מלאך עם סיגריה בפה – פרק כו': התאונה.

קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, עוצמת את עיניי בחוזקה.. חשתי כיצד ראשי מסתחרר וכואב כמטען חשמלי טעון כקרח עז ומקפיא, דמי להט בעורקיי והתפרע בהם כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה ובלתי אפשרי לפיצוח.. זה חלחל לי כה עמוק ובין רגע הדליק את כל מערכותיי, גרם למכת צמרמורת מטלטלת ומבעיתה להכות בי בחוזקה ולנשמתי להיגזל ממני בין רגע, חשתי כיצד אני נחרבת במקומי והקרקע נקרעת תחת רגליי. יכולתי לשמוע בחולשה את הוויכוח הסוער שהיה ביניהם, ממש כאן, בקולנוע.. הנעתי את ראשי לשלילה ולא מצאתי את האומץ על מנת לפקוח את עיניי לרווחה ולהתמודד עם המעשה הארור שביצעתי, כיצד הייתי יכולה להיות כה טיפשה?! הרי שני אמרה לי בעצמה, לא לספר זאת לאיש, הבטחתי לה זאת, הבטחתי לה שאני אתמוך בה ואשמור על סודה מכל פגע רע.. והנה ספרתי לנער המרדן, האגרסיבי וחסר התקנה שלי, המתוק שרק מגן וכאוב על ידידת הנפש שלו.. הגבר שלי, בן זוגי, שהמתח באוויר היה מוחשי עד כאב, כלהב חד וצונן שחתך וצילק אותי, פערתי את עיניי לרווחה בין רגע, גורמת לכל סערותיי לסמור ולשריריי להתכווץ בייסורים.. שלושת המקומות שלצדי היו ריקים מכל נפש חיה.. מה?!
יכולתי לשמוע את עקביה של שני מתקתקים על גבי רצפת העץ של הקולנוע, שיערה הזהוב והזוהר נראה למרחקים, ללא כל חשיבה, כדחף פנימי ונסתר שמקורו דאגה לאהוב לבי ונפשי, נטשתי את מקומי, שופכת את כל תכולת הפופקורן על גבי הנערה שישבה לצדי שמקודם שפכה עליי, היא קראה לי דבר מה אך התעלמתי מכך מגלגלת את עיניי, זה באמת מה שחשוב כרגע?! לאחר כל הדרמה שחברינו לקהל זכו כביכול לראות.. לחצתי את כף ידי אשר התברר והייתה לחה ורועדת להחריד, כמעט ומועדת וכושלת בגרם המדרגות יכולתי לראות את עומר גורר את רון אל מחוץ לקולנוע כששני אחריהם, מיהרתי לעצור את עצמה, אמות אם ויעונה לה עוד רע ופחד בגללי. "שני עצרי! אסור לך לרוץ! חשבי על התינוק..!". קראתי לכיוונה והיא התאבנה במקומה בין רגע, מתבוננת בי במבטה המחשמל שמבסר לי את הברור מאליו, אין לי כל זכות דיבור להפציר בה במעט להירגע ולהתרכך, ובמיוחד לא בנושא כה אישי. נאנחתי.. לא שוב.
"ספרת לו..?". היא לחשה ונאנחה על גבי קיר הזכוכית, משפילה את ראשה ונראית מיואשת.
המילים נעלמו מפי, חשתי שיש לי הסבר מספיק טוב, חשתי שאני יודעת מה לומר לה.. אך ברגע האמת, זה הכה בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה וגרם לכל גופי לרטוט כפקעת אחת של עצבים. "כן".
היא דחפה אותי במעט. "למה?!". היא צווחה עליי ואז רצה לכיוון היציאה דוחפת אנשים בדרך, שתינו דחפנו ובמעט נפלנו, ידענו שזה שווה זאת, שהם, החברים שלנו שווים כל מעידה, כל שריטה, אהיה מוכנה להילחם למען שלומו של המלאך היקר מפז והשבור עד ריסוק שלי עד זוב דם. ראיתי את עומר גורר אותו לכיוון המכונית שלו ואז.. עיניי נקרעו לרווחה וקפאתי במקומי, הוא הטיח את ראשו על גבי החלון.
שני ניסתה לנתק את עומר ממנו.. הפצירה ובכתה, לא ידעתי מה היא אמרה, לא רציתי לדעת, אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור.. אילו ורק החיים שלי יהיו לרגע אחד כמו מחשב שפשוט אפשר ללחוץ על מחק ולהתחיל הכול מחדש.. אבל לא, גמרתי הכול, סחטתי את המיץ, הדם שלא נראה טפטף, כל הצלקות והסודות נפערו לרווחה במהירות מהירה מידי ובלתי נסבלת.. אלפי הצלפות הצליפו על גבי עמוד שדרתי ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, אלפי תחושות אשם נזלו ממני.. חשתי כיצד קרביי לוהטים וצווחה של משוגעת מעונה צווחת בתוך עמקי נשמתי, בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. קורעת אותי, שוברת אותי לאלפי רסיסים, מורטת כל קצה עצבים, מחרבת עד עפר ומשבשת את כל עולמי.. ראיתי שחור, שכחתי איך ללכת, כיצד להקשיב.. לבי הלם בחוזקה וזה שיגע אותי, קמצתי את זוג ידיי לאגרופים ובהליכה של רגל גוררת רגל התקדמתי לכיוונם. "עומר בבקשה..!". הפצרתי בו בתוקף.
