מלאך עם סיגריה בפה – פרק כד': בוגד.

התעוררתי לצליל השעון המעורר, השעה הייתה שש לפנות בוקר, מצמצתי בעיניי ושפשפתי את עיניי על מנת לפוגג את קורי השינה, סרקתי את שערי בצורה מגושמת, פיהוק נפלט מבעד לשפתיי וידעתי שזה היה רעיון גרוע לבקש מעומר להישאר עד מאוחר.. התבוננתי בסדין הלבן והפרוע שלצדי, כל שריריי התכווצו ולבי הלם בחוזקה, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה וראשי הסתחרר, נגעתי ביד רועדת ומתוחה להחריד, לחה במקצת מרוב הלחץ האדיר, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ועצם העובדה שנותרתי במיטתי שרק פלג גופי העליון מכוסה גרמה לי להבליע חיוך משועשע.. אילו הוריי היו יודעים מה קרה כשהם נרדמו.. כיווצתי את גבות ידיי לאגרופים הדוקים ועצמתי את עיניי בחוזקה, נשענתי על גבי קיר המיטה העשוי מעץ מלא ובהיר למדי, מנסה נואשות לעכל ובמעט להרפות מהתחושות שתקפו אותי והכו אותי בחוזקה, המגע החם והנעים שלו עדיין בער בי כאש להבה וגרם לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, המקומות שבהם נשק לי קפאו ואלפי הצלפות מרטיטות נפש חתכו ונחרטו בהם, נגעתי בשפתיי המלאות שעדיין במעט נפוחות מהנשיקות הלוהטות והנואשות עד אימה מליל אמש, עוברת באצבעי הארוכה והרועדת מהתרגשות, מודעת לכך שהשפתיים הללו שייכות אך ורק לו.. עצמתי את עיניי על מנת להיזכר באירועי אמש.. סובבתי את ידיי סביב עורפי, חשה את הסימן הסגול והלח שהותיר לי שם, זכר, מזכרת יקרה מלילה חשוב ומושלם..
התרוממתי ממיטתי ורגליי אבדו את שיווי המשקל ונהפכו לגומי שברירי, אני עצמי הייתי ככלי שבר אשר מנופץ לאלפי רסיסים.. הדרך שבה החזיק אותי, המילים שלחש לאוזני והאמנתי לכל מילה ומילה טובה, מתוקה ואוהבת.. החוויה האדירה שנצרנו מאתמול.. אני מתגעגעת, רוצה לחוש, לשמוע ולראות שוב! התפוגגתי ונחרבתי לעפר בין זוג זרועותיו.. אילו ורק היה מודע לעוצמה האדירה שלו עליי, הוא ידע שאני אוהבת אותו, אך הוא לעולם לא ידע עד כמה.. מצמצתי בעיניי, קרני השמש סינוורו אותי במעט וטשטשו את רעייתי, אך גם חיממו את פניי.. מעניין אם גם הוא עכשיו חושב על ליל אמש..
סגרתי את הווילון ופתחתי את הארון שלי לרווחה, ידעתי שזו הלוויה, הלוויה של אדם שחשוב מאוד לעומר לא משנה עד כמה הוא יכחיש זאת, רציתי להראות לו שאני עצובה בשבילו ותומכת בו, שאני שלו כל עוד הוא צריך אותי.. שלפתי מכנס ג'ינס כהה ומשופשף וחולצה בצבע שחור כפחם ארוכה והדוקה שהדגישה את גזרת גופי, התהלכתי לכיוון השירותים ושטפתי פנים, צחצחתי במהירות שיניים, לאחר מכן נעלתי את נעלי הספורט האפורות שלי.. התבוננתי במראה ונראיתי פשוט זוועה, עיגולים שחורים היו כחושים מתחת לעיניי ושערי היה נפוח, טוב נו.. הוא התפרע לא קצת אתמול, גיחכתי והחלתי בסירוק ממושך.
חזרתי לחדרי והתבסמתי במקצת ומרחתי קרם גוף, גיששתי בקולב הצעיפים והכובעים שלי אחר דבר מה שאינו צבעוני מידי, מצאתי שם רק צעיף לבן, כל השאר היו פירחוניים או בצבעי קיץ חייכנים, כרככתי את הצעיף סביב צווארי וווידאתי בראי הקטן שבחדרי שהוא מצליח להסתיר טוב את הסימנים שהותיר לי עומר מליל אמש.
הצצתי בשעון הישן והשחור שמונח בשידה שלצד מיטתי, עיניי נקרעו לרווחה, הוא אמור להגיע כל רגע! רציתי לסתור לעצמי בכעס רב.. כיצד נתתי לעצמי לחזור אחורה לליל אמש? הייתי צריכה לשמור זאת לנסיעה.. הנחתי את כף ידי על מצחי וחשתי כיצד אני מאבדת את התיק שלי בעיניי ולא מצליחה למצוא אותו עקב הפחד שאיני אספיק להגיע בזמן, מה עומר יחשוב עליי? מה יעקוב וירון יחשבו? שהיה כל כך חשוב לי להגיע אבל אני מתעכבת בגלל לבוש?! המחשבה הזו הדליקה את כל מערכותיי וחשתי כיצד דמי נוזל מפני, מצאתי את תיקי מונח על גבי מיטתי, מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, מה לכל הרוחות קורה לי? הוא ממש כאן ממולי! אך לא הרשיתי לכך להטריד אותי, הכנסתי לתוכו את הטלפון ומשקפי השמש הגדולים והשחורים שלי, הנחתי אותו על גבי שכמי וירדתי למטה במעלה המדרגות במהירות לכיוון המטבח, בטנה קרקרה במקצת ואף שהייתי לבדי בכל חלל הסלון הגדול.. עדיין חשתי מובכת מעצם אור העובדה שאפילו כשאני רעבה אני שקופה, הנחתי את ידי על בטני וידעתי שהוא יכעס עליי כשישמע שאני מורעבת אך לא אוכלת דבר, במיוחד בגלל בעיות האכילה שלי.. התקדמתי בריצה לכיוון המטבח, שולפת תיון לבנדר מהארונית שמעל ראשי, הרתחתי מים מהברז בקומקום ושלפתי בעת ובעונה אחת כוס קפה גדולה וקשיחה למדי בצבע חום בהיר, הכנסתי את התיון ושפכתי בנמרצות את המים הרותחים, במעט נכווית, דמעות נקבו בעיניי מהצריבות אך נשמתי עמוק, מצצתי את הזרת הלוהטת שלי ומחיתי את דמעותיי, אני חייבת להפסיק לבכות מכל דבר..
