מלאך עם סיגריה בפה – פרק כה': בלתי אפשרי.

חשתי כיצד אני נקרעת בנפשי המעונה והמצולקת, השבורה שהתנפצה לאלפי רסיסים ללא כל דרך חזרה, קרועה בדילמה ארורה הזו שבין הלב להיגיון.. לבי, רץ לזרועותיו, חבק אותו, נשק לו, אמץ אותו אליי והיה מוכן לסלוח לו כי הוא חשוב לי, כי אני אוהבת אותו ונוכל להתגבר על כך יחדיו.. אך ההיגיון הטמון בי, במקום נסתר בתת ההוקרה שלי.. התכווצתי בכאב מורט כל קצה עצבים ומייסר עד אימה וקר עד העצם, זה הצליף והכה בי בחוזקה, הדהד בי והטריף.. המילה הזו פתחה לרווחה את כל הצלקות ורמסה את לבי, בגידה.
מעולם לא שמעתי את המילה הזו במציאות, תמיד ראיתי בסרטי הנוער והמבוגרים זוגות שנפרדים עקב פקידה קרה ללא כל טיפת הסבר אשר יכול להבהיר את התמונה המטושטשת שגם היא כבר לא קיימת, אך לא חשבתי שאהיה אמורה אי פעם להתבונן לה בעיניים.. לחוש אותה, לתת לה לדקור ולשפד את החור החלול והשחור שבבית החזה שלי, לגרום לרעותיי לבעור ולדמי להלום בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, פשוט לא יכולתי להתבונן לו בעיניים.. כאב לי לשמוע את קולו, הרבה יותר מהמכות שחטפתי לא מזמן..
הנחתי את כף ידי על גבי מצחי וזיעה קרירה שטפה אותו, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בקרח עז וקר, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח והדמעות לא יכלו להפסיק לנזול לי.. התמונה הזו לא נמחקה לי מהראש, הוא, הגבר שלי, האהוב היחידי שלי, אחרי כל מה שעברנו.. פשוט נצל את ההזדמנות שנתתי לו במעט שקט ושלווה על מנת שיעכל את מות אמו והוא כתגובה הלך לו למועדון ובגד בי?!
רקעתי בכפות רגליי על גבי הרצפה על מנת להפיג את הצמרמורת שצבטה וגילפה את עורי..
"אלינור!". הוא צווח. "אני לא מתכוון ללכת!". לא עניתי לו, לא ידעתי אם לתת לו את ההזדמנות על מנת שיסביר לי, כי פחדתי.. פחדתי לשמוע שהיא בעצמה נישקה אותו, רק המחשבה הזו גרמה לתחושת החלחלה לגעוש בבטני.. או שהוא שתה ולא שלט בעצמו.. בלעתי את רוקי וזה הדליק בין רגע את כל מערכותיי ופרק אותי על נשקי, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, הקרקרע נשמטה תחת רגליי וראיתי שחור.. חשתי כיצד כפות ידיי מזיעות מרוב הלחץ האדיר והתחושה המחליאה הזו קולטת אותי, מפוצצת.. הייתה לי תחושה שאני עומדת להקיא את נשמתי בתקווה במעט להתרוקן..
לפתע הוא התחיל לבעוט בדלת בחוזקה, לא פסק.. החבטות שלו גרמו ללבי להלום בחוזקה ולשכר את כל חושיי, כל סערותיי סמרו וכמכה מתחת לחגורה נעניתי לו ופתחתי את הדלת לרווחה, כשהוא ראה אותי חבושה, בעלת עיניים אדומות ותחושה מתה הוא פסק מהאגרסיביות האיומה שלו ואמץ אותי לחיקו.
הוא נשק לראשי וטמן את אפו בשערי, לרגע יכולתי להתרפות ולהמשיך הלאה, אך לא רציתי זאת. רציתי להתמודד מולו, הוא חייב להבין כיצד טלטל את כל עולמי בין רגע, כיצד שיפד אותי בסכין החדה שבחדות, התנתקתי ממנו והתבוננתי בעיניו, הלהב החד והמתוק של התשוקה שלו בי הדהד ונצץ בהן וזה היה מספיק על מנת לגרום לי לכשול על גבי מיטתי ולטמון את פניי בין זוג כפות ידיי.. אל תתבונן בי כך!
הוא נעמד ממולי על מנת להניח לי להירגע. "אלינור, את לא יכולה כך לברוח לי". קבע זאת.
זקפתי גבה, סליחה?! "מה?!". צעקתי עליו. "אתה ממש לא במקום שלתת הוראות, ובמיוחד לא לי".
הוא מצמץ בעיניו וקרקרפתי עקצצה, מה הוא חושב עכשיו? "אלינור, אני באמת מצטער אהובתי.." הוא לחש ובמעט התקדם אליי אך אני במהירות קפצתי לאחור וכרככתי את זרועותיי סביב ברכיי. "אל תתקרב אליי עומר.." סיננתי מבעד לשפתיי בארסיות.
הוא השפיל את ראשו ידעתי שלימותיי יש כוח עצום עליו, הן הכו בו בכאב.. נשכתי את שפתי התחתונה, לא מתוק..