"אני הייתי מפוחד, אבל עכשיו אני לא אנטוש אותה!". נסה רון להסביר.
עומר בעט לו בברכיים וגרם לו להתקפל. "אם זה נכון מה שאמרת.. שכבת עם עוד שלוש נשים יומיים אחרי שהיא הודיעה לך שהיא בהיריון!".
רון התבונן בשני שקפאה במקומה, דמעות עמדו בעיניה, היא פשוט הרימה ידיים בתבוסה ונשענה על אחת מהמכוניות שהיו ממול, היא הרכינה את ראשה לידיה. "אתה מגעיל רון, פשוט.." היא הייתה קצרת נשימה והיה כואב לי לראות זאת יותר ממה שהיה לשניהם ביחד אני חושבת. "אתה פשוט.. אני לא רוצה לומר זאת!". היא צווחה לו. "אחרי שידעת זאת?!".
הוא דחף את עומר ונסה איכשהו למצוא נחמה בזרועותיה. "אני לא התכוונתי".
"כן, בטעות מצאת את עצמך במצב כזה..". היא אמרה בלעג ובארסיות, דוחפת אותו ממנה.
עומר קמץ את ידיו לאגרופים. "אני יכול להבין אותה.." מלמל.
רון דחף אותו, השטיח על גבי הרכב, להבה חדה ומסעירת חושים זהרה בלוחמנות בעיניו של עומר, פלטתי אנקת ייאוש ופשוט נפלתי ביניהם על מנת להפריד ולהצילם. "די כבר! בבקשה תפסיקו!". צווחתי.
עומר הזיז אותי בעדינות כה טהורה שמנוגדת לו. "אל תתערבי.." הורה לי.
זקפתי את גבי. "זה בגללי עומר, אם אני חשובה לך אתה תחסוך ממני את רגשות האשם האלו ותעזוב אותם שיסדרו את העניין הזה ביניהם".
עיניו נקרעו לרווחה, הוא סינן בארסיות מבעד לשיניו הלבנות כשלג. "אל תעזי להטיח בי את המילים האלו אלינור..!".
לפתע קול עדין ובמעט צרוד ולא מוכר כלל נשמע מאחוריו, קול שגרם לכולנו להשתתק ולקפוא במקומנו. הצצתי מאחורי גבו וראיתי את הנערה בעלת השער הארוך והעיניים האפורות מהסרט. "סליחה..? אכפת לכם להניח לרכב שלי לנפשו?!". היא קראה בכעס והצביעה על גבי הרכב שעליו שני נשענה, היא גחכה והתרוממה ממנו. "מצטערת.." לחשה.
הנערה גלגלה את עיניה ונחרה נחירת בוז. "שיהיה.." לחשה. "ואתה!". היא קראה.. בין רגע נדרכתי, היא קראה לעומר, הוא קפא במקומו והתבונן בי במבט מתנצל שמתחנן שיום יבוא ואסלח לו על כך.. צמצמתי את עיניי ונסתי להבין את פשר הדבר אך התחושות שגעשו בי ולפתו אותי, רתקו אותי לאפלה הארורה והמחרידה הזו, המטריפה שמרטה את כל עצביי וגרמה ללבי להלום בחוזקה, לצמרמורת עזה לחלחל ולגרום לבטני להתכווץ בכאב, נשמתי נאבדה וזיעה קרה בצבצה במצחי, ולפתע זה הכה בי בחוזקה.. החור השחור שבחזי פורר אותי עד שלא נותר בי כלום, כל ערך בין רגע נלקח ממני, העולם לרגע קפא ונעצר מלכת, החשיך.. נפלתי ונשענתי על גבי חלון הרכב, חשתי כיצד האדמה שוקעת ואני שוקעת אחריה.. כאילו וזהרתי ועכשיו דעכתי בין רגע תמים ומחורבן.. כל סערותיי סמרו וראשי הסתחרר.. גרוני היה חנוק ורעותיי כאבו אחר מקור אוויר, אחר מקור כוח.. נשרפתי ובערתי כאש להבה, שאפתי אותה לקרביי והיא רק כאבה עוד יותר.. כאילו ומשהו נלקח ממני לעד.. רק גוף שאין דבר שיחוש.. מה?! זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר – הנערה שנשקה אותו במועדון.
"כן?". הוא קרא לעברה.
