מלאך עם סיגריה בפה – פרק כג': נואשת אליך.

גבי התקשח וכפות ידיי התכווצו לאגרופים הדוקים ולחים מהלחץ האדיר, עיניי היו ממוקדות בדמותו של ד"ר שלום, ממוקדות בקיפאון ותימהון מוחלט, דמי נזל מפניי וראשי הסתחרר, חשתי כיצד קצב נשימותיי כבדות ולבי הולם בחוזקה, קרביי להטו ודמי התפרע בעורקיי, צמרמורת קרה חלחלה בכל מורד גופי וכמכה צורבת מתחת לחגורה התאבנתי במקומי.. שילך מכאן, איני חפצה לו, איני זקוקה לו, מדוע הוריי כה מתעקשים על כך? בגלל התפרצות זעם קטנה וטיפשית? לפתע כל מערכותיי דלקו והקרקע נקרעה מתחת לרגליי, הוריי חושבים שאני.. שאני..- לא! נשמתי עמוק ונסתי להדחיק זאת עד כמה רחוק שרק אפשר, לא יתכן.. הרי אם הוריי כבר אבדו בי את התקווה ומתחננים לאיזשהו פסיכולוג בעל הפרעה משלו, אז במה בדיוק יש לי עוד להיאחז מלבד בעומר? רק המחשבה עליו גרמה ללבי להלום בחוזקה ולסערת פרפרים לפרפר בכל גופי, נהפכתי להיות פקעת אחת של עצבים ושיכרון וכל מחשבותיי הוסתו לכיוון אחר בכלל, לאהוב שלי.. התקווה, הנחמה, האושר היחידי שאני זקוקה לו וכמהה, זה כבר הרחיק כל לכת מידת האהבה שלי אליו, ואני שלמה עם כך.. לא אכפת לי להיפגע, ולהתנהג לא יפה, מצדי גם לסבול חצי יממה מוקפת בפסיכולוגים, רק בתנאי שאת כל שאר היממה אני יבלה עם הבן אנוש היחידי שאני באמת רוצה להיות לצדו.. לא מזמן נפרדנו בנשיקה ממכרת ואני עדיין חשה כיצד כוח הכבידה נגזל ממני, הגעגוע העז והחד אליו ולשתוקה המושלמת שלי אליו.. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש.
"אני מבין שאת כלל לא מעוניינת בשיחה, נכון?" לפתע קטע את רצף מחשבותיי, התבוננתי בו בכעס על כך שקטף אותי חזרה למציאות. "אני בסדר". פלטתי ללא כל טיפת מחשבה, לעולם לא באמת האמנתי בצירוף המילים הללו, תמיד איכשהו, באיזשהו מקום בעלת עוצמה אדירה בעמקי מוחי, ידעתי שזהו שקר רע ומר, וגם עכשיו איני בסדר.. אני לא יודעת מדוע אבל בזמן האחרון.. משהו חונק אותי, לוכד ומקבע למקומי, איני יכולה להשתחרר, לברוח, לרוץ לאן שנושאות אותי רגליי, איני יכולה לחייך בלי מעט תחושת כאב בלחיי, ראשי תמיד כואב וגופי מזיע, אני מפחדת, חזי כואב וגרוני חנוק… אני כבולה בשלשלאות, אבל למה?
"אני גם, אבל תמיד גם יש נקודה קטנה שפחות בסדר.." חייך חיוך חם ואוהב מתעלם מהטון העוקצני והחריף במיוחד שלי. "אולי נסי שוב לשתף אותי בכך?" הציע בחביבות. גלגלתי את עיניי וקשרתי את אבצעותי האחת בשנייה, הרי זו העבודה שלך! "בזמן האחרון אני נתקפת במאורעות רעים ותחושות לא טובות". פלטתי ללא כל טיפת חשיבה.
הוא כתב דבר מה בפנקס השחור והעבה שלו, הנהנן במקצת. "למה הכוונה? את חשה לא בטוב?"