"את מוכנה לפחות לתת לי את ההזדמנות להסביר?". הוא לחש והשפיל את ראשו.
נשמתי בכבדות ונאנחתי כנכנעת. "מה יש לך להסביר? ראיתי אותך.. אחזת לה בירך, במקום שבו אתה אמור לאחוז רק לי כמו שתמיד אחזת, ראיתי שהיא נישקה אותך, קרעה אותך.. לא התנגדת.." חשתי כיצד אלפי כרסומים מכרסמים כל פיסת עור בגופי ואני רוצה לסתור לעצמי מהמילים ששברו את לבי, המילים שיצאו מבעד לפי.. ראשי הסתחרר וקרביי להטו, חשתי כיצד נקודה מסוימת בגופי בוערת וגורמת לי לפלוט אנקת ייאוש.. אבדתי את נשימתי וחשתי חנוקה, למה אני אומרת זאת?
"האמיני לי, זה לא היה כך!". הוא התעקש. "אלינור, היא נישקה אותי, היא הייתה שיכורה.. מה יכולתי לעשות? לדחוף אותה?". הוא התבונן בי כלא מאמין שאני באמת מתכוונת למילותיי. "חשתי חרא בתוך תוכי, אך הייתי לכוד, תאמיני לי שאני לעולם לא הייתי בוגד בך.. את הילדה שלי, את האהובה שלי, אני בחיים לא יעשה לך זאת!".
האמנתי לכל מילה שלו.. אך עדיין התמונה הכאיבה לי למרות הכול. "אבל.. עומר אני לא יכולה להסביר לך.. זה.. זה נורא.." רעדתי, הרעד, הקור והחום הכו בי בחוזקה ושטפו בגל אחד מייסר את כל גופי ומעבר.
הוא לטף בקצות אצבעות ידיו את הלחי הימנית שלי.. מחה את הדמעות. "אלינור, את חייבת לסמוך עליי". הוא אמר והנגיעה שלו בי, העדינה והמושלמת, גרמה לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, זה גרם לי לרטוט ולהתכווץ במתיקות כואבת. "אני.." לחשתי. "אני לא יודעת עומר".
"את לא סומכת עליי?". קולו רעד ולפתע ידו קפאה על גבי הלחי שלי. "את לא מאמינה לי? חושבת שאני משקר?". לא עניתי לו. "אלינור עני לי עכשיו!".
נשכתי את שפתי התחתונה וה נפלט לי מבעד לשפתיים ללא כל שליטה. "אני סומכת עליך יותר מכל דבר אחר".
הוא נאנח בהקלה ואז לפתע התיישב לצדי וכרך את זרועותיו סביב אגני, התפרקתי על גבי הגב שלו בעת שנשק לשקע שבין צווארי לשכם.. הסימן שלו במקצת דהה. הצלחתי להבליע חיוך..
ואז לרגע הוא התבונן בי, זרועו האחת מחבקת את אגני בעת שידו האחת מעבירה קצוות שיער מרדנית ופרועה לאחורי אוזני. הוא התבונן בי במבט הארוך והחודר שלו.. הגברי, הסקסי והמורט כל קצה עצבים, המבט שגרם לי לאבד את שיווי המשקל, באותו היום שהוא היה לבוש בבגדי סבלות ואני בכיתי כילדה קטנה בחדרי.. לבי רטט בעונג כה רב וזה חלחל לי כה עמוק וגרם לצווחה נרגשת להדהד בכל איבר, מערכת ותא בגופי ולחרב אותי עד עפר. "אני שלך.." הוא לחש. "בכל פעם כשתצטרכי אותי, אני שלך".
נשקתי ללחי שלו. "אני יודעת.." מלמלתי והמילים שלו הסיטו את כל השלדים בארון, את כל הכאב והטראומות.
"אני אוהב אותך אלינור, אוהב אותך יותר מכל דבר אחר". הוא אמר בכנות וגרם לכל סערותיי לסמור ולמילים המדהימות הללו שאני לעד יזכור להתנגן שוב ושוב בראשי.
דמעה בוגדנית זלגה גם והוא נשק לה.. מוחה אותה.. "הכול בסדר.." לחש. "לעולם לא תצטרכי שוב לחוש כך, אני מבטיח".
השפלתי את ראשי לתוך ידו. "אני גם מבטיחה.." וידעתי טוב מאוד מה אני מבטיחה.
"את מבטיחה..? מה..?". צחקק.
חייכתי ממשמע הצליל האהוב עליי ביותר בכל העולם. "שאני תמיד אשמור שהלב שלך יישאר אצלי".
דמעה בוגדנית זלגה מעינו וללא כל התראה מוקדמת הוא נקרע והרסק את שפתיו על גבי שפתיי.

"את כל כך חמודה!". הוא קרא בצחקוק בזמן שהתבונן באחת התמונות שלי בהן אני מאמצת את מיקי מאוס הפרוותי לחיקי, זה היה כשהייתי רק בת 5.. מתי שלא היו כלל דאגות.. מתי שהחיים היו יפים, שלעולם לא חלמתי על מלאכים מסוכנים עם סיגריה בפה או במילה אחת – על עומר.