היא השפילה את ראשה במבוכה. "יש לנו שיחה לא?". היא צחקקה.
"אין לך סרט לראות?". זקף את גבתו.
היא גלגלה את עיניה. "בחייך עומר, עזבתי הכול בשביל לראות מה אתך!". היא עוד יודעת את השם שלו! הכוונה.. הכוונה שהתקיימה ביניהם שיחה?! זה היה מספיק על מנת לפרוק אותי על נשקי.. היא גם דואגת לו.. לא, לא, לא! בבקשה.. בבקשה.. אחרי המילים המדהימות שאמר לי, שהוא שלי, כשאצטרך אותו הוא יהיה שם בשבילי, מדוע הכול חייב להתנפץ בין רגע? והנה הגיע עוד מוקש.. איני בטוחה שאני יכולה לספוג עוד, ידעתי שאם הוא יתחיל לדבר אליי בניסיוניות שכנועים ארורים אני אשבר ואענה לו, אנטוש זאת ואמשיך הלאה לצדו.. זו טעות.
"עזבי זאת מרי!". הוא במעט הגביהה את קולו, אחז בידי וקרב אותי אליו, אך אני התרחקתי ממנו, דוחפת אותו ממני, הוא התבונן בי בעיניים שמתחננות שאקשיב לו, אבל לא הייתי מוכנה להקשיב.. איני רציתי כמובן לגרור דרמות ומרדפים, פשוט רציתי שהוא יבין שהוא אינו יכול לשקר לי, מה זאת אומרת שהיא הייתה שיכורה ונטפלה אליו? היא אינה הייתה שיכורה והם הכירו עוד לפני.. שיחסוך ממני את הכול, הוא פשוט חתיכת שקרן וצבוע שמזייף את אהבתו אליי.. כאילו הוא רוצה רק.. בלעתי את רוקי וזה צרב, דמעה בוגדנית זלגה מעיניי והמציאות חדשה סתרה ללחי שלי בחוזקה, רגליי בערו ופשוט הלכתי משם בצעדים מהירים, חשתי כיצד קצב הליכתו משיג אותי בהרבה, מתאים את קצבו לשלי. "למה את מגיבה כך?"
התבוננתי בו, חשתי כה כעוסה מהשאלה שבחר לשאול – למה?! הוא באמת שואל אותי למה?! ואז עשיתי את הדבר האחרון שחשבתי אי פעם שאעשה.. סתרתי לו, פורקת את כל הכעס, העצב, התסכול והאובדן הממורמר שלי בסטירה הזו, מוכרת את עצמי בה, נחרבת.. מראה לו עד כמה אני כאובה ושבורה, עד כמה הוא הצליח לדקור את נשמתי בסכין החדה שבחדות, כיצד ירה כדור אקדח קטלני היישר אל תוך לבי ופשוט.. המית אותי.
הייתי מוכת הלם מהסתירה הזו, לחיו הייתה אדומה ואפילו במקצת נפוחה, הוא השפיל את ראשו, אוחז בלחיו הלוהטת, הוא נראה האדם הכי מפחיד, קר וקשוח שיש בכל העולם אך בעיניו.. ראיתי ניצוץ חבוי של אהבה והבנה, כמקבל את מה שמגיע לו. "בסדר, צודקת, בואי אני אסיע אותך הביתה נוכל אולי..-"
"אל תחשוב אפילו אל לדבר אתי!". צווחתי עליו, גורמת לאנשים להתבונן בנו, אך כלל לא היה אכפת לי שאני מקימה סצנה שלמה ורומנטית באמצע החניון, פשוט רציתי לברוח ולהתאבד על הכרית שלי.. כבר לא היה לי טעם לדבר, כלום לא נראה חשוב, כלום לא נראה מיוחד עוד.. סיבת קיומי רמתה אותי, ונפצה אותי בלי למצמץ.
חשתי ריקה..
"אני מבין אותך אבל..-" לא נתתי לו לגמור לסיים ומיהרתי לתפוס מונית, היא עצרה לי והנהג המקריח בעל עיניים חומות עמוקות וטובות חייך אליי, התבוננתי מבט אחד אחרון בגבר של חיי.. בגבר היפהפייה והעוצר נשימה, המהפנט והמחשמל הזה.. נושמת עמוק אל תוך קרביי ונפרקת על נשקי, אני אוהבת אותך. בכל לבי. נשמתי. דמי נזל מפניי ולסתי רעדה שהמילים שלא נאמרו היו חרוטות ללא כל סיכוי להסתיר על גבי טווי פניי החיוורות, הוא לפתע לפת את מפרק ידי ולא הרפה, כאילו הוא זקוק למגע הזה.. לקרבה הזו, הקשר המופלא שביני לבינו.. המגע הזה היה מספיק על מנת להסעיר את כל סערותיי וללבי להלום בחוזקה, הוא כאילו לחץ על כפתור ההשמדה העצמית שלי והכול קרס מתחתי, אין לי עוד כוח כבידה, הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי, הנקודת אור שלי במנהרה החשוכה אפופת הערפל שקרויה החיים שלי.. דמי געש בעורקיי וצמרמורת מרעידה ומטריפת דעת חלחלה לי כה עמוק.. מדליקה את כל מערכותיי וגורמת לשריריי להתכווץ, קרביי להטו וחזי כאב, גרוני היה חנוק וראשי הסתחרר.. בבקשה, אנא – הנח זאת! שכח ממני!
