתי אל תוך זרועותיה של אמי, ובכיתי.
"הוא חיוור..". לחש יעקוב כשיצא מהחדר והתיישב לצד אמי, ראשו היה מושפל והדמעות לא נטשו את לחייו. "איפה ירון?". שאל אותי.
"בשירותים או שהלך לקנות משהו.." לחשתי, למה אתה לא הולך ומחפש אחרי הילד הקטן והבודד שלך?
"בסדר". נאנח.
מחיתי את דמעותיי בצורה שכלל לא מתאימה לנערה וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, נשמתי עמוק, הגיע הזמן. "יעקוב אני.. אני מצטערת..". לחשתי.
"על מה?". מצמץ בחוסר הבנה.
עכשיו אני גם צריכה להסביר זאת..?! "אני אשמה, הוא היה בהשגחה שלי.. פעם ראשונה שהגנתי עליו וזה גרם..-"
"את הצלת אותו מהחושך עוד מהפעם הראשונה שהוא ראה אותך, אני בחיים לא אשכח את היום שבו הוא חזר מההובלה של הבית שלכם". חייך לאמי שלטפה את גבו כאות חיזוק. "הוא נראה.. זורח. כאילו וזכה בדבר הטוב ביותר בעולם וכל הבעיות נפטרו, השברים התאחו להם והקרע הצליח איכשהו להיתפר מחדש..". הסביר.
לא האמנתי למשמע אוזניי, תמיד עומר נהג לומר לי שהתאהב בי אהבה ממבט ראשון, אך לעולם לא חשבתי שהוא באמת יתכוון לכך.. שבאמת הייתה לי השפעה כה אדירה עליו כמו שלו הייתה לי, מעולם לא חשבתי שאי פעם נוכל להיות שווים.. והנה עכשיו, במאורע זה, אני מגלה שמהתחלה בכל צעד קטן שהאחד צעד האחר השלים אותו כעבור כמה רגעים. "ומאז, אחרי כל פגישה שהיית כלולה בה.. זכיתי יותר ויותר לראות את הילד שאבדתי".
אמי צחקקה. "תאמין לי, היא וויתרה על הכול למענו, היא מאוהבת בו.. יותר מידי אפילו…" לחיי במעט להטו אך החיוך אמר הכול ולא היה יכול להימחק, נכון דבריה של אמי היו מביכים אך יעקוב ראה אותי ואת עומר במצבים אינטימיים בתקופה שבה גרתי בביתם, וגם.. איני מתביישת ברגשות שלי לאדם שאני אוהבת יותר מאשר את חיי עצמם.
יעקוב חייך. "אני מבין אותך ואת בעלך, בצדק הייתם נגד הזוגיות הזו, גם אני הייתי מתנגד..".
לפתע אבי הגיע במעט כעס. "מה לגבי הבדיקות שלה?! זה גם חשוב!". אך כשראה את יעקוב נאנח והשפיל את פניו בין רגע, יעקוב כתגובה בין רגע התמתח ולחץ את ידו של אבי בחום. "אני מתפלל לבריאות של הבן שלך..". לחש לו אבי בחום, הם חייכו אחד לשני ולמרות המאורע הכואב והטרגי.. לא יכולתי שלא לחוש שמחה בלב, המשפחות שלנו, שכלל לא הכירו או התראינו ולו ליום אחד בכל התקופה המטורפת והמתוקה ביותר בכל חיי, נפגשים סוף כל סוף.. מדברים ושמחים יחדיו.
"תודה לך, אני מקווה שזה יעזור..". מלמל יעקוב והשפיל את ראשו, מנגב דמעה אחת באגודלו הרחב.
אבי התבונן בו ברכות ובניחומים. "הוא חזק הילד שלך, הוא אינו גבר רגיל.. הוא יתעורר, אני בטוח, אל תדאג.. תהיה חזק בשביל הקטן". מעט היגיון מאבי הדומיננטי.. זה חדש.