נאנחתי. "הייתי שמנמונת.." נחרתי נחירת בוז.
הוא גחך בעת שהתבונן בזוג תמונות שלי בהן הייתי תינוקת קטנה בת חצי שנה סך הכול, באחת חייכתי באריסה שלי ובשנייה ישנתי. "עם השומן אני עוד יכול להתמודד מותק אבל אני לא בטוח שאני יכול להתמודד עם הגשר.." מלמל בעת שהכוונה על התמונה שניסיתי להסתיר בה אני מחייכת עם זוג שיניים עקומות שגשר בצבע וורוד מנסה להסתירן ללא כל טיפת מבוכה.
דחפתי אותו בכתפו. "היי, אהבה בלי תנאים לא?".
"אבל אז, לא הכרתי אותך". קרץ לי.
לפתע זה נשמע לי מעניין. "ואם היית מכיר אותי בערך בגיל 14.. היית אוהב אותי?" שאלתי בחשד. "כי הרי הייתי ילדה די מכוערת ומלאה".
"לא אתה לא!". מחה בתוקף. "אני שונא כשאת פוגעת בדימוי העצמי שלך.." מלמל, ואז לרגע הוא נשק למצחי נשיקה ארוכה ומענגת. "מתי תביני שהתאהבתי בך בגלל הלב הטוב שלך?". לחש.
נשמתי עמוק על מנת לנסות להסדיר את נשימתי.. הוא תמיד אומר לי את הדברים היפהפיים והרומנטיים ביותר ברגעים שבהם אני הכי לא מצפה להם. "אילו תמונות שלי ושל המשפחה.." הריתי לו את האלבום המעורב של כולנו, הוא דפדף בחמשת העמודים הראשונים, בוחן כל תמונה ותמונה בשקיקה ובאושר, הוא נראה מהופנט ומכושף. "אתם נראים כל כך מגובשים ושמחים ביחד.. זה מדהים אלי".
השפלתי את ראשי, ולפתע שנאתי את עצמי.. מדוע אני מראה לו זאת? לו לא היה חצי ממה שלי היה כל חיי למרות שהוא מבריק בתוך תוכו ובעל אופי כובש, הוא גדל בבית דל ושבור.. אשר אלפי סודות וכאב חבויים בכל אחד מדפנות ביתו. חטפתי את האלבום וסגרתי אותו. "אל תאמר זאת". לחשתי.
הוא הבין את הכוונה שלי. "אני לא מקנא!". מהר לומר והחל לצחוק.
"אני לא בסדר.." מלמלתי ונאנחתי מחבקת את הכר שלצדי על גבי הכורסה בסלון. "אני מצטערת".
הוא הבזיק לכיווני את חיוכו אשר גומת החן היקרה האירה את עולמי מחדש. "אין לך על מה מתוקה.. זה בסדר, אני אוהב לראות אותך מאושרת לא משנה באיזה גיל".
נשכתי את שפתי התחתונה. "אבל אתה לא במעט מרגיש..-"
"אל תרחמי עליי". מהר לומר בתקיפות וגרם לי להשתתק ולהתאבן במושבי. "זו הילדות שלי, אלו החיים שלי ובלתי אפשרי לשנות זאת.. אילו החיים שלך, אנו לא מאותם המקומות אך יש עוד כל כך המון אנשים כמוני וכמוך.. צריך פשוט כל פעם להסתכל לאחור ולראות מה יצא מזה, אז אני נעשיתי בוגר יותר והייתי צריך להתחזק ולגדול מהר יותר.. ובגלל זאת אני כך כיום". הסביר ברוגע. "את לעומת זאת לא היית צריכה כך לנהוג ואני מאושר בשבילך, אל תתביישי בזאת, אין לך כל סיבה!".
נשכתי את שפתי התחתונה ולבי התכווץ בכאב, המלאך הקטן והכאוב שלי.. המתוק והשבור, לא הייתה לו ילדות כמו שהייתה לי, הוא היה חייב להתחזק ולהתבגר יותר מידי מהר ובכך הפסיד חלק רב וטוב מחייו, חשתי כיצד אני רוצה להחזיר לו כל רגע ורגע מהילדות שלו.. לנשק לו את כל הסימנים עקב חוסר טיפוח חסר ברירה, כה השתוקקתי לאחוז בו ולומר לו את מה שאני תמיד אומר לו, שאני גאה בו, שאני מעריכה אותו.. שהוא הגיבור והמלאך שלי. "מלאך, אתה יודע מה אני חושבת עליך אישית..".
"אני יודע". הוא חייך. "וזה מה שגרם לי להשלים עם חיי".
זקפתי גבה, את זאת הוא מעולם לא אמר. "מה?". שאלתי בבלבול.