"אלינור, הזדמנות, אחת, בבקשה". הוא דיבר ברעד.
השפלתי את ראשי לכיוון כף ידו החזקה והאהובה, שתמיד תהיה מקום המקלט, הנחמה היחידה שלי בכל העולם כולו.. הוא כאילו הליבה של עולמי, מכף רגלו ועד קצה שערתו האחרונה, אני מרותקת ומכושפת מכל דבר בו, נפלתי עוד מהרגע הראשון ונשברתי כשגיליתי את הילד המפוחד שמסתתר בפנים.. רק רציתי לנשק אותו, אך ידעתי שאעשה מעצמי צחוק.
פשוט נכנסתי למונית, ממהרת לטרוק את הדלת, פתחתי את חלון מושבי והנפתי אצבע משולשת לכיוון מרי הסתבר.. כולם נדהמו ורון במעט צחקק, ולפני שהספקתי להעיף בו מבט אחרון.. הנהג החל בנסיעה.

עברו שבועיים מהפעם האחרונה שבה ראיתי את עומר, שבועיים של סיוט. אני מתגעגעת אליו יותר מידי, חפצה לו, משתוקקת לו.. כמהה ולא יכולה להתנתק ממנו, אין לילה שבו זוג עיניים כחולות וילד שצווח ובוכה על קבר אמו לא רדפו אותי, שבועיים שבהם כל שנייה היא נצח שחור ואפל.. מייסרת, לא פוסקת, לבי מתכווץ בכאב, אני מרעיבה את עצמי.. חשה רקנית וחסרת ערך, משהו נלקח ממני, משהו חסר.. חצי ממני מת, פשוט כך..
חשתי כיצד כל צעד שאני צועדת, כל הרמת יד, כל דמעה.. רק מכאיבה ושוברת אותי יותר והרי אני עצמי ככלי שבר שאין עוד מה לשבור בו.. צמרמורת קרירה לופתת אותי, היא מצליפה בי בחוזקה.. היא אינה מרפה ממני, רודפת, טורפת את נשמתי וגורמת לי להתפוצץ ולהתפרק מבפנים.. החור השחור פשוט מבהיל מהעמוק האכזר והבלתי אפשרי שהוא, כאילו ויש לי שקע באמצע הגוף.. בדיוק איפה שפעם היה לי לב, לב שהלם לו בחוזקה בהתרגשות וברטט מלא חיבה ואהבה.. נשכתי את שפתי התחתונה ועצמתי את עיניי בחוזקה, רעותיי נשרפות, איני מצליחה למצוא אחר כוחות על מנת להתרומם ולהמשיך הלאה.. איני יכולה, לאחר כל מה שחלקנו.. לאחר כל מה שעברנו.. זהו זה, הסוף?! לא, לא, לא! זה לא יכול להיגמר.. לא כך, ראשי כאב בחוזקה וידיי רעדו, נסתי לתפוס בכוס התה לבנדר שלי.. בזוג כפות ידיים קרות ורועדות.. נסתי להשתלט על נשמותיי הכבדות והמקשות.. על הלחץ הרב שדוחס וחונק אותי לתחתית הפינה החשוכה ביותר, הסיוט הכי נורא שלי התגשם, עומר לא אתי עוד.. לפתע הדמעות התפרצו שוב פעם, הכוס נחתה על גבי הרצפה.. שוב. התבוננתי בדרך שבה התה נספג אט – אט ובאיטיות מורטת עצבים בעמקי השטיח הלבן שלי.. כיצד היא מחתימה לי אותו.. לפתע חשתי כיצד דמי מתלהט ומתפרע בעורקיי, לחצתי בכף ידי הלחה מהמתח האדיר על גבי השקע שבצווארי, הסימן של שפתיו עדיין במקצת היה תבוע שם.. מהרבה פעמים קודמות.. הצלחתי להבליע חיוך שמנוגד לעיניי הנפוחות והאדומות.. שערי היה נפוח וסבוך, לבשתי טרנינג שגדול עליי במספר מידות.. נראיתי זוועה, חשתי זוועה – לא רציתי לחוש עוד דבר! איני אדע לאהוב שוב, לעולם. הוא האחד שלי, חצי שנה מדהימה וקסומה אנו אמורים לחגוג עוד כמה ימים.. חבל שאנו לא נוכל לעשות זאת.. אמצתי את הכרית לחיקי ופשוט בכיתי לתוכה, מתמכרת בחוסר השלמה לכאב ולאובדן שהוא אינו יותר חלק מחיי, הצצתי מבט חטוף ומטושטש למדי בלוח התמונות שלי ושלו.. כל התמונות מאילת שם.. לחצתי את האמה על גבי טווי פניו בעת שנשק ללחי שלי, ידי התכווצה וגלשה כלפי מטה.. נחתכתי במקצת מפינות השידה החדות שלי וזה הדליק את כל מערכותיי.. הוא שונא שאני נפגעת לא משנה ממה, כי הוא תמיד דאג לי, תמיד הייתי חשובה לו, הוא היחיד שהצליח לגרום לי לשוב לחייך.. שהשקיט את כל השלדים בארון עד העלמה נפשית ופיזית, היחיד שהצליח להבין ולקבל אותי.. הוא המלאך שלי, שפרס לו כנפיים.. אפילו לא נפרדנו.. לא!!! "עומר.." לחשתי והדמעות פשוט לא פסקו..