"אתם צודקים, טוב חומד, לכי לבדיקות שלך.. האחות אמורה להיכנס לחדרו של עומר כל רגע, לאחר מכן את תכנסי אליו..". חייך אליי יעקוב וחבק אותי בזרועו הרחבה, נאנחתי על שכמו ועצמתי את עיניי, לפתע זה הכה בי בחוזקה וגרם לדמי לנזול מפניי, כל סערותיי סמרו וראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בגעש, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר מייסר וקשה לפיצוח, מטיפים את נשמתי.. גוזלים לי את כוח המשקל, כל כולי בערתי ונעתי באי נוחות במקומי, חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק ואני עומדת לצווח את כל הגועל שאני חשה בתוך העורקים שלי.. העורקים ההולמים בחוזקה כדפיקות לבי.. האם אני רוצה לראותו? לראות אותו קר, חיוור, נטול כוחות.. שבור?
בלעתי את רוקי וזה צרב והדליק את כל מערכותיי, חשתי כיצד אני עומדת למעוד ולכשול, קרביי רתחו וחשתי צמרמורת מעקצצת בכל פיסת עור בגופי, איני יכולה לראותו כך..
כמובן שהוא עדיין יהיה העומר שלי, העומר המתוק והאהוב.. מבפנים, אך מבחוץ.. לראות שפניו המושלמים העשויים ללא כל חת נפגעו? ששריריו נקרעו לחלקים? לא.. זה מספיק בשביל ללחוץ על הדלק האקדח ולפרוק אותי על נשקי.. לחרב אותי, לפורר, לרסק עד גורמים.. והכול בגללי, אני האשמה היחידה..
זו טרגדיה.

עבר שבוע, החלתי להתחזק אט – אט, לפחות זה מה שהרופאים אומרים עקב הפרצופים המחייכים מלאי התקווה של התסמינים הטובים בבדיקות, בתוך תוכי ידעתי שהם מדברים סתם שטויות.. עובר לו הזמן, כל שעה מורטת כל קצה עצבים.. כל דקה גורמת לי לבכות ולהישבר.. כל שנייה נראית כנצח שחור ואפל.. הוא אינו מתעורר, למה? הוא גבר חזק.. הוא יכול לעשות הכול.. אני מאמינה בו..
מצאתי עצמי במצב נואש, מעולם לא עשיתי זאת בעבר.. מעולם לא חשבתי שאצטרך, פשוט שאלתי ספר תהילים מאחד המטופלים שבחדרי, ישבתי על סף אדן החלון הרחב, מתבוננת בשמיים שבוכים יחדיו עמי, מתבוננת בדרך שבה הטיפות נשברות וצונחות נגד הענן.. הדרך שבה הן מתנפצות בחבטה אחת ומושלמת על גבי הקרקע.. יוצרים עולם חדש וגשום בעל צורות של שלוליות כמוקש עבור מספר אנשים.. הלוואי והכול היה כל כך פשוט.
אספתי את שערי בזנב סוס והחלתי לקרוא לפי איך שאותו איש אפור שיער הורה לי בחמימות, יד רועדת, מנסה לעקוב אחר המילים המסובכות והלא כל כך ברורות והקטנות.. יד רועדת שמשתוקקת להפסיק מכך, שכבר עייפה, אני עצמי עייפה אך לא מסוגלת לישון בידיעה שהאהוב שלי נמצא מספר חדרים ממני ובלתי ניתן לדעת מה מצבו.. הוא לעומת זאת ישן, לא מודע לדאגה האדירה שלי אליו, לכמיהה ולכוח רצון שלי שמוכן לוותר על כל דבר שקיים על מנת שהתעורר, מצדי שיקחו את דמי ויתנו לו, שילקח ממני איבר בגוף ויהיה מושתל בו, רק שיחזור.. שיחזור אליי.. עם החיוך המאושר והקורן, עם העיניים שהן בשבילי הנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי.. הוא כה קרוב וכה רחוק ממני.. את רוב הימים אני מבלה מנגד לדלת חדרו.. לא מעיזה להציץ מבעד זגוגית החלון או להתקרב יותר מידי.. אני יודעת שהוא לא סובל שאני רואה אותו כך חלש, אני יודעת שאיני יכולה לסבול את עצם העובדה והמצב בליראות אותו מחובר למכונת הנשמה שמסמנת את דופק לבו והיא הדבר היחידי שיכול לקבוע את חייו.. לא, זה בלתי נסבל או הגיוני! בלתי אפשרי!
"מה את עושה?". זו הייתה לין.
חייכתי אליה. "את לא עם ירון?". לחשתי.