הוא גלגל את עיניו. "תמיד כעסתי על אמי ועל כל העולם, תמיד הרבצתי, השתכרתי, לקחתי סמים ונטלתי כדורים על מנת לנסות במעט להשתחרר מהעצב ששבר אותי, הייתי מעורב בדברים איומים שאת לעולם לא תצטרכי לדעת.." הוא נאנח, ידי היקצצה ורציתי להעביר יד בשערו הפרוע שנוחת על גבי טווי פניו העשויים ללא כל חת בדרך מושלמת ומהפנטת, אך נתתי לו לעשות זאת, יודעת שזה מרגיע אותו. "אבל גרמת לי להשלים עם כך ואף לאהוב זאת, שינית את כל חיי מהרגע הראשון..".
זה לא כל כך נכון, הוא שינה את חיי! "עדיין היית לוקח אותי למועדונים ולכל שאר המקומות המסריחים האלה.."
הוא גחך. "אבל לא התנהגתי כמו שאני תמיד מתנהג".
התכוונתי לענות לו אך בדיוק אבי ואמי נכנסו עם לין, ידיו של אבי עמוסות בשקיות קניות מכל מיני חנויות ואמי ולין נראות נוצצת, צחקקתי וחייכתי ממראה זה. "שלום לכם". אמרה אמי בהתפעלות.
"היי אימא.. אני מצטערת שלקחתי את האלבומים.." מלמלתי ומיהרתי להחזירם אך אבי עצר בעדי ואמר לי ברוגע ובשלווה. "זה בסדר, מותר לך להראות לחבר שלך תמונות מהילדות". 'החבר שלך', נמסתי.
לין חבקה את עומר, הוא דגדג אותה בבטנה ונשק על גבי הלחי שלה במתיקות, צחקקתי ממראה זה ומיהרתי להצטרף אליהם. "חברים אני בת 13!". היא מחתה.
"את עדיין תינוקת". מלמלה אמי. "עומר, אתה נשאר לארוחת הערב?". קראה לו.
התבוננתי בו במבט שמתחנן שיישאר אך הוא סירב. "אני מצטער, אני כבר חייב לחזור לבית..".
אבי נאנח. "בחייך עומר, בשביל אלינור".
"הכול בשביל אלינור.." מלמל עומר ונשק על גבי הלחי שלי בעת שידו לחצה על גבי הירך שלי, גורם לי להתכווץ וככוויה לקרביי לבעור, אבדתי את נשמתי וכל סערותיי סמרו חשתי כיצד הצמרמורת בוערת בנשמתי וגורמת לי לפלוט גיחוך.. כפות ידיי הזיעו וראשי קדח בחוזקה, אבדתי את נישמתי כשידו אחזה בירך האחורית שלי בחשאי. "עומר.." לחשתי.
"זה לא מה שאת אוהבת?". מלמל אל תוך אוזני בהסוואה של נשיקה מרטיטת לב.
דחפתי אותו במקצת וקברתי את פניי בחזהו בעת שהוא חיבק אותי בחוזקה. "אז.. אתה נשאר?". לחשתי אל תוך תוכו, טומנת את אפי ומריחה את הריח המשכר והממכר ביותר בעולם, ניחוח עומר.. נשמתי עמוק וזה טלטל את כל עולמי וטשטש את חוט המחשבה שלי, נקטפתי ונשאבתי חזרה אל תוך הבועה הנדירה שלי ושלו.
"אני חייב ללכת, אבא שלי". הוא אמר זאת בקצרה והבנתי את הסיבה, הנהנתי אליו וליוויתי אותו עד לדלת כשאני אוחזת בידו, אנו היינו כה צמודים אחד לשני, סוגרים כל פער מעצבן ומורט עצבים, לחשוב שלפני שעתיים תמימות הייתי בטוחה שהוא בוגד בי.. כיצד יכולתי להרהר בו?
זהו עולם בהחלט מטורף.

אני ושני ישבנו יחדיו בבית הקפה ועזרתי לה בשיעורי הבית, שמחתי שהיא סוף כל סוף עשתה משהו בשיעור ובכלל הגיעה לבית הספר.
הייתה ברור שיש אווירה חדה וצמררת, מותחת וחונקת.. החברה ההרה שלצדי שחושבת שאיש אינו יודע זאת, כפות ידיי במעט הזיעו והיה לי קשה להתרכז בחומר הפשוט של שלוש היחידות שלה וגם לחשוב על מצבה הנפשי, לפתע הנחתי את העט ושתיתי בשקיקה את התה לבנדר שלי. "שני, אני יודעת". אמרתי ללא כל טיפשת חשיבה.
היא הזקפה ופלטה גיחוך. "בסדר דרמה, מה קרה?".
גלגלתי את עיניי והצלחתי להבליע חיוך, למרות שחשתי את הקרח העז והטעון בגעש שמתחתינו, הסוד המטלטל והחשוב מכל הזה. "אני יודעת שאת בהיריון.." לחשתי בעת שבדקתי מסביבי שאיש לא מקשיב, העט צנח מבעד כף ידה ונשמט על גבי הרצפה, מיהרתי להרים לה זאת שלא תתכופף אך היא דחפה אותי במעט לאחור. "אני יכולה לבד!". פלטה ללא כל טיפת חשיבה.
קפאתי במקומי. "שני, אל תתאמצי.."