מצמצתי בעיניי. "איני חולה.." לחשתי. "היו לי במעט משברים בזוגיות בזמן האחרון ו.. וגם בכללי, כל יום אני נושאת בנפשי תחושה מחליאה ולא טובה, תחושה רעה כאילו דבר מה רע עומד לקרות לי.." נסתי להסביר, נשמתי עמוק וקרקרפתי עקצצה, אני לא מאמינה שאני באמת אומרת זאת עכשיו.
"אני מבין.." מלמל. "וממה לדעתך הדבר נובע?" התבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן כל הבעת פנים שמשתקפת בי אך הוא אינו ידע לעולם כמו שעומר יודע לקרוא אותי כספר פתוח שרק מוכן למענו בכל עת, אך לפעמים זה דבר.. לדבר על כך, עם אדם אחר, לפחות לנסות. "אני לא יודעת ממה זה נובע!". במעט הגבהתי את קולי, שאלה מטופשת.
"את נאבקת בתחושה הזו?" הוא שאל מתעלם מטוני הגבוה, מודעת לכך שהוא רגיל להתפרצויות זעם איומות, גם אני בעבר כך נהגתי, כמעט הפכתי לו את השולחן הזעיר מזכוכית דקה ושקופה למדי, בחנתי את המראה שלו בביתי וזה פשוט נראה לי מגוחך, הוא אינו נראה שייך לכל גווני הלבן, האפור והשחור שתוקפים את ביתי, הגוונים החמים משרי השלווה שטמונים בעיקר בו כמפתח.. מדוע אני כה לחוצה בביתי? אולי בגלל שהורי ניצבים משותקים קיר מצדדי? או בגלל שלין קומה מעליי?
לפתע בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח והסיבה לכך הייתה חקוקה על גבי הקיר שמעל ראשו של הפסיכולוג, מילה אחת שהיא הכול למעני, עומר. זה תמיד היה הוא.
"ברור! אני לא חושבת שיש מישהו בעולם הזה שרוצה לחוש אותה!". נאנחתי.
הוא רכן במעט קדימה. "ולא נסית ולו לרגע אחד להבין מה מקורה? ממתי היא התחילה? אולי במקום תמיד ללכת אחורה, תגדילי ראש ותתמודדי?" קרץ לי. "הרי כשאנו מנסים להתכחש ולהדחיק את החולשות, אנו לא יותר מרק פחדנים, ממה את מפחדת אלינור?" האיץ בי ובמעט רכן לכיווני. שלבתי את ידיי האחת בשנייה, נשמתי עמוק והאמת המרה הכתה בתת ההוקרה שלי בחוזקה, הוא צודק. "אינך פסיכולוג רגיל, יודע?" צחקקתי אך הוא נראה רציני וקשוב למופת עד הערצה. תחושת החלחלה בעבעה בעמקי בטני וכל מערכותיי דלקו, גרוני היה חנוק ובמעט שרטתי את עצמי בחשאי, ראשי הסתחרר, אם אני אספר על יוסי, או על האלכוהול.. או כל הדברים שקרו לי בחודשים האחרונים, מה בדיוק יהיו ההשלכות? כיצד עומר יסתבך? כיצד אני? "אני מפחדת ממה שיאמרו, מהתוצאות". הודיתי בלחש.
"מה לדעתך יהיו התוצאות?" שאל בנועם והרפה במעט.
התבוננתי בו במבט חודר. "איומות". פלטתי ברעד. "אני יודעת שעולמי היטלטל וישתנה לנצח עוד מלפני שנתיים, אך תמיד חשתי את תחושת המחנק בגרון עוד מאז שאני זוכרת את עצמי. הדבר כבר מאס".
הוא רשם עוד דבר מה ביומנו ובדיוק הוריי נכנסו לחדר. "השעה נגמרה.." מלמלה אמי, כל כך מהר? נשמתי עמוק, אך בהחלט מספקת.
"חבל". חייך אליי ולחץ את ידי ולאחר מכן את ידי הוריי. "להתראות.." מלמל ויצא מבעד הדלת טורק אותה מאחוריו, הוריי התבוננו בי במבטים מתנצלים בעת שראו את ארשת הכעס החריף שמצולקת על גבי פניי. "למה לא אמרתם לי? או שאלתם?" צעקתי עליהם.