"הוא עם יעקוב עכשיו.. עדיף שכך יהיה לא?". חייכה אליי חיוך קלוש אך ראיתי בעיניה שהדמעות עומדות לעלות, הדמעות שהיא אגרה וצברה בכל הזמן הזה לטובת כולם.
"ברור.." מלמלתי. "נכון שזה משמח לראות את ההורים שלנו כך מסתדרים?". שאלתי ברכות.
הצבע במקצת חזר לפניה. "כן, לא ציפיתי שכך תהיה הפגישה שלהם, אנו מתנהגים ותומכים כמשפחה".
חבקתי אותה וקרבתי אליי, היא התבוננה בפניי המרוסקות ברעד. "מתי זה יעבור לך?".
"עם הזמן.. אל תדאגי, הפנים שלי יחזרו לקדמותן, למרות שאף פעם הן לא היו משהו מיוחד..".
היא נאנחה במעט כעס. "הלוואי שהייתי כמוך..". היא לחשה. "למה את אומרת זאת?".
"כי אני מכוערת מבפנים, הכול בגללי לין, אני אשמה.. אני נהגתי, אני אספתי אותו ברכב שלי, הוא עף לי מעל הראש!". הגבהתי את קולי והדמעות חזרו לעלות על גדותם.
לין מחתה את דמעותיי עם טישו סופג. "את לא התכוונת.. זו אינה אשמתך, השתגעת? הצלת אותו! הוא היה יכול לחטוף מכות רצח.."
"היה עדיף שהיה חוטף מכות מאשר שאולי הוא..-"
עיניה של לין נקרעו לרווחה. "אל תאמרי זאת!". היא צווחה עליי, היא לפתע חייכה חיוך נבוך ולחשה לכיווני על מנת לגרום לכל העיניים הסקרניות להסתלק. "לא ציפיתי ממך שתאמרי זאת.."
"לא אמרתי דבר, אבל אני ערה למציאות.. מה אתו, אה?". הלסת שלי רעדה. "למה.. למה החבר שלי לא מתעורר..?!".
לין נשכה את שפתה התחתונה. "הוא בוודאי מחזק את עצמו על מנת שיהיה במצב הטוב ביותר שלו כשיראה אותך". קרצה אליי.
הצלחתי לעלות חיוך של אושר. "את תמיד מעלה לי חיוך לינוש.." לחשתי.
"אני אוהבת אותך אחותי, באמת, וגם הוא אוהב אותך.. אני מצטערת בשביל שניכם, אבל תקווי לטוב".
היא מעולם לא באמת התכוונה לכך כמו שעכשיו היא התכוונה, הנחתי את הספר בזהירות לצד שידת הפלסטיק שניצבה לצדי וחבקתי אותה בחוזקה. "אני אוהבת אותך גם ילדונת..". מלמלתי.
לפתע שמענו צעדים שרצים לכיווננו, זה היה ירון.. מה קרה עכשיו..?! לבי הלם בחוזקה, לפתע היה נדמה לי שאני בסיוט הגרוע ביותר שלי.. שאני אבדתי את קצה החוט.. שאני נופלת לאחור.. החושך סוגר עליי.. הפרפרים קורעים את בטני וכפות ידיי מזיעות באופן מחליא, אבדתי את נשמתי וחשתי חנוקה, הקרקע נעלמה קליל ואני שוקעת.. תובעת.. נשאבת.. לא, לא, לא!!
"מה קרה?!". צווחתי ונפלתי מהכיסא, דמי התפרע בעורקיי ואוזניי לא היו מוכנות לשמוע את התשובה, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, והנפילה שלי רק סמנה את זה שאני מחורבת עד עפר.. שכבר לא נותר בי כלום, אני ריקה, שקופה.. מוזנחת. ועכשיו, רק תבעטו בי, קחו אקדח ובאמת תרו בי.. כי.. כי.. למה… למה ירון נראה כך?! הוא.. הוא לא יכול.. לא, אבל.. עומר!

"הוא התעורר". אמר כמעט בלי קול.