דמעה, גוררת, דמעה.. ים של דמעות שזועקות לו, חשתי כיצד שריריי מתכווצים בכאב, חשתי חולה, השתעלתי במקצת.. אני צריכה שהוא יהיה כאן, עכשיו, ברגע הזה, לצדי, אני חייבת שהוא ינשק לי למצח או לקצה הראש ויאמר לי שהכול בסדר, אני חייבת שהוא יאמר לי שהוא אוהב אותי, שיחבק אותי בחיבוקו האוהב..
לפתע הדלת נפתחה לרווחה וראיתי את אמי שם. "לכי מכאן..". לחשתי והתחבאתי כילדה קטנה מתחת לסמיכה.
היא נאנחה, התיישבה לצדי, הורידה את הסמיכה וליטפה את שערי. "אולי בכל זאת תתקשרי אליו?". הציע שוב.
התבוננתי בה במבט כועס. "אימא, הוא בגד בי! את מבינה זאת?!". צווחתי עליה.
היא מצמצה בעיניה אבל ידעתי שהיא אינה נפגעת ומבינה את מצבי השביר. "תמיד כשהיה לצדך, היה אפשר לחוש את האהבה שלו אלייך, כזוג מגנטים שחייבים להיות יחדיו.. כאילו ואינכם מוכנים להרפות לא משנה מה..-"
המילים שלה חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת וכמכה מתחת לחגורה ופלטתי אנקת ייאוש. "את לא עוזרת". לחשתי, את רק מכאיבה לי.. הזיכרונות הללו..
"אולי את לא הבנת נכון? תני לו רק עוד הזדמנות אחת!". היא הפצירה בי והגישה לי את האייפון, הייתה תמונת מסך שלי ושלו יחדיו מאותו ערב בקולנוע, המקום האחרון שבו זכיתי לראותו.. לקחתי את האייפון וזרקתי אותו על גבי הרצפה.. לא היה אכפת לי אפילו מה עוללתי לו. פחדתי לחשוף בפני אמי את האמת לאמיתה מה יקרה אם ואשמע את קולו. "את פחדנית". עקצה אותי.
בלעתי את רוקי וזה צרב. "אימא.. אני אבכה רק מ 'היי' קטן שלו..". לחשתי.
היא אמצה אותי לחיקה ונשקה לראשי. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר". חייכה אליי חיוך מעודד, הצלחתי להבליע חיוך כנה פעם ראשונה, אוי אימא יקרה.. אחרי כל מה שעברנו יחדיו, כל הריבים והחוסר תקשורת, הצלקת שעשיתי לה.. עקב ההפרעות קשר וריכוז ועצבים שנגלו אצלי עקב מתח וערבוב אדיר או משהו בסגנון.. למרות הכול היא ידעה מה לומר ומתי. "אני אוהבת אותך אימא, אני מצטערת על הכול.." לחשתי.
היא נגבה את דמעותיי ונשקה ללחי שלי. "אל תחשבי על כך עכשיו אלי, קדימה, בואי תלבשי משהו נורמלי וצאי מהמיטה הזו!". חייכה אליי.
נאנחתי בתבוסה. "לא.."
"אני רוצה שתלכי לרקוד". הסבירה.
בין רגע עיניי אורו, מה? לא.. זה לא ייתכן. "אימא, את רצינית?". לחשתי בקול צייצני.
היא צחקקה. "כן, את אוהבת וחייבת זאת". הסבירה ברוך, כל מערכותיי דלקו ולבי חזר להלום בחוזקה.. אהבה אחת עדיין לא נלקחה ממני למרות הכול וזה הריקוד, רגליי צרבו וכשנזכרתי בתחושה שהן מתרככות ברצפת הסטודיו או בבר.. בדרך שבה אני מנטרת ומסתובבת על רגל אחת, או שאני זזה ומבצעת תרגילי גמישות.. נשכתי את שפתי התחתונה והצלחתי במעט להירגע, היא צודקת, זה מה שאני צריכה. "תודה, תודה על הכול..!". זעקתי וחבקתי אותה בחוזקה.