"אלינור חדלי! הדבר לטובתך בלבד!". נסה לרסן אותי אבי אך עליתי לחדרי בריצה, במעט מועדת בגרם המדרגות אך עדיין ממשיכה להסתער לכיוון חדרי, נכנסתי אליו, טורקת את הדלת ברעש מחריד, שכבתי על גבי בטני וטמנתי את פניי בכר, איני יודעת איך ולמה אך זה חזר, הסכר נפרץ.. בכיתי.

נשכבתי לצדו, ידינו אחוזות האחד בשנייה, ראשי מונח על גבי החזה המוצק והשרירי שלו בעת שפניו טמונות בשערי, הוא נשם עמוק וכל נשימה קטנה שחשתי חלחלה לי כה עמוק וגרמה ללבי לפעום בחוזקה, ראשי הסתחרר ואלפי פרפרים קרעו את בטני, קרביי להטו כשהוא הניח את ידו על גבי בטני וקרב אותי עוד יותר אליו, מקבע אותי במקום היחידי שאני רצה ונואשת להיות בו, לצדו.. כה רציתי לנשק אותו, כה רציתי לחוש את שפתיו על שלי, דמי התפרע בעורקיי וכל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, חשתי כיצד כל כולי נחרבת ונמסה עד עפר לצדו וההשפעה שלו היא המוקש היחידי שלי ולא שום דבר אחר. "אז ההורים שלך הביאו את הפסיכולוג לביתך?" שאל לאחר שספרתי לו על ההפתעה שקרתה אמש. נשמתי עמוק ופלטתי אנקת ייאוש מהזיכרון המביך. "כן.." לחשתי. "זה היה נורא, למה הם לא אמרו או שאלו?"
"הם דואגים לך מתוקה, תפסיקי תמיד לכעוס על כל מי שדואג לך ורוצה לטובתך.." נסה להסביר לי ברוגע בזמן שנשק לראשי, עצמתי את עיניי וחשתי כיצד צמרמורת לופתת אותי בחוזקה ומכווצת אותי, לא מרפה, קרה וצורבת, אך גם ממכרת ומשכרת, מטריפת חושים וגורמת לי בין רגע להיהפך כחסרת ערך לצדו, להימשך אליו בכל דרך שהי.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות, אני באמת אוהבת אותו ואני יודעת שהוא אותי.. אני חשה זאת, רואה עליו. "אבל הכול בסדר אתי!". התעקשתי. "אז לפעמים אני במעט מתרגזת או לא מוכנה להקשיב, אני חושבת שזה היה בגלל שהיא ראתה אותי מקיאה.. וגם את החתכים באצבעות..". מלמלתי אך חשתי שהוא אינו מקשיב לי ולו קצת אלא מהורהר במחשבות שלו ומנסה גם להתעמק ברצף הנשיקות המרפרפות שלו על גבי הלחי שלי, שגורמת לרטט עז להכות בי בחוזקה ולכל סערותיי לסמור, כל מערכותיי דלקו וידעתי שגם אני לא יכולה לתפקד כך. "אם תמשיך לנשק אותי.. אני די בטוחה שלא נוכל לדבר.." מלמלתי ובמעט התנתקתי ממנו בכוח ונשכבתי עליו וטמנתי את ידיי בשערו בעת שהוא טמן את ראשי בין זוג כפות ידיו הקשחות אך החמימות ביותר, הוא נשק לשפתיי נשיקה רכה ורטובה והבנתי שהוא מנסה לברוח עוד פעם ממישהו על חשבוני, לבי הלם בחוזקה ונאנקתי על מנת לנסות להשתחרר ממערבולת הרגשות הזו שמתחוללת ומבעבעת בעמקי נשמתי, נהפכתי לפקעת אחת של עצבים עליו, קורה לו משהו ואני רק מדברת על עצמי!. "עומר.." מלמלתי תוך כידי נשיקה. "מה קרה..?" אך הוא התעלם והמשיך לנשקני, המצב הרגיז בגלל שהוא בעצמו אמר שנפסיק עם כל השקרים והסתרת סודות. "עומר!". צעקתי עליו באמת.