לפתע הכול נעצר מלכת, חשתי כיצד מתתי וחזרתי מתחייה, זה היה מספיק על מנת להדליק את כל מערכותיי ולהותיר לשמחתי לעלות על גדותיה.. חשתי כיצד איני מצליחה למצוא את נשמתי, ראשי מסתחרר והכול נראה כה אטי ומטושטש.. לא ברור ויאומן.. דמי התפרע בעורקיי וכל סערותיי סמרו, שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קרחוני קרח קפואים, חשתי כיצד איני מצליחה לדבר.. הכול כה רועד.. כה משתוקק וכמהה לרוץ ולראותו אך איני מצליחה למצוא את הכוחות לקום.. הוא.. הוא.. הוא חזר אליי! עומר חי!
דמעות של אושר שטפו את פניי, בטני התכווצה ובעבעה, חשתי שאני עומדת להקיא מכמות הפרפרים ששטפו אותי וקרעו, זה חלחל לי כה עמוק והצבע חזר לפניי, נסתי להשתלט על נשימותיי הכבדות ועל דופק לבי.. תודה.. תודה לאל!
"עומר..!". הנחתי את כף ידי המזיעה והלחה מהמתח וההפתעה האדירה על גבי המצח, התכווצתי, עוטפת את ברכיי בעזרת זרועותיי, נהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים.. זוג המילים שנקשרו על גבי לשונו של ירון חרבו אותי עד עפר ופרקו אותי על נשקי, לא אבדתי את עומר.. הוא התעורר.
"בואי כבר!". צווחה עליי לין והיא וירון משכו אותי, עוזרים לי לקום, כמעט ומעדתי על גבי פניי אך הצלחתי להתרומם, שערי היה פרוע ורגליי היו כאובות אך מצדי לצלוע, לזחול, לשחות את כל האוקייאנוס, לטפל על גבי הגבהות הגדולות ביותר רק בשביל לראות אותו שוב.. התגעגעתי אליו יותר מכל דבר שקיים.. אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר..
רצתי, רצתי לכל אורך המסדרון.. היה נדמה לי כאילו והמסדרון לא נגמר ואני נלחמת עד זוב דם, מקריבה הכול על מנת הדבר ששווה זאת.. המסדרון לא נגמר, הכול נראה לי מורט עצבים ומטריף.. אטי באופן בלתי יאומן.. ואז, ראיתי את דלתות חדרו.. הדלתות המפחידות.. לפתע הבזק מסיוט הצליף והכה בי בחוזקה כדלי מלא מי קרח קפואים, אני נכנסת לחדר ורואה קבר ששמו של עומר חקוק על גביו.. טלטלתי את ראשי, זה רק חלום.
נשמתי עמוק, ופשוט פתחתי את הדלתות בחבטה אחת, נעמדתי, משותקת, קפואה.. יעקוב והוריי נעמדו סביב עומר.. במעט מרוחקים על מנת לתת לו אוויר לנשימה ומרחב בכללי.. מצאתי את עצמי משותקת, שיניי נקשו, הכול נראה מורט ומטריף דעת, הכול הרגיש לי כה רחוק.. לבי הלם בחוזקה, התכווצתי בכאב.. חלחלה הכתה בי.. חשתי כיצד אלפי כוויות צורבות מכסות וכובשות אותי.. ראשי הסתחרר ואבדתי הכול בין רגע.. ואז כשמבטו מצא את שלי, הכול התרפה ונדם, כולם נעלמו ורק הוא היה שם.
"ועכשיו אני יגיד שלום לחברה שלי..". הוא אמר בחום, בקושי יכולתי לזוז, פחדתי להכאיב לו.. פחדתי להישבר ולבכות לו מול הפנים.. לא רציתי להכיר בו כך.. הוא עדיין נראה מושלם, למרות ששפתו הייתה פתוחה לרווחה, כל מצחו חבוש ולחיו נפוחה עד אימה.. הוא עדיין הגבר שלי, בעל זוג העיניים הכחולות שכאילו ואני משתקפת ונגלית דרכן והכול נראה ברור.. הכול כתוב וחקוק על גבי הרקיע.. נועדנו להיות ביחד.