כשהתה היה מוכן שלפתי את התיון וזרקתי היישר לפח, במעט מחטיאה והוא נושמט בכלל לכיוון השני, גלגלתי את עיניי בכעס, מה קורה לי בזמן האחרון? אך לא היה לי די זמן על מנת לסדר את הבלאגן שיצרתי במו ידיי למרות עצם העובדה שאני נקראת האישה המסודרת של הבית, כי ראיתי את המכונית הישנה והשחורה של עומר מבעד לחלון המטבח, אחזתי את הכוס בידיי, מתבוננת מבט אחרון בראי שבכניסה לביתי, נסתי לחייך את החיוך הטוב ביותר שלי אבל גם לשמור על ארשת פנים כאובה, צחקקתי מעצם הרצון העז לבצע דבר בלתי אפשרי ויצאתי החוצה, נועלת מאחוריי את הדלת ומשאירה את המפתח מתחת לשטיח שעל סף דלת ביתי, נופפתי לעומר עם ידי והוא רק חייך אליי בתגובה, השמש סינוורה אותי במקצת ומיהרתי להיכנס למושב שלצד הנוסע, הייתי בטוחה שאשב מאחור לצד ירון, אך כנראה ששמרו לי מקום לצד הגבר המלאכי שלי.
"בוקר". חייכתי לכולם כי המילה 'טוב' לא הייתה במיוחד מתאימה לרגע הזה.
עומר נשק ללחי שלי, מעמיק בנשיקה, גורמת לקרביי ללהוט ולגופי לרטוט בתשוקה עזה אליו, לבי הלם בחוזקה והקרקרע נשמטה מתחת לרגליי. "בוקר טוב אהובה". הוא חייך אליי. "את נראית מעולה בשחור". ציין דרך אגב כשהחל לנסוע. "הצעיף הלבן מדגיש את צבע העור שלך.." המשיך, השפלתי את ראשי ומיקדתי את מבטי בכוס התה שלי כאילו היא הדבר המעניין ביותר שקיים, לחיי הסמיקו בעוז כה רב ופלטתי גיחוך, יעקוב חייך אליי. "בוקר טוב מתוקה". הנהנתי לעברו בנימוס רב והתבוננתי בירון הקטן שנרדם, משעין את ראשו על גבי זגוגית החלון בעת שמפרק ידו יוצרת משענת מושלמת ללחיו, נשכתי את שפתי התחתונה, הוא נראה פגיע כך, דמעות לחות היו עדיין כחושות על מצחו וכנראה שהוא יתעייף כבר ונפל, נרדם. "איך אתם מרגישים?" שאלתי בלחש על מנת לא להעיר את הקטן.
"בסדר.." מלמל יעקוב בלחש. "ירון מדאיג אותנו".
עומר הידק את ידיו סביב ההגה בקשיחות, גבו התמתח ועיניו התמקדו בדרך, ידעתי שהמילים הללו חותכות ופוגעות בו.. ידעתי שאין לו מספיק כוח רצון על מנת לשבור את קיר הפלדה הארור ולנחם את אחיו, להתחלק עמו בכאב האכזר שבמות אמם, יעקוב ליטף את ראשו של ירון ונשק ללחיו.
שתיתי מכוס התה שלי בשקיקה והרשיתי לעצמי לבחון כיצד עומר לבוש, מכנס ג'ינס שחור וחולצה שחורה, שערו הגלי ובמעט המתולתל היה פרוע, גולש לצד אחד.. שפתיו היו נפוחות גם במקצת.. נשכתי את שפתי התחתונה וזה חדר לי כה עמוק, מעולם גבר לא נגע בי כך כמו שהוא נגע, נפשית ופיזית.. אני חייבת לנסות לחדור ללבו, לפחות עוד קצת.. היה שקט רוב הנסיעה, שתיתי עוד קצת מהתה שלי לא מורידה את עיניי מעומר, לפתע חיוך שחשף זוג גומות שחרוטות בחוזקה אך גם בעדינות טהורה, הבנתי שנתפסתי על חם והשפלתי את ראשי שוב, ולפתע בהתראה כלל לא צפויה חשתי את זרועו השרירית והחמה נכרכת סביב כתפיי ומקרבת אותי אליו, אצבעותיו הארוכות חדרו לשערי ולטפו אותו במעט על גבי עורפי, גורמות לקיפאון מוחלט ולכל כולי לרטוט בעונג כה רב ולהפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה וכל שרירי המתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, חשתי כיצד אני ממוסמרת למושבי ולא רוצה לזוז, לא רוצה שהוא יחדול מהליטופים המייסרים אך גם כה המתוקים והמשכרים.. הטיתי את ראשי לאחור, נשענת על זרועו, עצמתי את עיניי. "איך אתה מרגיש?" לחשתי לו.
הוא התבונן בי לרגע. "לא יודע". הוא אמר בכנות, רציתי להסיט את משקפי השמש הללו מעיניו אך לא היה לי אומץ, לא מפחד כמובן כי ידעתי שהוא לעולם לא יפגע בי.. אלא מתוך כבוד כלפיו. "מה את רוצה?" הוא שאל כקורא את הבעת פניי.