"מה את רופאה?". היא ירתה לעברי בלעג והרימה את העט, הווריד שבצווארה במעט בלט וראיתי שהיא נושמת עמוק ופניה חיוורות נטולות חיים. היא החזירה את העטים לקלמרה וסגרה את ספר המתמטיקה שלה בעת שהחזרתי לה את המחברת הירוקה והגדולה שלה. "איך את יודעת?" היא חתרה ישר לשורש העניין, התכוונתי לענות לה אך היא עצרה בעדי ושאלה בלחץ. "רון סיפר לך?!".
"לא, ברור שלא..". לחשתי וגלגלתי את עיניי. "באותה מסיבת יום ההולדת של ירון שמעתי אתכם מדברים בשירותים, ראיתי את הערכת היריון בפח שרון זרק.. אני מצטערת שצוטטתי, לא התכוונתי, אך לא יכולתי להפסיק".
היא טמנה את פניה בין זוג כפות ידיה ופלטה אנקת ייאוש. "אני לא מאמינה שהוא יכול להיות כל כך מטומטם.. הוא זרק זאת לפח המחורבן והקטן ההוא?!".
הנהנתי. "שכחי מכך עכשיו.. מה קורה אתך? איך את מרגישה? את יכולה לספר לי הכול.." חייכתי אליה חיוך רך וגלוש אך היא קראה בכעס כמתעלמת ממני. "חשבון בבקשה!".
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה. "מה את עושה?". קראתי ושלפתי את הארנק.
"הולכת מכאן, אין לי על מה לדבר אתך עוד.. לא הייתה לך כל זכות לעשות זאת, אינך מתביישת? לצותת?!". היא צווחה עליי וגרמה למספר זוגות עיניים מבולבלות להתבונן בנו בתימהון לחיי במעט סמקו במבוכה, קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה.. "את צודקת, באמת שאין לי כל דרך אחרת להתנצל מלבד לבקש סליחה אבל..-"
"את סתם ילדה מפגרת וקטנה, לכי לחבר שלך הרי זו הייתה מסיבת יום ההולדת של האח שלו!". היא קטעה אותי בחריפות ובדיוק המלצר הגיעה עם החשבון, הנחתי על גבי הקבלה את הכסף הדרוש, ממהרת לא לאבד אותה על מנת להפיג את תחושת האשמה שטרפו אותי. "חכי!". קראתי אחריה מגביהה את קולי, אחזתי בתיקי ורצתי משם. "שני, בבקשה חכי שנייה!".
היא הסתובבה אליי. "מה אלינור? אני בהיריון, שמעת זאת, בסדר? את שמחה עכשיו?". ואז כשדמעות הרטיבו את עיניה הבנתי רק דבר אחד.. היא מנסה לדחיק את העובדה האיומה הזו נפשית על מנת לנסות לא לחוש אותה, ידעתי שהיא שבורה מבפנים.. נואשת למעט נחמה, תקווה, עזרה ואהבה שאב התינוק כנראה לא מעניק.. חשתי כיצד דמעות מופיעות בעיניי ממראה החברה הטובה והאבודה שלי, המפוחדת והשברירית, היא פשוט רעדה לפניי, חיוורת ומכווצת.. נוגעת בבטנה ביד רועדת וגורמת למכת רעד להכות בי גם בחוזקה יחדיו עמה, אמצתי אותה לחיקי לא מבוכה מכך שאני הקמתי סצנה באמצע הרחוב. "זה בסדר.. אל תדאגי, נשים עוברות זאת כל יום.. את תהיה בסדר.."
"אני לא רוצה להפיל את התינוק.. אבל כשהוריי ישמעו מכך..-"
עיניי נקרעו לרווחה. "לא אמרת להם?". היא סימנה בראשה לשלילה. "אז לא הלכת גם לרופא נשים?"
"הלכתי בעצמי, קבעתי תור.." היא מלמלה. "ועכשיו גם רון לא עונה לטלפונים שלי, מתרחק.. אני זקוקה למישהו שיתמוך בי ויגיד לי מה לעשות..!".
אוי, מסכנה.. רק בת 17, בגיל שלי.. ובהיריון. "שנינוש, את נערה חזקה ומדהימה, את חשובה לכל כך המון אנשים, אל תתני לאף אחד לשבור אותך.. רון המפגר הזה מפסיד זאת, הוא מאבד את זה, אבל את לא.. יש לך אופי, לב ונשמה.. את תעברי זאת, אני תמיד כאן אתך יפתי, אני לא יעזוב אותך".
היא בלעה את רוקה ומחיתי את הדמעות שלה. "את מבטיחה?". לחשה.
הנהנתי. "ברור.." חייכתי אליה חיוך רך. "אל תשברי מכך, עשית מעשה והנה התוצאות, זהו הגורל ואל תשני זאת! את בוגרת וחכמה, עצמאית ומדהימה.. התינוק הזה בר מזל, וכשתהיה בחדר לידה בעזרת השם אני יצעק שהילדה היפה הזו עם התינוק הדוגמן הזה היא החברה שלי!".
היא צחקקה וחבקה אותי שוב. "אני מצטערת, את באמת חברה מיוחד.."
חייכתי מעצם המחמאה. "אני גם הייתי מגיבה כך, אבל איך את מרגישה בינתיים?"