מצאתי עצמי שוב ניצבת בפני הראי שמעולם לא חשבתי שאפגוש בו שוב.. הבר היה מונח ממולו וההשתקפות שלו, המפתה והנחשקת גרמה לי להתכווץ במקומי, נעמדתי בעמידה ראשונה, מוזיקה שקטה ומלטפת נגנה ברקע.. הסטודיו היה ריק מכל נפש חיה, אימא השכירה לי אותו לשעה.
עצמתי את עיניי וירדתי לפיסוק, נשכתי את שפתי התחתונה והכאב המהנה שכה התגעגעתי אליו הדהד בקרביי שוב וגרם לדמי להתפרע בעורקיי, שלחתי זוג זרועות אשר דקות מידי ומתוחות לקדימה, נמרחת על גבי הרצפה, כנופלת, כנשברת, כיווצתי את מצחי וזה הזכיר לי בדרך כמעט מושלמת כיצד כשלתי מההתחלה בהתאהבות בנער המסובך הזה שטלטל את כל עולמי בין רגע.. סגרתי את רגליי ונשכבתי על גבי בטני.. הסתובבתי והתבוננתי בתקרת הסטודיו, היא נראתה לי כה רחוקה ובלתי מושגת עכשיו, בדיוק כמו שהקשר בינינו רחוק מלחזור.. כמו שעומר אי שם רחוק ממני, עצמתי את עיניי, תחושה כאילו והסטודיו נקרע ואני שוקעת.. נעלמת..
פערתי את עיניי לרווחה ונעמדתי במהירות, שלבתי את זרועותיי מאחורי גבי והתכווצתי, רועדת ומפוחדת, חיוורת ונראית רדופה להחריד.. הייתי כה שקטה מבחוץ אך רועשת עד אימה מבפנים.. ופשוט התחלתי לרקוד, מסתובבת, קופצת, נופלת ומתרוממת מחדש, נענית לגורל, שולחת ידיים וצונחת.. זוקפת רגל ומתמתחת מחדש, מעבירה ידיים בשער.. רצה בכל דפנות הסטודיו, נזרקת היישר אל הבר.. פורקת את כל הרגשות שלי.. את כל הכאב והדיכאון המקשה, את כל הצווחות והריקנות האפרורית.. פורקת את האהבה והתשוקה הרבה שלי אליו, כאילו והוא נמצא כאן אתי ואני מדברת אליו דרך הריקוד, הריקוד המטורף הזה, דמי להט בעורקיי וכל גופי נסער כמכת חשמל, ראשי הסתחרר, שריריי כאבו ובכל זאת רקדתי.. חשה כיצד אני שלמה בדרך מהפנטת עם המוזיקה.. כיצד התחושה של הריחוף והחופש חודרת אל תוך עצמותיי הסדוקות ומצליחה להרכיבני מחדש.. כיצד היא חודרת לתת ההוקרה שלי וגורמת לי לחייך כי למרות הכול אני רוקדת וזה טוב.. כיצד כל הלכלוך דולף מכל החורים, כיצד אני מתרפאת בין רגע.. כקסם.
שתיתי בשקיקה מבקבוק המים והחלתי להמציא ריקוד, ריקוד על מלאך.. מלאך בעל כנפיים שבורות שלמרות הכול הצליח לעוף הרחק מהאישה שאוהבת אותו.. גחכתי, זה בהחלט רעיון טוב לסיפור או למחזמר מסוים.. אבל זה פשוט נשמע יותר מידי לחיים האמיתיים.. לפתע פסקתי ונשענתי על הקיר.. אבל זו המציאות שלי, המציאות המדהימה והסוררת סבר שלי.
"סליחה? יש לנו שיעור". ראיתי חבורה של אנשים עם טרנינג במבטים מעט נבוכים קוראת לעברי.
השפלתי את ראשי ובמעט הסמקתי במבוכה. "זה בסדר.." לחשתי, כיביתי את המוזיקה, קשרתי את שערי לזנב סוס רופף, אוחזת בתיקי ויורדת בסערה בלי להתבונן לאחור.
זיעה קרה שטפה את מצחי בזמן שרצתי משום מה לכיוון המכונית שלי, הדלקתי את המזגן וברגע שלחצתי על גבי דוושת הגז השפלתי את ראשי והחלתי לבכות, מסתירה את פניי בין זוג כפות ידיי, קצוות שיער סוררת עוקצות את עיניי ופניי והכול מורגש.. הכול הולם בחוזקה.. דבר לא מרגיש לי נכון, הכול צבוע, הכול מסכה יפה ושקרנית.. הריקוד לא עזר לי בדבר מלבד להבין עד כמה הוא חסר לי עד שאני מתחילה להמציא עליו ריקודים.. זה מטורף ודפוק!