הוא התחיל לגחך. "מה..?" צחקק.
"אני לא צוחקת!". כעסתי עליו. "מה קרה?" שאלתי בדאגה וכשהתבוננתי בעיניו התכולות, ידעתי שקרה לו משהו רע ומר. הוא עצם את עיניו ונשם בכבדות, הסתיר את פניו בעזרת זוג כפות ידיו ורקע ברגליו על גבי המחצלת שפארק. "לעזאזל.." מלמל. "עזבי זאת". פקד עליי.
"לא!". עמדתי על שלי, אך ראיתי את המלאך שלי, שוכב מתחתי, נאנק בשקט ובכאב, נשכתי את שפתי התחתונה והדמעות עמדו בעיניי.. למה? מה קרה מתוק? המלאך הקשוח והרומנטי שלי, האפל והקר, אך גם הרגיש והפגוע מכל. "אל תיסתתר.." לחשתי ונשקתי לידו. "לא ממני, אני מאוהבת בך, מה קרה?"
הוא פרס את זרועותיו הארוכות והשריריות לשני הכיוונים. "זוכרת כשנכנסו למעצר? אחרי הערב המטורף בסנוקר?" נשמתי עמוק, כן ברור, אך רק הנהנתי אליו והוא המשיך. "מי שהוציאה אותי מהמעצר.. הייתה.." הוא עצם את עיניו וכיווץ את גבותיו בכאב אך גם בכעס, כיצד הוא יודע לשלב כה טוב בין הניגודים הללו ועדיין להיראות האדם היפה ביותר בכל העולם הזה. "הייתה אימא שלי, פתאום חזרה משום מקום.. כלל לא דיברתי אתה, וגם כל הדרך במכונית עד לביתי לא דברנו ולו מילה אחת, היא ניסתה לדובב אותי ולהישמע נחמדה למרות הכול, אבל.." הוא נאנח. "לא הקשבתי לה, אני מתעב אותה, מתעב כמו שבחיים לא שנאתי אף אדם, היא חתיכת חלאה מסריחה שנטשה אותנו בשביל מיליונר מנופח!". הוא חבט באגרופיו על גבי המחצלת, ירדתי ממנו והתיישבתי ממולו בישיבה מזרחית זקופה על מנת לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, אלוהים אדירים.. אימא שלו, האימא האמתית שלו, דם מדמו, בשר מבשרו, היא השנאה של החיים שלו? והיא ניסתה לשקם מחדש את הקשר עם בנה, עם הגבר שלי, אך הוא.. טוב, אסור לי להיראות לחוצה, אסור לי להיראות לחוצה.. "למה לא נתת לה הזדמנות? היית די צעיר כשהיא עזבה.. אולי יש סיבות לכך?"
הוא זקף גבה ונראה כעוס במיוחד. "סיבות?! איזו אימא נוטשת את הילדים שלה במצב כלכלי קשה במיוחד ולא מנסה לשמור אתם על קשר או לעזור להם? היא שכחה מאיתנו! היא לא יכולה אחרי כל הזמן הזה לחזור כך סתם ולצפות שנקשיב לה.. זה נראה לך צודק?"
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "לא, ברור שלא.." לחשתי. "אבל היא האם שלך! אז אולי היא לא האימא שכל ילד חולם עליה אבל לא משנה מה תחולל לא תוכל לשנות את אור העובדה שהיא קשורה אליך באופן פיזי וגם נפשי!". התעקשתי.
"היא סתם דם! לא יותר מזה.. אין לי שום קשר נפשי אליה מלבד שנאה.." הוא מלמל.
נשמתי עמוק. "ומה קרה מאז?"