נשמתי עמוק. "אפשר להוריד לך את משקפי השמש..?" שאלתי בלחש ובמעט התרחקתי.
חשתי כיצד הוא מתכווץ. "אני לעולם לא אבכה בך, בטחי בי.." אמר במעט מזועזע. "אבל אני מעדיף שלא".
טמנתי את פניי בין זוג כפות ידיי ונשמתי עמוק. "אני לא מפחדת ממך, אני רק מכבדת אותך". נאנחתי.
הוא גחך ומחה לרגע את אפו, חזר להתמקד בדרך, שתיתי עוד קצת מהכוס תה שלי, גומרת אותו, עדיין הייתי רעבה והתפללתי שבטני לא תסגיר אותי, זה גם די מביך כשחושבים על כך.. זרקתי את הכוס לפח הקטן. "אתה מכיר את המשפחה השנייה של אמך?" שאלתי עדיין שומרת על קולי השקט, הצצתי ביעקוב וכשראיתי שנרדם רווח לי.
עומר נשק לראשי והתשובה הזו הפתיעה אותי. "לא.. מעולם לא פגשתי בהם, אין לי שמץ של מושג מה שמותיהם אפילו".
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה. "היית רוצה לפגוש בהם?"
הוא נראה חיוור. "אני לא יודע". ידעתי שתוקף אותו דבר מה, ראיתי את המלאך הקשוח, המסוכן, הקר והאפל שלי מתפרק ונקרע לחלקים לפניי, לא יכולתי לראות זאת.. זה.. זה כאב לי, שבר אותי, ריסק עד עפר, כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ונשקתי ללחיו. "דבר אליי עומר.. מה יש?" לחשתי, בלעתי את רוקי וזה צרב, החלטתי להיות אמיצה ולא להקשיב לו, אחזתי במשקפי השמש השחורים שלו והורדתי מעיניו, הן נשמטו מידיי ודמעה בוגדנית זלגה מעיניי בין רגע, עיניו של המלאך שלי, שנשאר חזק ומסוגר בעצמו בכל הימים האחרונים מאז הידיעה המרה, לבן וחיוור כסיד, עיניו לחות ואדומות מדמעות, התכול העז והמורט שבעיניו, כלהב חד של תשוקה רוטטת ומושלמת, נעצמו לרגע ואשרו לדמעות לנזול בשתף.. הוא כיווץ את שפתיו ונשם עמוק, במעט דחק בי לאחור בעזרת שכמו אך לא עזבתי את צווארו, הנחתי את ראשי על החזה שלו ונשקתי לחזהו החשוף עקב הכפתורים הקטנטנים ששכח לכפתר, נשקתי לחזהו רצף של נשיקות נואשות שיהיה שמח, שיחדול מלבכות, שיישאר חזק בשבילו ובשבילי, הדמעה שזלגה מעיניי החתימה את חולצתו השחורה ונספגה בה בהדרגה, חשתי כיצד חזי נשרף, כואב, לבי התכווץ וזה קרע אותי לאלפי חלקים, משהו נשבר בי ופרק אותי על נשקי, דמי נזל מפניי, והייתי נואשת לגרום לו טוב.. ראשי הסתחרר, התבוננתי בו ונשקתי ללחיו, מוחה את הדמעות, רככתי את אפי בזווית שלצד שפתיו ונשמתי עמוק אל תוך קרביי, דבר לא היה חשוב לי עכשיו יותר מלהרגיע אותו, המלאך השבור שלי שריסק לי את הלב. "עומר, בבקשה, אני מתחננת.." לחשתי. "עצור". אך הוא אינו הקשיב לי, נסע בראייה מטושטשת, חזקתי את אחיזתי בו. "עומר בבקשה.." אמרתי נואשת, הוא נשם עמוק ועצר לאחר פחות מדקה באחד מקצוות שולי הכביש, הוא יצא מהמכונית וטרק אותה בחוזקה, בעט בה, הרעיד את כל כולה.. גורם ליעקוב ולירון להתעורר מבולבלים, סימנתי להם שירגעו והכול בסדר, הוא אחז את ראשו בין זוג כפות ידיו ופשוט התיישב על גבי החול ופלט רצף של קללות, במהירות יצאתי מהמכונית, טורקת אותה מאחוריי, רצתי אליו וצנחתי על החול שקרע ולכלך במעט את מכנסיי, קרבתי אותו אל חיקי ועטפתי אותו בחוזקה, הוא במעט דחף אותי לאחור בלחש, לא מפסיק לבכות, לא מפסיק לקלל.. ידעתי שזה הדרך שלו להתפרק, ורציתי שהוא יתפרק, בי. רציתי להיות הנחמה שלו, המקלט שלו, האוזן הקשבת והכתף התומכת שלו, בדיוק כמו שהוא למעני, רציתי לרצות אותו בכל דרך שקיימת, לא הרפיתי מהחיבוק שלי, עטפתי את הילדון הקטן והפגוע שלי בין זרועותיי, בוכה יחדיו עמו, המראה שלו גרם לי לראות הכול שחור, לקרקע להישמט תחת רגליי ולכל מחשבותיי להתפזר לאלפי כיוונים, הייתי רק אתו, כלל לא היה אכפת לי שאנו עושים סצנה באמצע הכביש, רק הוא היה חשוב לי! הוא לבסוף הרפה מהניסיונות הכושלים שלו לנסות להרחיק אותי, עמדתי על שלי כי הוא שווה זאת, כי הוא חשוב לי, כי אני אוהבת אותו! הוא חיבק אותי בחוזקה, הנחתי את ראשי על השכם שלו והוא הניח את ראשו על שכמי שלי, הרטבנו אחד לשני את השכם מהדמעות. "זה בסדר אהובי, זה בסדר.." לחשתי. "הוצא זאת החוצה, אני לא עוזבת אותך.." נסתי לדבר ברור מבעד לשפתיים קרועות ורועדות.