"עכשיו יותר טוב.." היא מלמלה. "אבל ההקאות והרעב הורגים אותי.. אני רק חושבת מה הוריי יאמרו כשיראו את הבטן הנפוחה שלי מתישהו.. "
בלעתי את רוקי. "את חייבת לומר להם". פסקתי זאת. "אל תדרכי זאת לרגע האחרון, זו דחיית סיפוקים שנובעת מפחד, אם את רוצה אני יהיה לצידך כשתספרי להם אבל את חייבת לומר זאת! עדיף כמה שיותר מוקדם.."
היא השפילה את ראשה ונראתה מיואשת. "אבל אני..-"
"פוחדת". השלמתי אותה והיא הנהנה בהסכמה. "אין כל דבר רע בלפחד, אבל פחד נוצר על מנת להתגבר עליו, ואז כשיהיה לך עוד פחד את תתגברי גם עליו.. זו תגובה טבעית אך את חייבת לשלוט בעצמך ולתפוס אחריות שמעבר לגיל שלך!". הסברתי לה ברכות.
היא העבירה קצוות שיער חלקה לאחורי אוזנה. "רון רק רצה.."
"אל תחשבי עליו!". מיהרתי לקטוע אותה. "הוא אינו שווה זאת, הוא מעולם לא היה שווה.. אל תחשבי עליו, שיישאר להיות רודף שמלות וכלום לא ייצא לו מכך".
היא נאנחה. "אבל זה כואב לי אלינור.. אני אוהב אותו".
"אני יודעת שני.." לחשתי. "והוא גם אותך, הוא מזמן היה שוכב אתך אילו והיית סתם אחת.. אני חושבת שהוא מפחדת ולא בטוח שיוכל להיות אבא ותומך טוב מספיק.."
"אולי נסי לשכנע אותו ותאמרי לו שאני סומכת עליו?!". היא הפצירה בי בתקווה.
בשמחה הייתי נענית לכך אך ידעתי שהדבר שגואי. "אני מצטערת, זה התפקיד והדרך שלך".
לפתע שמעתי את אופק קורא לי ולה, היא במהירות נגבה את הדמעות, סובבתי את ראשי וראיתי את שלושת הבנים, עומר, רון ואופק מתקדמים אלינו.. עומר מתבונן בי במבט אוהב מלא אהבה וחיבה.. נשכתי את שפתי התחתונה ומראהו הכה בי בחוזקה והלהיט את כל כולי בתשוקה מפרפרת ומשתוקקת אליו, כנואשת לו.. "היי.." מלמלתי אליהם.
עומר נשק לשפתיי וחבק אותי בחוזקה, הנשיקה הזו גרמה לי לצווח בעונג מתייסר, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו, צמרמורת טלטלה את כל גופי וסערותיי סמרו ככוויה, אבדתי את שיווי המשקל ונשמתי נזלה ממני, ראשי הסתחרר ולבי הלם בחוזקה.. חשתי כיצד הקרקע נקרעת תחתינו ואני מרחפת, מושיטה יד, נוגעת בשמיים, אני על גג העולם והבן אנוש היחידי שאני רוצה כאן אתי.. אלוהים אדירים, בלתי נתן להסביר זאת, אני פשוט אוהבת אותו!
"מה אתן עושות כאן?" שאל אותנו.
שני השפילה את ראשה ורון לא הוריד ממנה את המבט. "אלי עזרה לי במתמטיקה.." מלמלה.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי אותם.
אופק משך בכתפיו. "הלכנו לחדר כושר.. דבר שכבר הרבה זמן לא עשינו שלושתנו ביחד בגלל מישהי". והצביע עליי ועל עומר.
גלגלתי את עיניי וחבטתי בבטנו של עומר. "כאילו שאתה צריך זאת.." לחשתי.
הוא העביר את ידיי לאחורי גבי, ממסמר אותי למקומי ומרפרף ברצף של נשיקות ללא כל בושה על גבי הלחי שלי.. גורם לכל סערותיי לסמור ולרטוט.. יורד לאורך הצוואר.. ככוויה, כמכה צורבת ומענה מתחת לחגורה.. ואז הוא הגיע לצוואר שלי.. מדליק אותי בין רגע. "את לא חזקה, כבר אמרתי לך זאת.." מלמל.
"באמת?" זקפתי גבה.
אופק צחק וחבט בראשו של עומר. "בחייך חבר, אתה לגמרי חלש לידה".
עומר הסמיק במקצת וזה היה כל כך חמוד ומדהים. רון חייך לכיוון שני אך היא לא הגניבה לו ולא מבט אחד. "אולי נלך היום בערב לסרט?" הציע.
משכתי בכתפיי. "זה בסדר מבחניתי.." מלמלתי.
"יש לי חשק לכך באמת!". הסכימה שני וחייכה.
עומר גחך וחבק אותי מאחור, משעין את ראשי על גבי השכם שלי וגורם לראשי בין רגע להישען לאחור על גביו. "מתוקה, לא יצאנו לסרט נכון..?"
"לא.." מלמלתי.
עיניו אורו כזוג נרות. "אז יוצאים היום לסרט קבע!".