"היא עברה תאונת דרכים קשה ומתה, יש לה הלוויה מחר.. כמובן שאבי וירון הולכים, אני לא הולך..-"
הייתי קצרת נשימה. "אבל אתה מרגיש לא בסדר עם כך, כואב לך שהיא מתה, שהיא חסרה בעולם הזה, היא חשובה לך.. עובדה שאתה גם כועס עליה". קטעתי אותו ברוך. "כשאני כועסת עליך, זה נובע משנאה או מאהבה?" שאלתי. "כשאתה כועס עליי, ממה זה נובע?"
"אבל אנחנו זה דבר שונה לגמרי.." נסה להתחמק. "אבל זה כלל לא חשוב, אני לא רוצה פשוט לנטוש את ירון ואת אבא שלי לבד עם כל המשפחה האחרת והחדשה שלה".
"לך לתמוך בהם עומר, זה הדבר הנכון, זו סגירת מעגל.." מלמלתי.
הוא צחקק. "סגירת מעגל?"
"לא היית מוכן להקשיב לה והעניין ביניכם נשאר פתוח וקרוע, אולי קשור אותו מחדש בכך שתבוא? וגם תוכל לתמוך בכך במשפחה שלך.. נסה, בבקשה, נסה!". הפצרתי בו. "בשבילי".
"מדוע זה כל כך חשוב לך שאני יבוא?" שאל בבלבול.
"כי אתה חשוב לי.." נשקתי למצחו. "אני אבוא אתך אם תהיה צריך, אני מצטערת כל כך אהובי".
הוא חייך חיוך רך ואוהב. "אין לך על מה להצטער, תודה אלינור". הוא נשק לשפתיי נשיקה סוחפת שהחזירה את הבועה הקסומה שלנו. ידעתי שנועדנו להיות ביחד.. התחושה שבה הוא מחזיק באגני, מקרב אותי אליו ונושק לשפתיי כנזקק לי.. פורקת אותי על נשקי וגורמת לכל הסערות להשתתק, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ובין רגע הייתי קצרת נשימה, כמכמה מתחת לחגורה השתתקתי והתאבנתי במקומי, גופי רעד בכמיהה רבה אליו ובהערצה, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון כקרח, כפות ידיי הזיעו במקצת, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי ולבי הלם בחוזקה, חשתי כיצד אני נקטפת מהמציאות, קרביי להטו וכל מערכותיי דלקו, וחוזרת שוב אליו.. נמשכת אליו, נוצרת אותו בי ללא כל דרך חזרה, התעמקתי בנשיקה הזו, מכרתי את עצמי בה, נפרקתי עליו והראיתי לו את האהבה והתמיכה הרבים שלי אליו, את הסגידה לאליל היופי והחן שלי, הכמיהה והלהב החד של השתוקה המושלמת אליו, חזי בער וגרוני היה חנוק וחשתי שאני עומדת לצווח.
לאחר מספר דקות הוא התנתק ממני והיינו קצרי נשימה שנינו. "אלי.. מאיפה בדיוק באת אליי..?" הוא מלמל מנסה להסדיר את נשימתו וכך גם אני את שלי, מסוחררת ועדיין שקועה עמוק בעולמנו הפרטי, וראיתי שגם הוא… "מה שאת עושה לי.." מלמל. "כאילו וכל חיי חיכיתי אך ורק לך".
חייכתי אליו, לוגמת, שואפת אותו עמוק אל תוך קרביי, המילים הללו שאמר לי גרמו ללחיי ללהוט בסומק עז, ולדמעת התרגשות אחת לנזול מבעד לעיניי. "אני לא יכולה בלעדיך.." לחשתי.
הוא אמץ אותי לחיקו. "גם אני.. תאמיני לי שגם אני.." מלמל, התכוונתי לנשק אותו שוב אך הטלפון הארור קטע אותי באמצע, לא רציתי לענות אך הוא עקם את אפו. "עני, זה חשוב!".
"איך אתה יודע?" צחקקתי.
הוא נאנח ונשען על גבי המרפקים שלו. "אני לא עוזב".