לאחר מספר דקות ממושכות שירון ויעקוב צפו בנו המומים ולא רצו כנראה להפריע, הוא נרגע, התבונן בי ופשוט לחץ את שפתיו על שפתיי שלי, נאבק עליי, גורר אותי, שואב אותי אליו ללא כל דרך חזרה, הידקתי את אחיזתי בו, סוגרת כל רווח קטן ומורט עצבים שנוצר בינינו, עצמתי את עיניי ורק חשתי אותו, רק חשתי את המגע של הלשון שלו שנקשרת בלשוני, בי, הצלחתי לגרום לו לחוש את מה שאני חשה תמיד, אני יודעת זאת! הקלה שתפה אותי, לבי הלם בחוזקה, רטטתי במקומי וכל גופי הוכה בלהט כה רב וממכר, חשתי כיצד הוא יכול לגרום לי לשיכרון חושים מטורף ואני נחרבת עד עפר בין זרועותיו אך גם לפותה בו בחוזקה ללא כל כוונה לעזוב לעולם.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, דמי זרם בחוזקה בעורקיי, צמרמורת חלחלה בכל מורד גופי והרעד הכה והצליף בי בחוזקה ובייסורים מענים, התענגתי ממנו. "לא רציתי שתראי אותי כך.." הוא לחש והסדיר את נשימתו, אבדתי את שלי ועדיין הייתי מנותקת מהמציאות, עדיין שאובה בעולם שלנו. "אני. אוהב. אותה". הוא פלט לבסוף ונפרק עליי בדמעות, חבקתי אותו בחוזקה ונשקתי לראשו, הוא העביר את ידו במעלי הגב שלי, לוחץ על בחוזקה ומרפרף בנשיקות על גבי הלחי שלי. "אני אוהב אותך". הוא התנשם.
"גם אני אותך עומר". התבוננתי בו, הוא התבונן בי, עיניו הכחולות שפגעו בעיניי הירוקות גרמו לקרביי ללהוט ולאלפי כרסומים לכרסם כל פיסת עור בגופי, אבדתי את עצמי בין רגע.
הוא נרגע, ניער את ראשו והתרומם, מושיט אליי את ידו ונעניתי לכך בחוזקה, הוא פתח בפניי את הדלת וחכה שאכנס על מנת לסגור לי, לאחר מכן רץ לכיוון מושבו, חגרנו ביחד בעת ובעונה אחת, הוא התניע את הרכב והחל לנסוע.
חייכתי לכיוון ירון המבוהל. "בוקר טוב ישנוני". קרצתי לו.
הוא נאנח ולא היה יכול לחייך. "מה טוב בבוקר הזה?" לחש.
התכווצתי, שכחתי.. "אני מצטערת מתוק". חייכתי אליו חיוך סלחני, הוא גלגל את עיניו וחזר להתבונן בנוף מבעד לחלונו. "בן, הכול בסדר?" לפתע שמעתי את קולט העמוק של יעקוב.
"כן, אבא". אמר עומר בקולו העמוק והצרוד, הגברי והמטריף, בלעתי את רוקי, אלוהים אדירים, זו מבין הפעמים הראשונות שאני שומעת אותו קורא ליעקוב 'אבא'. פיהקתי לרגע ונסתי לא להיענות לעייפות, אף פעם לא הצלחתי להתרכז כשקמתי בשעות המוקדמות ביותר של הבוקר, עומר חייך לעברי. "שני מתוקה.." מלמל, עצמתי את עיניי והתמכרתי לשינה הנחשקת שלאחר הסערה.

חשתי זוג שפתיים מלאות נושקות למצחי, מצמצתי בעיניי. "בוקר טוב ישנונית". קרץ לי ויצא מבעד המכונית, מתחתי את זרועותיי, שלפתי את משקפי השמש מתיקי ואנחתי על גבי טווי פניי, לפחות זה מצליח להסתיר את הסימנים של הדמעות.. כמה רגעי כאב ואושר חלקנו יחדיו.
יצאתי מבעד למכונית, אוחזת בידו של עומר ורצנו לכיוון ההמון בכניסה לבית הקברות, איחרנו בגלל העיכוב הלא צפוי, כמובן.
"שלום". חייך לכולם יעקוב, ואיש שמבוגר ממנו אולי בשנה או שנתיים תמימות התקדם לעברו, שערו היה לבן אך עיניו היו ירוקות וטובות, כעיניי שלי, הוא היה לבוש בחליפה שחורה בעלת חפתי יהלום אדום וכבש במיוחד, עניבה אפורה בעלת דוגמת תחרה הייתה ענובה לצווארו, מכנסיו היו מעוצבים בגזרה מושלמת שהייתה מתאומת לגופו ונעליו היו מחודדות ומצוחצחות בקפידה, הוא בטח המיליונר המנופח, חשתי שגבו של עומר מתקשח, לחצתי על גבי גבו על מנת לרסנו ונשקתי לאגרופו, לפתע היה נדמה לי שאני נראית כה נמוכה לצדו, הדבר שבאמת היה נכון אך מעולם זה לא באמת שינה לי..
"אתה בוודאי יעקוב, אלה ספרה לי רבות עליך.." מלמל האיש בקול צלול אך גם כאוב במיוחד. "אני משה". הוא השתתק במקצת. "הבעל שלה.."