לפתע רון אחז לשני בידיים ונשק ללחי שלה, גורם לכולנו להתבונן בו והייתה לי תחושה שעומר יודע מה הוא הולך להגיד כי ידיו התהדקו סביב אגני בחמימות. "קדימה רון.." הוא מלמל.
"שני, אהובה, אני רוצה שנהיה זוג, תצאי איתי היום לדייט?". שאל וכרע בפניה ברך באמצע הרחוב, בין רגע חייכתי חיוך מאושר, הוא הבין, הוא הפתיע אותה לטובה!
היא נראתה כה נרגשת ומופתעת, מטולטלת ומאוהבת עד כלות נשמתה. "באמת..?" היא צייצה בלחש.
הוא הנהן. "אני מוכן להיות תמיד לצדך". חייך אליה חיוך רך.
היא משכה אותו ונשקה לשפתיו נשיקה ארוכה, רטובה ומתוקה מפז.. נצמדת אליו, הוא לופת אותה בחוזקה באגנה בעת שידיה פורעות את שערו בשקיקה רבה.
"ניתן להם פרטיות?". מלמלתי בלחש, אופק הנהנן ועומר משך אותי לכיוון המכונית השחורה שלו, הוא פתח בפניי את הדלת לצד מושב הנהג והכוונה לי להיכנס, נכנסתי לבפנים.. ידי עדיין החוצה בכף ידו הגדולה, הקשוחה והחמה.. אצבעות ידינו נפרדות.. קצות אצבעות מטריפות.. ואני אבודה, שיבוא כבר להתיישב לצדי!
אופק התיישב מאחור. "הוא אוהב אותך". אמר במהירות. "את החולשה שלו אלינור".
חייכתי אליו. "והוא שלי.. תאמין לי שהוא גם שלי.." ואז בדיוק עומר נכנס ונשק ללחי שלי בעת שחגר אותי בידיו הארוכות והשריריות, הוא חגר את עצמו.
"ממתי אתה חוגר?" נאנח אופק.
עומר התבונן בו נרגז. "תפסיק להיות קרצייה ותחגור!".
הוא גלגל את עיניו וחגר, התבוננו מבט אחרון בזוג המאוהב שדבר במבטים נרגשים ומחויכים, הם באמת מדהימים.. עיניו הירוקות של רון אשר מנקודות לעיניה הכחולות של שני.. שער שחור כפעם ושערה זהוב כשמש.. הוא קשוח ורודף שמלות והיא רק נואשת אחר אהבה.. והנה הם מצאו אחד את השנייה ועכשיו גם מצפים לילד.. חייכתי ועומר לחץ על גבי דוושת הגז וריחפנו במעלי הכביש.

אני ועומר התיישבנו על גבי הכורסאות וחכנו שעומר ישלם את הכרטיסים לסרט.
קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה ולא יכולתי לעמוד בכך. "רון ספר לך?". לחשתי.
עומר כיווץ את גבותיו. "כן, הוא סיפר לי שהוא אוהב אותה ורוצה להיות החבר שלה.. אבל זה לא גילוי כל כך נדיר, הדבר היה צפוי". הוא משך בכתפיו.
בלעתי את רוקי וזה צרב.. אז הוא אינו יודע, לא ידעתי אם כדאי לי להסתיר זאת מפניו או לא.. רציתי לחלוק עמו את כל עולמי אך ידעתי שמדובר כאן בעניין אישי של שני. "למה אופיר לא כאן? וגם שון?"
"שון נסע לחופשה עם המשפחה שלו.." מלמל עומר ונראה במעט מודאג. "את רוצה שזוג הדפוקות האלו יהיו כאן?"
מצמצתי בעיניי וקרקפתי עקצצה. "אני לא רוצה לחוש אשמה פשוט.." לחשתי.
"אשמה?!". הוא זעק. "למה?!".
גלגלתי את עייני, בנים והחוסר הבנה הרגשית שלהם.. למרות שהדבר כלל לא נוגע לעומר, הוא הצליח לפצח אותי ולגרום לי להשתקף בו.. הוא הצליח להבין אותי ולחדור ללבי, לראות מעבר לחיוך הארור והמזויף שלי, הכול קרה והתגלה כל כך מהר ועדיין כל יום מחדש אני רק לומדת ממנו עוד ועוד.. נפרקתי על נשקי והפחד עקץ וצבט בחוזקה ובכאב, לי לעולם לא מאס או ימאס ממנו.. אך האם לו ימאס ממני? המחשבה הזו דיכאה אותי והחלטתי לנטוש אותה ללא כל מעט חשק ורצון בה. "פשוט.. הייתם חבורה דפוקה כזו.." מלמלתי בכנות, הוא צחקק כששמע את הכינוי שלי. "וגם הן היו בחבורה שלכם, מאז שהכרתי אותך כבן אדם, ידיד ובן זוג.. הכול השתנה אצלכם.. אני פשוט לא רוצה להרוס.." מלמלתי.