"זה בסדר..". האיץ בי יעקוב ברכות, קשרתי את אצבעותיי האחד בשנייה, עומר גחך ואז התכווץ בכאב, ואני בין רגע קפאתי, כואב לו, עדיין, ומאוד. נאנחתי והמשכתי להתקדם אליו, הוא סימן לי לשבת על גבי מיטתו וכך עשיתי, הוא אחז בקצות אצבעות ידיי והמגע הזה.. כרטט חשמלי עז ומחשמל, מכשף ומהפנט בדרך שבה הצליח להשפיע עליי, הוא היה קפוא וכה שברירי.. אך עדיין הצליח לגרום ללבי להלום בחוזקה ולכל סערותיי לסמור, לכל שריריי להתכווץ בכאב ולחזי לכאוב.. גרוני היה חנוק והשפלתי את ראשי.. המגע שלו זה הדבר היחידי שהייתי זקוקה.
"היי.." הוא לחש ברכות. "הכול בסדר..".
התבוננתי אל תוך עיניו ונשכתי את שפתי התחתונה, אתה נראה מת. "מה בסדר..?". שאלתי ברעד ודמעה בוגדנית זלגה מפניי.. מלאך אפל שלי עם סיגריה בפה, אני אוהבת אותך.. תשאר כך.. תקיים את ההבטחה שלך.. לא יכולתי להתבונן בו, כאב לי.. חשתי כיצד כאבו מצליף ומכה בי בחוזקה וגורם לי להשתנק.. אנחנו סוף כל סוף על אותה הסירה.. על אותו הצד.. אין עוד את התהום שמפרידה בינינו.. ורק המגע הזעיר והקסום הזה היה זקוק לכך..
"אל תבכי..". הפציר בי ועשה מאמץ על מנת להגיע לפניי ולמחוק את הדמעה.
נאנחתי. "בסדר..".
"איך את מרגישה?". תבע לדעת בדאגה, אני חיה עוד ממזמן.. איך אתה מרגיש?! לכל הרוחות, הוא עדיין דואג לי יותר מאשר לעצמו.. זה לא בסדר!
"נורא". אמרתי בקול נטראלי, לא ידעתי מה לעשות. "אבל עכשיו הכול בסדר..".
הוא חייך את החיוך העקום והמושלם שלו אך לאחר מכך התכווץ שוב פעם, כל גופו נראה שבור ומרוסק.. כיצד הוא עדיין חי לכל הרוחות?! אך אסור לי לחשוב על כך, נעבור הכול, ביחד. "אני מצטערת.." לחשתי.
הוא מצמץ בעיניו. "אני מי שהשתכרתי, לא היית צריכה להסיע או להיות עסוקה אתי.."
"עומר, אני נהגתי..". הדמעות איימו עוד פעם להתפרץ, אני לא מאמינה שאני נוגעת בו, מתבוננת בו, מדברת עמו.
"תפסיקי מתוקה, הכול בסדר". הוא אחז בלחי שלי וקרב את ראשי אליו עד כמה שאפשר ונשק ללחי שלי, מוחה את הדמעות.
עוד דמעה זלגה והחתימה את חולצת בית החולים שלו.
"אני לא הפסקתי לאהוב אותך..". הוא לחש.
חייכתי חיוך משועשע. "אחרי מה שעברתי אוי לך שתפסיק".
לפתע אמי התערבה. "מעולם לא ראיתי אותה כך..".
עומר ליטף את שערי ואז לאחר מכן קרץ לירון וסמן לו לשבת מצדו השני וגם ללין. "אז ירון, נהנת מהזמן שלא יכולתי לכעוס עליך?".
עומר שלב את ידיו בקשיחות והדמעות עמדו בעיניו. "שתוק עומר, הרגת את כולנו יחד אתך".
"איזה דיבורים.. של ילד גדול". חייך אליו אבי ולטף את שערו הפרוע.
עומר נראה מוכה הלם וכאב. "אתה חושב שהייתי מוותר עליך..?". לחש. "אבא מה אתך?"
"תפסיק לדאוג לי אני מאה אחוז!". התריס בו יעקוב בכעס.
לפתע אמי חייכה אל עומר. "עומר, חמוד, קנינו לך מתנה קטנה..".
עומר נחר נחירת בוז. "לא הייתם צריכים, באמת".
"הפסק להיות צנוע!". גער בו אבי ולין צחקקה.