יעקוב לחץ את ידו בקלילות ונראה חיוור כסיד, ירון התרחק ממנו על מנת לא להתקרב למשה הסתבר והסתתר מאחורי גבו של עומר, עומר ליטף את ראשו והבזיק לכיוונו חיוך מרגיע. "אל תדאג אלוף". לחש לו, הבלעתי חיוך, משה התקרב אל כולנו בעת שיעקוב נגש להכיר את זוג הילדים המפוחדים, שני בנים גבוהים למדי, לשניהם עיניים ירוקות ושיער שחור, הם היו חיוורים כסיד ובעלי שפתיים מלאות, התבוננתי בהם וזקפתי גבה, כיצד עומר כה מושלם והם לא מתקרבים לקרסוליו אבל עדיין נולדו מאותה האם? אך העדפתי לא להתעסק בכך וחייכתי לכיוון משה שהתכוון ללחוץ את ידו של עומר, הוא כתגובה לחץ את ידו בקרירות. "משתתף בצערך.." מלמל משה.
"כן, אני יודע". פלט בלעג כירוק לעברו, משה במעט התרחק וחייך אליי חיוך אוהב במיוחד, הצבע במקצת חזר לפניו והוא נסה לשמור על נוחחות רגועה ושלווה. "ומי את?"
"אלינור". לחצתי את ידו בחום אך עדיין נשארת בצד של הבן זוג שלי, משה השתתק והתרחק בכמה צעדים, הוא נראה חיוור כסיד ומוכה הלם ותימהון, מה כבר קרה? "אבל היא.. היא לא.. היא לא מתה?" גמגם בפחד ובחן אותי. "כמובן שהיא הייתה יותר גבוהה אבל..-"
"זו לא היא!". קטע אותו עומר בכעס ובחוסר סבלנות. "היא רק החברה שלי". צמד המילים הללו גרמו לחיוך לעלות על גבי שלפתיי וללבי להלום בחוזקה, כיווצתי את ידיי לאגרופים הדוקים על מנת לנסות לשמור על חזות אווילית, בפנים צרחתי. "אוה, אני מצטער". נראה במקצת נבוך. "אלו הם הבנים שלי, הוא עם השיער הקצוץ הוא אדם והשני ליעם". הציג אותם לפנינו וסמן להם להתקרב לכיווננו, שמתי לב שליעם לא מוריד ממני את המבט ויכולתי להישבע שהוא נשך את שפתו התחתונה לרגע בדיוק כמו שעומר נוהג לבצע בדרך כלל לצדי.. רק שאצלו זה נראה הרבה יותר טוב, חייכתי מעצם התכונה הזו שמאפיינת את המלאך שלי וגורמת לי אושר, כנראה שעומר גם שם לב לכך וקרב אותי אליו מסמן את השטח שלו, שולח לכיוון ליעם מבט מאיים שכלל לא הפחיד אותו, קמט כועס וחריף זעם ניצת במצחו, מיהרתי לרכך אותו בכך שרככתי את ראשי בחזהו. "שלום לכם". חייכתי אליהם.
"שלום". חייך ליעם. "את עומר ואת ירון הקטן אני מכיר, לא ידעתי שיש עוד אחות". ציין.
ירון מצמץ בעיניו. "היא לא אחות, היא הבת זוג שלי". הדגיש עומר כל מילה ומילה בנפרד, גלגלתי את עיניי, והוא אומר שאני לא סומכת עליו תמיד? אך כמובן שאיני עומדת להטיח זאת, במיוחד לא עכשיו.
"אני אדם, משתתף בצערכם, באמת אסון נורא.." לחש אדם והשפיל את ראשו מגניב חיוך לכיוון ירון המפוחד והמבולבל. "היא הייתה אימא מדהימה.." המשיך במלמולים והתכופף עד שעיניו היו בגובהו הנמוך ופרע את שערו. עומר לחץ את ידו וחייך אליו. "איך אתם מרגישים?"
"כולם מרוסקים". ענה ליעם בשמו. "בכל זאת, האם של כולנו.." הם כן מקבלים את עומר וירון, אני די בטוחה שגם את אלינור היו מקבלים.. ירון במעט נרגע וחייך אליהם ועומר עדיין שמר על חזות קרה ומתוחה במעט, לא בטוח בדבר עדיין, אבל מדוע? הייתי בספק אם הוא עצמו מבין זאת.
"קדימה ילדים, הרב הגיע!". קראו משה ויעקוב, נשמתי עמוק, הגיע העת.
***

עבר שבוע מאז ההלוויה של אלה, אני חושבת שהבכי של ירון שבכה ונפרק על קברה של אמו שלא זכה במיוחד להכיר, שהכוח רצון של יעקוב להישאר חזק לצד בניו, התפרצות הבכי מלווה בכעס של עומר שגרם לו לנטוש לרגע את ההלוויה בעת שהקרב הוכנס לעמקי האדמה הלחה.. זה יטרוף אותי לעד, אפילו אני בכיתי מהמראה הכואב.
אך מה שאיני אשכח הוא האופן שבו ליעם ניצל כל הזדמנות שבה עומר לא היה לצדי והתקרב אליי, הוא קטן ממני במספר שנים טובות, אין לו במעט מבוכה מכך? כי לי היה.. נסתי להישמע מנומסת ולא לקיים סצנה בפני המשפחות האוולות, כשעומר ראה אותו נוגע בגבי ומלטף אותו הצלחות נשמטו מידו והוא הסתער לכיווני, אחז בידי בחוזקה, וידעתי שהוא אינו ירפה ממני עד סוף ההלוויה.
אך צלצול הטלפון שלי גרם לי לקפוץ במקומי, כיביתי את הטלוויזיה בתקווה שזה עומר, אך לא זיהיתי את המספר. עניתי בדריכות. "הלו?"
"היי אלינור, זו אופיר". שמעתי את קולה הקליל שבקע מהטלפון.
התכווצתי ובלעתי את רוקי, מה היא רוצה. "הו, היי אופיר.." נסתי לשמור על קור רוח. "מה קורה?"
"הכול בסדר". חשתי את חיוכה. "את לבד בבית?" היא שאלה לפתע.
נשכתי את שפתי התחתונה ולא ידעתי מה לענות לה, לבסוף החלטתי לא לשקר, מה כבר יכול לקרות לי? "כן, למה?"