"גם אני לא, לעולם". המילים שלי הכו בו בחוזקה והוא נראה המום, קרצתי לו ועניתי בלי לבדוק מי הנמען הלא ידוע. "כן?" קראתי.
"אלינור..!". שמעתי את קולה של שני. למרות שאני אוהבת אותה לא יכולתי שלא לגלגל את עיניי, מה היא רוצה? למה להפריע ברגע המושלם הזה? "מה שני?" נסתי להישמע ידידותית כמה שרק אפשר.
"עומר אתך?" היא שאלה במהירות ללא כל הקדמות מיותרות.
התבוננתי בעומר שנראה במעט מבולבל מכך שהיא מתקשרת אליי. "כן, למה?"
"אני צריכה לדבר אתו תביאי לי אותו!". היא במעט צעקה עליי, מצמצתי בעיניי והגשתי את הטלפון לעומר, הוא במהירות חטף אותו מידיי וענה. "שני".
התיישבתי לצדו, כוררכת את זרועותיי סביב ברכיי ושותקת, מנסה להבין מה קרה ולמה היא צריכה אותו בדיוק. "באמת..? רגע, אבל… לא… בסדר אני מבין… תרגעי שני… בסדר, בסדר…". הוא לרגע התבונן בי במבט שמתחנן שאסלח לו, רעדתי, מה קרה?! "עומר, מה..?" אך הוא התעלם ממני והמשיך להקשיב לה. "אני בא". לבסוף אמר וזרק לעברי את האייפון, התרומם והושיט לי יד על מנת שאני אקום גם, דחיתי זאת ונעמדתי בכוחות עצמי, הוא אחז בסל הקטן של הכריכים שאכלנו לא מזמן וגלגל את המחצלת במיומנות יתרה. "בואי.." מלמל והתחיל ללכת לכיוון המכונית.
קרקרפתי עקצצה והלכתי אחריו בשתיקה, הוא נראה מתוח ולחוץ, הדבר היה ברור, אך למרות הכול נראה מדהים ולא מצמץ או הניד עפעף ולו פעם אחת, במקרים רבים הערצתי אותו על כך וגם חייכתי, אבל הפעם, כשהוא קר בדרך כזו עמי ומסתיר דבר מה.. איני יכולה שלא להיפגע. פשוט כך, לא כעסתי.. לא הייתי מסוגלת, פשוט חשתי פגועה.
הוא פתח בפניי את הדלת והורה לי להיכנס, בצעתי כבקשתו ונכנסתי, חגרתי את חגורת הבטיחות במהירות ושלבתי את ידיי, אנו לא נוסעים עד שהוא לא מוכן להגיד לי מה קורה כאן לכל הרוחות. הוא נכנס במהירות אחריי וזרק את הסל למושב האחורי בקלילות, לא חגר ורק התניע את הרכב, לחץ על גבי דוושת הגז וכבר דהרנו לכיוון ביתה של שני על פי ההיגיון. "עומר, מה קורה?!". צווחתי עליו.
הוא התבונן בי המום. "אל תצעקי עליי". נזף בי, למה אני חשה כילדה קטנה וסוררת כשהוא אומר לי כיצד לנהוג? "מה קרה לשני?!". התעלמתי ממנו.
הוא נאנח ונשם עמוק. "איך לא ספרת לי שפגשת את יוסי?!". הוא כעס עליי.
הקרקע נשמטה תחת רגלי, העולם עצר מלכת, הכול נראה לפתע איטי ולא מורגש, חזי בער ונצרב בכאב, לא היה לי מספיק כוח ופשוט נרפתי, נפרקתי על נשקי והשפלתי את ראשי בתבוסה, צמרמורת קרירה הכתה את עמוד שדרתי בהצלפות מייסרות חסרות כל טיפת רחמים, חסרות כל טיפת אנושיות.. עצמתי את עיניי בחוזקה ולא רציתי להאמין שזה מה שקורה עכשיו, כיצד? איך? למה?! דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים למרות שלא היה כל צורך בכך… נהיתי בין רגע ככלי שבר שבור שמנופץ לאלפי רסיסים שלא יחוברו, רק המחשבה על שמו הרהרה את נפשי, עצם הידיעה שעומר מודע לכך קטלה אותי ופוצצה בין רגע. לא!