הוא חבק אותי ואמץ אותי לחיקו. "את מילאת את החבורה הדפוקה שלנו.." לחש לאוזני. "למה לי גם להכיר ולהסתובב עם בנות מהסוג הזה? לפני שהכרתי אותך הייתי יוצא עם בנות כאלו.. רק בגלל שהן היו קלות להשגה.. את לא, וזה מה שטוב בך, את מיפה את החבורה הזו".
איני כלל רוצה לשמוע על החברות לשעבר שלו. "לא היה לך כבוד לנשים..?" לחשתי וזה נפלט ללא היסוס, ללא כל טיפת שליטה.
הוא השפיל את ראשו. "תמיד כיבדתי נשים, פשוט לא ראיתי את עצמי אי פעם בזוגיות שלא יותר מחודש, רציתי ליהנות..".
"וכשפגשת אותי הכיף נגמר?". צחקקתי.
זה כלל לא נשמע מצחיק עבורו. "ההפך, אז הבנתי מה זה באמת לחיות..!".
גלגלתי את עיניי והתכרבלתי בחיקו. "לעולם לא חשבתי שנהיה כך ביחד.."
"גם אני לא, ידעתי שאני יהרוס אותך..-"
עיניי נקרעו לרווחה. "לא הרסת!". מחיתי. "אולי נפגעתי אבל כל פעם מחדש הרמת אותי והגנת עליי".
הוא נשק לראשי. "אני זוכר שתמיד.." הוא צחקק. "הייתי חושב לעצמי, מה אתה מטורף – אל תתאהב בך, היא לא לרמה שלך ואתה בכלל לא לשלה". הוא מלמל. "לא חשבתי שאי פעם תאהבי אותי, לא היה מה לאהוב בי.. עדיין אין, כנראה שאני לעולם לא אבין גם".
נשקתי ללחי שלו. "אני יכולה לומר את אותו הדבר עליי"
"את מדהימה". לא הסכים כלל.
צחקקתי וידעתי שאנו תמיד נהיה במבוי סתום, הדימוי העצמי הנחות שלנו חזק מכך, אך כשאני אתו אני חשה הכי טוב שיש, אני חשה יפה, נאהבת, נערצת ונחשקת. "אבל כשאני אתך..-" מלמלתי.
"אני חש טוב יותר". הוא השלים אותי ונשק נשיקה קטנה ומתוקה לשפתיי.
לא יכולתי להתאפק יותר, אני לא יכולה להסתיר זאת ממנו. "שני בהיריון.." לחשתי, הוא נראה חיוור כסיד, הוא בא לענות לי על כך אבל בדיוק שני ועומר משכנו אותנו. "קדימה, הסרט עומד להתחיל!".
עומר נאנח. "קודם פופקורן". מחה וגרם לכולנו לצחוק אבל רק הוא לא צחק, הוא התבונן ברון בכעס רב ובשני ברחמים נואשים..
לפתע נקודה קטנה רסקה אותי, למה אבל הוא חייב כל כך לדאוג לה?

נכנסו לסרט כשפופקורן גדול אחוז בידי וביד שני, התיישבתי בצד, כשעומר מצדי.. הכתוביות של הסרט החלו להופיע על גבי המסך הגדול.. בחנתי את עומר מהצד, אף מחוטב, שפתיים מלאות, שמנמנות.. מגרות, ריסיו מהפנטים וארוכים, שחורים ועבים.. שערו נוחת על גבי טווי פניו בדרך שמדהימה אותי.. אין סיכוי שהגבר העוצר נשימה והמושך הזה נועד לי ואף התאהב בי..
"סליחה.." לחש קול אחד מצדי השני, פופקורן נשפך עליי, הפניתי את ראשי, נערה בעלת שיער זהוב ועיניים אפורות ומיוחדות שנצצו התבוננה בי, חייכתי אליה. "זה בסדר, גם לי זה יכול לקרות".
היא צחקקה והתיישבה, לועסת פופקורן אחד. עומר התבונן בי לרגע על מנת לראות מה קרה.. לא אהבתי את העובדה שהוא מסתכל על מישהי שיפה יותר ממני. "כן עומר?" חייכתי אליו.
הוא צחקק. "אסור לי להסתכל על החברה היפה שלי?"
"רק עליי?"
הוא זקף גבה מושלמת. "כל מה שאני רואה זו את.." מלמל. "תביני זאת כבר".
"אתה ידיד טוב של שני..?" לחשתי, הסרט התחיל.
הוא גלגל את עיניו. "אל תגידי לי שאת מקנאת בה!".
"לא, ברור שלא.." מלמלתי.
הוא שילב את ידיו בכעס. "אז..? למה את שואלת?"
"אתה מאוד דואג לה". הקנטתי אותו.
הוא התכופף ולחש אל תוך אוזני גורם לי לרטוט. "הרגע אמרת לי שהיא בהיריון להזכירך".
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "גם לפני זה.. דאגת לה".
"כי היא ידידה מאוד טובה שלי!". הוא במעט הגביהה את קולו, ובין רגע חבורה שלמה הששה אותנו.
רון צחקק. "על מה אתם מדברים?" שאל בלחש.
עומר התבונן בו בכעס. "אתה חתיכת גבר מחליא.." מלמל.
התכווצתי, שיט, מה עוללתי?!