"המשפחה שלי מעצבנת אותי ואני זקוקה לחברה.." מלמלה, מצמצתי בעיניי מתפלא שהיא בקשה ממני אך כמובן שלא יכולתי לשאול אותה מדוע לא שני או מאי ורק נסתי לזרום עמה. "בשמחה, את יכולה לבוא אפילו עכשיו.." מלמלתי.
"יופי, רק תזכירי לי היכן את גרה?" היא מלמלה.
צחקקתי. "מעולם לא אמרתי לך". ואמרתי לה את הכתובת שלי ותקנו האחת לשנייה.
כעבור רבע שעה הדלת נפתחה לרווחה, אופיר הופיעה בה, בקבוק וודקה אני מניחה היה אחוז בידה בעת שבידה האחרת הייתה אחוזה סיגריה חצי גמורה, היא נראתה שיכורה ומעורפלת בטירוף ומעל הכול, אבודה, נואשת לעזרה.. התכווצתי וידעתי שהוריי יצאו משפיות דעתם אם יריחו את הריח המחליא והמחניק שמשום מה כבר הייתי רגילה אליו והוא אינו הגעיל אותי. "אוי, אופיר.." השתנקתי, חטפתי מידה את הבקבוק וגררתי אותה לכיוון החצר האחורית שלי, התיישבנו ביחד על גבי הספסל, היא נאנחה ועצמה את עיניה, נושמת עמוק ואני צפיתי בה מנסה להירגע כמאובנת, לא יודעת מה לומר או לעשות על מנת לגרום לה להשתחרר במעט ולהרגיע את סערת הרגשות שמתחוללת בתוך תוכחה, מעולם גם לא הייתי טובה בזה.. היא חטפה ממני את הבקבוק וגרם לי לקפוץ במקומי מההפתעה המוחלטת, היא גמרה את כל תכולתו בין רגע וזרקה אותו, הוא נחבט בגדר והתנפץ לרסיסים.. עיניי נקרעו לרווחה ונסתי להסדיר את נשימתי, הפחד לפת אותי בחוזקה והצטערתי שלא שקרתי לה. "אופיר, בבקשה, נסי להירגע". התרסתי בה וחטפתי ממנה את הסיגר וכיביתי אותה בעזרת מחיצה קלה על גבי הספסל. "מה קרה לך?" שאלתי והתבוננתי בה במבט חודר וקשוב.
היא גלגלה את עיניה ופרעה את שערה. "לא יודעת, אימא מחליטה שאני מטומטמת, אבא בורח מהצעקות שבבית, אח קטן צוחק עליי כי אני נזופה, השון המניאק הזה מסנן אותי ועד שהוא מחליט בטובו לענות הוא אינו יכול לעזור לי.. סתם אותו החרא". היא מלמלה ומצמצה בעיניה, במקצת אבדה את שיווי המשקל וכמעט כשלה ונפלה אך במהירות תפסתי אותה, ליטפתי את שערה ונסתי במאמצים רבים לחייך אליה חיוך רך ומחזק.. הבנתי ללבה, ידעתי כיצד התחושה המחליאה הזו שאיש לא באמת אוהב אותך היא הנוראה מכל, כואבת, צלקת נפשית לכל החיים.. נשמתי עמוק וחבקתי אותה בחוזקה, מנסה להפעיל את כל המאמצים הדרושים על מנת לנחמה ולהיות לצדה ברגע המשבר הזה. "אופיר, כולם עוברים זאת, הדבר טבעי למדי.. גם אני תמיד רבה עם אימא שלי, אבי מצדד בה ואחותי נהייתה קנאית, אבל הם המשפחה שלך ואין כל דרך לשנות זאת.. זו רק תקופה שתעבור, תהיה חזקה, אל תתני להם לשבור אותך, אל תתני להם את הסיפוק הארור הזה". מלמלתי.
דמעה בוגדנית נזלה מעינה הימנית והיא מחתה במהירות. "אלינור, זו לא תקופה, זה כבר כמה שנים".
"נסית לדבר אתם?". רעדתי, רק מאז שעומר הופיע משפחתי התפרקה ואני במקביל צמחתי מחדש, כאילו ואיני קשורה באמת למשפחה הזו.. למשפחתי. בלעתי את רוקי וזה צרב את גרוני עד עפר, רעותיי בערו וראשי הסתחרר בתוקף, לבי הלם בחוזקה וצמרמורת מייסרת לפתה את קרביי וקיבצה את כל שריריי, דמי התפרע בחוזקה בעורקיי וחשתי כיצד אני מכאיבה למשפחתי, כיצד פגעתי בהם נפשית ופיזית בגלל בן אנוש אחד שהוא כל עולמי.. מדוע אני חשה קרועה בין האהבה הראשונה והיחידה לבין משפחתי?
"לא, איני מסוג הבנות שמשוחחות.." היא מלמלה בצחקוק מהצעתי. "ושון, כיצד הוא כך מפנה לי גב כשאני זקוקה לו עכשיו יותר מתמיד? עצה שלי, לעולם אל בטחי בעומר יותר מידי, מתי שהקשר מתחיל להתפרק תחתכי והמשיכי הלאה".
קרקרפתי עקצצה, שון ורון כך נהגו, אופק גם רודף שמלות ארור, כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים לחים וחשתי כיצד עוגן נחבט בי וגורם לי לפלוט אנקת ייאוש, הקרקע נשמטה תחת רגליי, האם גם לנו זה יקרה? הרי הם החברים שלו, הוא גדל יחדיו אתם! אך תת ההוקרה שלי סתרה זאת בחוזקה, הוא שונה.
הוא נראה כמו מלאך. הוא לא עוזב אותי, הוא נלחם עליי, נסתי למצוא את נשימתי שאבדה. עומר.