"איך אתה יודע?" לחשתי.
הוא לא התבונן בי אפילו ורק נראה כעוס במיוחד, מעולם לא ראיתי אותו כך, בטני התהפכה. "אני הורג אותו.." הוא פלט בלחש ודמי נזל מפניי. "שני מכירה את יוסי עוד מילדותה, היא ראתה אותך יושבת אתו, הוא סיפר לה הכול..". הסביר לי ביובש.
הנחתי את כף ידי על גבי מצחי ולא הצלחתי למצוא אחר חמצן, אחר אוויר כלשהו לנשימה, כל עולמי התהפכך ונחרב עד עפר בין רגע, אני עצמי גולפתי והתפוגגתי, נמחקתי.. הייתי חנוקה, סדוקה, מכווצת בתוך עצמי ונותנת לכל האפלה, לכל הסיוטים והשלדים שבארוני להכות בי בחוזקה.. לפגוע בי, להנציח אותי.. לא, לא, לא! הוא לא יכול לדעת זאת, אסור לו! "עומר, תאמין לי שרציתי לספר לך אבל לא רציתי גם לקלקל את החופשה שלנו.." התייפחתי והדמעות החלו לנזול בשטף.
"אל תתחילי עם הממטרות שלך!". צעק עליי. "את יודעת עד כמה את חשובה ורגישה בשבילי, הבן אדם הזה לא שפוי, הוא הרס אותך!".
"וזה נגמר, אז למה אתה חוזר לזה..?" לחשתי.
הוא נאנח. "אני לא, אני לא חוזר.. אבל אני גם לא יכול לעצור אותי מהרצון העז להרוג אותו".
"אתה משוגע!". צעקתי עליו. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שתפגע בגללי!".
עומר הדק את אחיזתו סביב ההגה. "אז התעצבנתי והוא לא בא לי בטוב בזווית העין, בסדר?"
מחיתי דמעה אחת בשקט. "לאן אתה נוסע..?"
"לבית של שני".
ידעתי שאני חייבת להיות לצדו, לנסות להחדיר בו מעט היגיון וסדר, לרסנו עד כמה שאני יכולה, בדרך שאני יודעת, בדרך שהוא אוהב, אך רציתי ללכת לביתי.. לא להיות חלק מכך למרות אור העובדה הבלתי נתנת להכחשה שאני השורש.. "קח אותי הביתה". פלטתי ללא כל טיפת רגש.
"למה?". הוא שאל ברעד.
נשמתי עמוק. "כי אני לא רוצה לראות זאת.."
"את לא יכולה לכעוס עליי, אני..-". הוא השתנק בפעם.
עיניי נקרעו לרווחה. "אני לא כועסת עליך!". צווחתי עליו. "פשוט כך אותי הביתה, נפגש מחר כשתאסוף אותי להלוויה בסדר?"
הוא שתק ונסע לכיוון הבית שלי בהמשך, היינו מאוד קרובים אליו, אך ברגע האחרון הוא פנה בכלל לכיוון אחר, לבי הלם בחוזקה וקרביי להטו, מה הוא חושב לכל הרוחות שהוא עושה?! "עומר!".
"הוא הורס אותך, הוא הסיוט שלך, הוא הטראומה שלך, הגיע הזמן לגמור זאת". אמר ללא כל טיפת רגל למרות שידעתי שים שלם של אהבה טהורה וזכה מסתתר שם.. שהוא רק רוצה לטובתי וזו הדרך בעיניו. כיצד יכולתי לכל הרוחות לכעוס עליו? "תבטיח לי שלפחות תנסה לשלוט בעצמך?" לחשתי.
הוא פלט קללה בלחש. "לעזאזל.. בסדר.."

הגענו לביתה של שני שדמה מאוד לביתו של אופק רק שהוא היה יותר מאופיין בגווני חום וכחול מאפשר שחור, לבן ואפור.