החלתי לנסוע, נוסעת במהירות, כשהגעתי לכביש במעט עמוס עקב זאת שמעדוני הלילה בפתיחה, יכולתי להישבע שבאחד מהמם, שחור – אדום, ראיתי נער אחד בעל שיער פרוע וחום, פרופיל מושלם ועין אחת שנראית למרחקים.. לפתע עצרתי את הרכב באמצע הכביש פשוט – אלוהים אדירים, עומר! והוא שיכור.. הוא שתוי ומסטול ברמות הקשות.. הוא שבור.. הוא מבויש.. הוא מושפל הוא.. לכוד! מסובך! חבורת בנים הקיפה אותו, הוא פשוט צחק וזרק עליהם בקבוק אחד שכמעט כל תכולתו הייתה ריקה.. הבחור שנפגע נראה כעוס במיוחד ופשוט הטיח את אגרופו בבטנו של עומר, יכולתי להישבע שבטני הלמה בכאב עז ודוקר, דמי נזל מפניי וחשתי שאני חייבת ללכת ולהגן עליו, אין זמן לרגשות, אין זמן לדיבורים – זהו זמן לעשות מעשה ולהצילו מהבור.. כמו שהוא הציל אותי כל פעם מחדש..
עומר השטתח על גבי הקיר ונראה זוועה, לא רציתי לחשוב שאני הסיבה לכך.. אך משום מה חשתי שהוא חש במדויק את מה שאני חשתי בכל השבועים הנוראים והקשים ביותר בחיי, זה כלל לא נדמה לפרידה הקודמת שלנו, זה היה שונה וגרוע יותר.. כי גם השגנו וחווינו רגעים ששייכים אך ורק לי ולו.. מיהרתי לחנות את הרכב ובעת ובעונה אחת מישהו הטיח את אגרופו בפניו של עומר, דם נזל מאפיו ומקצה שפתו התחתונה.. זינקתי ממושבי, לא נועלת את הרכב מאחוריי ורצתי לעברם, לפני שעוד מישהו הספיק לפגוע באהובי צווחתי ונעמדתי באמצע המעגל ממולו. "עזבו אותו!!".
חשתי כיצד עומר בין רגע מתמתח ונדרך ושמחתי שיש לי עדיין איכשהו השפעה עליו.. אך זה כלל לא חשוב עכשיו, רק הביטחון שלו חשוב לי, שיחזור לביתו בשלום למען עצמו ומשפחתו. "מי את?!".
"חברה שלו!". אמרתי בלי לחשוב ובמעט נבוכתי מכך אך המשכתי הלאה. "עזבו אותו! הוכחתם את מה שאתם יודעים לעשות!".
אחד הגברים בעל השער המגולח וזוג העיניים השחורות התבונן בי וזקף את גבתו. "אז עומר, צריך בחורה שתגן עליך אה?".
ידעתי שזה מה שדרוש על מנת להדליק אותו ולעצבנו בין רגע. "לכו מכאן!!". צווחתי עליהם, אך שניים מהם התקרבו אליי והחלו לגעת בי.. שולחים ידיים אל מתחת לחולצה שלי במעט.. זה הזכיר לי את.. אבדתי את נשמתי.. חשתי מסוחררת.. חשתי לכודה, חנוקה.. העולם נעלם והכול היה שחור לרגע.. אבדתי את הקרקע שאני דורכת עליה, כל טיפת מחשבה נגזלה ממני, קרביי להטו ולבי הלם בחוזקה, כפות ידיי הזיעו מתחושת המתח האדירה והפולשנית הזו.. זיעה קרירה שטפה את מצחי.. חזי כאב וגרוני היה חנוק.. לא.. בבקשה.. לא.. לכו! הצילו!!
עומר החל להרביץ להם וידעי שהוא מספיק טעון באלפי תחושות מעורבבות על מנת להרגם. "אל תעזו לגעת בה!". איים בכעס.
בעטתי לאחד מהם בבטן ולשני באזור הרגיש והם במעט התרחקו. "אתם לא רוצים שאני אזעיק משטרה נכון? ראיתי את הפנים שלכם.. אתם עושים גם מעשה בריונית, בלינץ', לכו!".
אחד מהם התקשח. "יש לך מזל.." ירק לעברנו והם הלכו משם.
עומר נשען עליי ואני אוטומתית נאנחתי ונפרקתי עליו, חבקתי אותו בחוזקה, לוגמת.. שואפת אותו, את ריחו, הניחוח הטוב והנחשק שלו, המשכר עם ניחוח האלכוהול.. הוא אמץ אותי אל חיקו, ואז נשק לשפתיי, שלבנו את כפות ידינו האחת בשנייה, חשתי כיצד דמעות זולגות מעיניו.. בדיוק כמו שזלגו מעיניי שלי, היה ברור לנו שלמרות הכול, הכי טוב לנו זה להיות יחדיו.. אנו חייבים זאת.. אני העש המסכן והוא האש שלי, הלהבה, אני נמשכת אליו ונשרפת כל פעם מחדש בחיבה ושקיקה, כמהה אליו ללא כל קץ.. הוא העביר את ידנו השלובות אל מעל צווארו ולאחר מכאן זרועותיו זלגו לכיוון אגני.. הוא נשק את צווארי ואני השענתי את ראשי על כתפו.. גם אני התגעגעתי, גם אני אוהבת אותך.