"שון מאוהב בך בכל נפשו אופיר". לא הסכמתי עמה. "אני בטוחה שהוא פשוט עסוק, גם עומר לא יכול להיות פנוי אליי כל דקה ושנייה ביממה הזו". למרות שהוא תמיד אומר לי שכל שנייה הוא חושב עליי, שהוא יעשה הכול בשבילי, אפילו להרוג, לא משנה מתי.
"עסוק לא עסוק, אהבה היא בכל עת!". מחתה בתוקף. "אני מבינה שעומר שונה.." היא מלמלה. "שונה אתך".
חשתי כיצד ראשי מסתחרר וצמד המילים הללו גורמים ללחיי ללהוט בחוזקה, לבי הלם בהתרגשות, דמי אמר שירה וכל סערותיי סמרו. "למה את מתכוונת..?" לחשתי.
"הצלת אותו, שינית אותו, בהתחלה זה היה כמו לראות.." היא לרגע נעצרה על מנת למצוא את המילים הנכונות. "אל תצחקי עליי, אך זה היה כמו לראות חושך ואור, עזרת לו, פקחת לו את העיניים והוא לך, נועדתם". חייכתי חיוך מוקיר תודה והמילים הללו חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת, נצרתי, חרטתי, צלקתי אותן בעמקי נשמתי, לבי וראשי.. נשמתי עמוק אל תוך קרביי ופלטתי גיחוך, אהוב יקר ואבוד שלי.. באמת אפשר לומר שכך היינו, ולפני שבוע הצלחתי לפצח אותו לגמרי כשראיתי אותו ברגע משבר שלא נגמר, בעת שהודה באמת המושלמת שהוא אוהב את אמו.. ואני, אני גרמתי לו לכך. לא יכולתי שלא להיאנח בגאווה רבה, זה היה רצוני עוד מהרגע הראשון, רציתי לרצות אותו, לגרום לו אושר, לחוש שלו והוא שלי. "תודה אופיר". לחשתי. "אבל לא הכול היה מושלם גם לנו.. חווינו פרידות וויכוחים, אך כך הדבר אצל הזוגות אשר אוהבים באמת".
היא מצמצה בעיניה. "את חושבת..?" לחשה.
"אני בטוחה!". חבקתי אותה. "ועכשיו בואי נצא מהדיכאון ונלך להכין עוגה טובה ונצפה בסרט קומדיה".
היא פלטה גיחוך וגלגלה את עיניה. "אלינור, את תמימה". היא פלטה בחדות ולפני שהבנתי לאן היא לוקחת את האמירה הזו חשתי כיצד זוג זרועות דוחפות אותי לפנים כך שפרצופי נחבט במדשאה הירוקה והמטופחת, אופיר מושכת בשערי וחובטת אותו בחוזקה בחלק הקר העשוי מפלדה שבספסל, הכאב הלם בי בחוזקה וגרם למכת רעד להכות בי בחוזקה ולגרום לכל מערכותיי לדלוק, ראשי הסתחרר וחשתי אבודה, נסתי איכשהו למצוא את הכוחות לקום אך נעל עקב חבטה בפניי והעיפה אותי על גבי הגב שלי, חשתי כיצד אין לי מספיק כוח ברעות על מנת לצווח, חשתי כיצד אני נשרפת, בוערת.. נחרבת עד עפר, חשתי כיצד גרוני חנוק אך אני משותקת מרוב הפחד האלים ולא מסוגלת לצווח, לא מעזה לפקוח את עיניי, מפחדת מהאמת המרה של הדמות הלא ידועה.. חשתי כיצד משהי יושבת על גבי בטני ומרימה את שרוולי הארוך כלפי מעלה, בלעתי את רוקי וזה גרם לקרביי ללהוט, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בקרח עז ומטריף, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ולא הצלחתי למצוא את נשמתי שאבדה כשעברו על גבי החתכים שלי.. חשתי דם אדמדם שנטף על גבי הלחי שלי.. נוזל בשביל מצחין במורד גרוני.. כל סערותיי סמרו ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, חשתי כלי שבר מנופץ וזרוק, הכול היה מושלם,הייתי שמחה, חשתי טוב.. בזכות הבוגדת הארורה הזו שהרסה הכול בין רגע… הכאב היוקד גרמה לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, היא חרטה לי בעור, חרטה עמוק.. "לא!!!!". צווחתי ונסתי לבעוט אך הרמתי את רגליי רק במספר סמטימטרים ונחלשתי מחדש, שמתי קולות צחקוק ואז לאחר מכן הורו לי בתוקף ובחריפות. "פקחי את עינייך". מצמצתי בעיניי, מסונוורת מהשמש הקורנת והשנואה מכל, ידעתי שאני חייבת לברוח מכאן, לנסות לפחות.. הן יהרגו אותי!
כשפקחתי את עיניי בדרך מלאה ראיתי את הדבר הנורא מכל, זה חלחל לי כה עמוק וגרם לבטני להקשר באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, כל גופי הלם ורעד, סערותיי סמרו, דמי טפטף ללא הפסק, גופי נצרב ורטט כמטען חשמלי עז, לבי הלם בחוזקה וחשתי כיצד אני עומדת להתעלף, כוח המשקל, ההיגיון שלי, הקרקע.. הכול נגזל ממני ונאבדתי כשראיתי תמונה מצולמת במועדון, שבה אני רואה בבירור את המלאך שלי, את עומר – עומר! מנשק משהי – מי זו?! בלהט כה רב, יד אחת שלו מונחת על אגנה בעת שידו האחת על גבי הצד האחורי של הירך שלה – הוא אוחז בי שם! והיא פורעת את שערו – עזבי אותו!
הדמעות החלו לנזול ללא הפסק.. "זה מליל אמש, היינו אתמול במועדון, הוא אינו היה שיכור". מאי.