הם המשיכו לדבר.. כאילו הכול בסדר.. כאילו עומר לא כל רגע משתנק ומשתעל.. נאנח בכאב.. ידעתי שהוא סובל מכאבים מבפנים ונלחם על מנת שלא נראה אותו כך.. רק רציתי להעלים את כאבו עד כמה רחוק שרק אפשר.. אלוהים אדירים.. אעשה הכול בשביל זה.
לחשוב שיכולתי.. שיכולתי באמת לאבד אותו. רק המחשבה על כך.. על הנורא מכל הצליחה לעלות שוב דמעות בעיניי. עומר נאנח ונזף בי. "תפסיקי עם זה". הורה לי.
"תפסיק לישון כל הזמן". נזפתי בו בחזרה ונראיתי רצינית למדי.
עומר גחך וראה זאת כבדיחה, ואז לפתע הותקף בכאבים ולחצים חזקים בחזה, הוא לא הפסיק להשתעל ולמצמץ בעיניו, ידיו רעדו במעלה אגני.. חשתי זאת.. חשתי את הגבר שלי מפרפר לצדי..
אבי רץ להזעיק רופה וכעבור פחות משתי דקות כולנו התפנינו והרופאים התפרצו לחדר..
הייתי מוכת הלם ובלבול.. הוא היה בסדר!

עברו להם ארבעה ימים בערך.. כבר הייתי במצב בסדר ויכולתי לחזור לביתי עם משכחי כאבים וכדורים.. אך העדפתי שיעבירו לי מיטה ואשן לצד עומר בחדרו, לא לעזוב ולו לרגע אותו.
התעוררתי וראיתי את עומר כותב משהו, הוא נראה חלוש מתמיד. "מה אתה כותב שם..?". לחשתי.
"בוקר טוב ליפהפייה שלי". חייך אליי חיוך חלוש והכניס את המכתב למעטפה. "סתם משהו.."
זקפתי זוג גבות בתימהון ובבלבול. "אסור לי לראות?". גיחכתי.
"לא היום…". לחש בעצב וזה הדליק את כל מערכותיי בדאגה אך התעלמתי מכך. "למה את לא ישנה בחדר שלך או בביתך?".
"כי אני לא מוכנה לעזוב אותך". אמרתי ללא כל טיפת חשיבה ומתחתי את זרועותיי. "ארוחת בוקר?".
הוא סימן בראשו לשלילה וסימן לי באצבעו הארוכה להתקרב אליו, נאנחתי וברגל גוררת רגל התיישבתי על גבי מיטתו. "את יכולה בבקשה לפתוח את המגירה שבשידה שלצדך?". שאל ברכות.
הנהנתי בראשי ופתחתי לרווחה, השרשרת המוכרת שלו שתמיד ענד, שבו זוג ציפורים נקשרות יחדיו במקורן.. למה.. למה הוא רוצה זאת? הוא רוצה שאענוד לו? "לענוג לך?". חייכתי.
"טיפשונת". נשק לי באוויר והכווה בכף ידו שהניח שם וכך עשיתי. "הזיזי את שערך". הורה לי והקשבתי לו, הדבר היה ברור מה הוא עומד לעשות.. הוא ענק לי את השרשרת סביב הצוואר. "זה הרבה יותר טוב מחצי לב בטיילת..". צחקק ונשק לעורף שלי, גורם לי להתכווץ ברטט עז מלא שקיקה ואהבה אליו, בטני נקשרה באלפי קשרים ולבי הלם בחוזקה, ראשי הסתחרר ולא הבנתי מדוע הוא מוותר על השרשרת הזו.
"עומר.. למה אתה מביא לי אותה?". שאלתי ברעד.
הוא השכיב אותי לצדו מפנה לי מקום. "את שלי.." לחש. "שכולם ידעו שאת שלי..".
אחזנו אחד ביד השנייה על גבי בטני, נשענתי על גבי החזה שלו ברכות, מנשקת את כל התחבושות, הוא במעט ירד ללמטה כך שפניו יהיו מול פניי שלי ונשק לי.. נשק סוף כל סוף לשפתיי..
למרות הכוח האדיר והחד של התשוקה הכמהה שלי אליו, חשתי שזה מטובל בדבר מה רע.. לא ידעתי מה הוא אך גם לא יכולתי להתרכז בכך עכשיו.. כי זה קרה לי שוב, בדיוק כמו הפעם הראשונה, נפלתי בקסמיו והקדשתי את עצמי לו.