החלנו בנסיעה, הוא נראה עדיין שיכור לחלוטין. "את רוצה לעצור איפשהו ונהנה ביחד במכונית?". שאל בשובבות.
צחקקתי ולפתע השפלתי את ראשי במבוכה. "אני.." מעולם לא חלקתי זאת עם גבר. "אני במחזור".
הוא מצמץ בעיניו וחייך את חיוכו הממיס, אחז בכף ידי ונשק לה, עצמתי את עיניי מתענגת מהרגע, אוי מתוק. "אני אחכה לך.. ובינתיים, אעזור לך". קרץ לי.
גלגלתי את עייני ולא יכולתי שלא לחייך יחדיו אתו. "התמזל מזלך לחוות דברים כאלו אתי".
הוא נשק שוב למפרקי ידיי. "באמת התמזל מזלי..". לחש אל תוך עורי ולפתע חדל מכך והתבונן בי. "חזרנו?". לחש.
נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי את ראשי. "רק תגיד לי מה קרה באותו ערב במועדון".
הוא השפיל את ראשו ונראה עייף במיוחד אך גם קל להשגה, טוב לדבר עמו כשהוא בהשפעת האלכוהול שזורם לו בדם.. צחקקתי מכך. "היא קרובת משפחה של מאי, מאי הביאה אותה איתנו.." התחיל. "דיברתי אתה בתור ידיד, את יודעת, צחקנו.." מלמל. "רקדנו עם כולם, היא שאלה אם יש לי חברה.." קפאתי בין רגע, מעניין למה, הוא סחט כתגובה את הירך שלי. "ולא הפסקתי להשוויץ בך, אמרתי לה שיש לי את החברה הכי יפה ומיוחדת בכל העולם הזה".
התבוננתי בו בחיוך אוהב. "באמת?". לחשתי.
הוא הנהנן. "ולאחר מכן קרה מה שקרה, היא נשקה לי ולא יכולתי לעשות דבר.."
בלעתי את רוקי והאמנתי לו בכל לבי. "לא הייתי צריכה כך להגיב, הייתי צריכה להקשיב לך, יכולנו למנוע את כל כאב הלב הזה שוב פעם".
הוא אמר ברכות. "זה בסדר, אנו לומדים להעריך אחד את השנייה כך.." מלמל. "היית נסערת, אני מבין". קרץ לי.
חזרתי להתמקד בנסיעה. "חזרת לשתות?".
"אמרתי לך, אני זקוק לך, את הופכת אותי למישהו טוב יותר". והמילים שלו פרקו אותי על נשקי וגרמו לי בין רגע להיהפך לפקעת אחת של עצבים והתמכרות לו. "אוי, אני לא יודעת מה לעשות כשאתה אומר לי זאת.." הודיתי בשקיקה.
הוא צחקק. "הכול בחזרה אהובה". הוא העביר קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני. "אני אוהב אותך אלינור".
קפאתי, לבי הלם בחוזקה ונשמתי נגלה ממני, מעולם לא חשתי נרגשת כך, מעולם לא אהבתי את הדרך שבה זה מתנגן מבעד לשפתיו.. ראשי הסתחרר וקרביי להטו, צמרמורת מדגדגת לפתה אותי בחוזקה וכל סערותיי סמרו, חזי כאב וגרוני היה חנוק מדמעות מלאות אושר.. רציתי לצווח, רציתי לנשקו.. "גם אני.." השפלתי את ראשי מציצה בכביש.
הוא זקף את גבתו. "את מה?". הקניט אותי. "תתבונני בי, אני חייב להאמין לך.."
נאנחתי והתבוננתי בו נוטשת את הכביש. "גם אני". הפצרתי בו, לא יכולתי לדבר.
"מה?". צחקק. "מתוקה, את מה?"
בלעתי את רוקי וזה חלחל לי כה עמוק והדליק את כל כולי. "אני אוהבת אותך בכל לבי".
הוא נשק ללחי שלי ולפני שחזרתי להתמקד בכביש חשתי כיצד אני נחבטת לאחור, עומר עף מעליי.. רעש חבטה איום ובמעיט נשמע.. כל הרכב נרמס, התרסק.. אלפי מנורות.. טשטוש.. זעקות אנשים.. דם חם מטפטף, באופן מחליא.. צורב את אפי..
זה כל מה שאני זוכרת.. עד שהחושך סגר עליי.
"עומר..?" צייצתי והכוחות נעלמו ממני.