אך היא כלל לא שנתה לי, אופיר לא שנתה לי, אפילו הדם והמכות.. רק התמונה הזו כאבה לי כאב נפשי בלי נשכח, אין כל דרך לתאר זאת.. הוא פשוט בגד בי ללא כל טיפת בושה אחרי כל מה שעשיתי, וויתרתי והענקתי לו!
"אלינור!!!". שמעתי את קולו הגבי והמורט עצבים מתקדם אליי, מתנשף, דאגה ניקרת בקולו, דאגה ועצבות. אופיר ומאי רצו וקפצו מהגדר האחורית הקטנה, נעמדתי במהירות, נופלת וכושלת בחזרה, ראיתי את נעליו ואת תחילת מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו, הרמתי את ראשי, הוא היה לבוש בחולצה שחורה שכל כפתוריה פרומים – למה הם כך?! למה הם אינם סגורים?!
נשכתי את שפתי התחתונה ופלג גופו העליון שוב נחשף לפניי.. חשתי מסוחררת ומבולבלת, די אסור לי לחשוב עליו כך! במיוחד לא עכשיו!
הוא בא לעזור לי אך במהירות תקפתי והתרחקתי ממנו, נעמדתי בכוחות עצמי רק בשביל לפגוש בעיניו. "אל תיגע בי.." לחשתי.
עומר התנשם בכבדות. "את בסדר? ברגע ששמעתי משון שהן באות אלייך רצתי לכאן". הוא נאנח והעביר יד בשערו. "אלי, אהובה שלי, את בסדר?" דמעות נקבו בעיניי, לא, אני לא, ואל תקרא לי כך.. בבקשה.. הוא נסה להתקדם אליי בזרועות פרוסות לרווחה אבל התרחקתי ממנו, כאב לי להתבונן בו, הוא היה יפה מידי, הוא נראה כמו מלאך.
אך גם כה אפל.
לא יכולתי לגעת בו, לא יכולתי לדבר אליו, חשתי כיצד אני נפרקת על נשקי ומתפוררת עד עפר כשאני לצדו, במיוחד עכשיו.. אחרי שגיליתי את האמת המרה מכל. "אל תתקרב אליי.." לחשתי.
"אלינור, כואב לך, אני מבין.." הוא מלמל. "בואי, אני אטפל בך". הוא אחז במפרק ידי אך דחפתי אותו בהסתייגות, עיניו נראו פגועות וקרועות לרווחה בהלם כה רב, לא רציתי להכאיב לו כך, ידעתי מה המילים הללו יכולות לעשות לו, אך רציתי שירגיש במקצת את הכאב העז והפגוע, הממית, זה קטל אותי ופוצץ בין רגע, הנורא מכל.. הסיוט.. הדבר היחידי שמסוגל באת לשבור אותי לרעה..
"אלינור, את החברה שלי". הוא לחש.
בלעתי את רוקי. "לא עוד". ופשוט לקחתי את עצמי ורצתי אל תוך ביתי, ידעתי שהוא רץ אחריי, כיצד אין לו כל טיפת מבוכה מכך?! אחרי מה שעשה הייתי בטוחה שהוא יכבד אותי ויבין שעדיף לו להתרחק, שלי עדיף להתרחק ממנו, שעדיף לגמור זאת כאן ועכשיו, כמו שאופיר אמרה, לחתוך. אך לא רציתי, החתיכה הזו חתכה אותי לגזרים מבפנים, רצתי כשדמעות מטשטשות את רעייתי, באתי לטרוק את הדלת מאחוריי אך הוא השיג אותי, רצתי בגרם המדרגות, מטפטפת טיפות של דם בעקבותיי, נכנסתי לחדרי, המקום האחרון שבו שכבנו וחלקנו עוד רגע ששיך אך ורק לי ולו, חשתי כיצד אני עומדת לקרוס ולהתמוטט, הוא נכנס אחריי לחדר והיה אפשר לחוש את המתח המורט והמחשמל, החד והעז של התשוקה המושלמת ביניניו שניצת מחדש, הוא התנשם בכבדות, התבוננתי בו רק פעם אחת ורצתי לשירותים שבחדרי, טורקת, נועלת את הדלת מאחוריי.
התבוננתי בראי, הייתי נראית רדופה, נשמתי נטרפה מבפנים.. שטפתי את הדם וצנחתי על גבי הקרקרע, קוברת את פניי בין זוג ברכיי, לא, לא, לא! בבקשה.. זה לא יכול להיות, הוא אינו יכול לעשות זאת, הוא אוהב אותי, הוא אמר לי זאת.. עצמתי את עיני ופלטתי אנקת ייאוש, לא מוכנה להתמכר לכאב ולאובדן..
"אלינור, פתחי את הדלת!". הוא חבט בה בחוזקה ובאגרסיביות, הוא היה נואש, אלים ומסוכן וידעתי שהוא חוזר להיות קשוח ואפל. "אלינור?!". הוא קרא, פשוט לא הפסקתי לבכות, לא רוצה לשמוע אותו, לא מעוניינת בכך אך עדיין רוצה..
"אלינור, פתחי את הדלת הארורה, עכשיו!". הוא ציווה לי, אך לא נעניתי לו, לא הפעם.. ידעתי שהוא לא עומד לוותר, אך גם אני לא, הוא חבט על גבי הדלת עד תחושה שהוא עומד לשבור אותה, זחלתי לכיוון ארון התרופות, לוקחת קופסת פלסטרים, רעדתי וזה נפל, הייתי חסרת שליטה וגם הוא, אני חושבת שהוא הבין מה קרה כי שמעתי אותו ממלמל. "לא בגדתי בך.."
"אתה כן.." לחשתי.
חשתי את נשימתו הכבדה שגרמה לכל סערותי לסמור ולכל מערכותיי לדלוק. "בבקשה, תני לי הזדמנות להסביר".
לא ידעתי אם לתת לו או לא..