התהלכנו לכיוון כניסת הבית, לבי מעולם לא הלם בכה המון פחד, הייתי חיוורת כסיד, גרוני היה חנוק וחזי כאב, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ובכל צעד שצעדתי חשתי כיצד אני עומדת להתעלף, כפות ידיי הזיעו וצמרמורת עזה וקרה גלשה בכל מורד גופי, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, כל מערכותיי דלקו וצרחתי בעמקי נשמתי.. רק מעצם המחשבה שאני עומדת לראותו, המתח לפת אותי בחוזקה ולא אפשר לי אוויר לנשימה, גרם לעולמי להטלטל וחשתי חסרת ביטחון ומפוחדת יותר מאי פעם..
עומר לא הספיק לנקוש וכבר הדלת נפתחה ושני נצבה לפנינו. "איפה הוא?" שאל עומר ללא כל ברכת שלום, היא מצמצה בעיניה. "בסלון.." לחשה ברעד והתבוננה בי. "אני מצטערת".
עצמתי את עיניי ונסתי להסדיר את נשימתי שיצאה מכלל שליטה, כעסתי ושנאתי אותה בכל מעודי, למה לא לי היא אמרה זאת?! זהו עייני לא עניינו של עומר, מדוע להרוס כל דבר? "בפעם הבאה כשתשמעי משהו עליי, תפני אליי קודם ואל תדחפי את האדם האחרון שצריך לדעת זאת לעניין". אמרתי בארסיות ואפילו לא הגנבתי אליה מבט, הייתי בטוחה שארחם עליה עקב עצם אור העובדה שהיא הרה, אך השנאה שלי, הכעס ותחושת הבגידה היו חזקים יותר מידי ולא נתנו לתחושות האמתיות שלי להשתקף, הייתי חסומה ומקובעת בצד הריק והמחליא מכל, אך הכול נעצר כשראיתי לא אחר מאשר את יוסי נעמד מול עומר, שניהם נראים טוב, שניהם מושכים במידות מסוימות, כמובן שלצד עומר הוא נראה כנעל בית ישנה.. בלעתי את רוקי, וזה מה שהוא. התכווצתי וחשתי כיצד לבי הולם בחוזקה, המראה הכה בי בחוזקה כמכת ברק וגרם לתחושת חלחלה לבעבע בעמקי בטני, לבי הלם בחוזקה וחזי כאב ונצרב ביגון כה מייסר ורב, הדמעות עמדו בעיניי וראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, חשתי כיצד אני מנסה לסתור את המציאות האיומה יותר מכל סיוט אפל שקיים אך היא סותרת לי בחזרה וגורמת לי כמעט לכשול במקומי, חשתי חלשה ופגיעה, מפוחדת עוד יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו באילת.. כי הפעם גם עומר כאן, עומד בינינו ולא מודע לשדה המגנטי העז, כאש להבה שבוערת בעוז ביני לבין יוסי, לכל הרגשות המעורבבים, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, דמי התפרע בעורקיי ונזל מפניי, חשתי כיצד הצמרמורת מכה כל איבר, תא ומערכת בגופי ואני נחרבת, מתפוגגת עד עפר.. כפות ידיי היו לחות וזיעה קרה שטפה את מצחי.. עצמתי את עיניי ונסתי להסדיר את נשימתי, אני חייבת להירגע. עומר כאן, הוא אוהב ויאהב אותי לא משנה מה, הוא הבטיח לי זאת.. הוא יגן עליי, כלום לא יקרה לי, הכול בסדר, הוא עבר, הוא כלום, הוא אפס..- אך לא משנה עד כמה נסיתי להחדיר זאת לתת ההוקרה שלי, לא יכולתי להאמין לזאת מספיק טוב על מנת להשתיק את הרוחות שפרצו בי. "מה אתה רוצה ממנה?!". הגביהה עומר את קולו והבנתי שפספסתי חלק נכבד מהשיחה, נשכתי את שפתי התחתונה, חבל. יוסי זקף את גבתו לרווחה ועיני השקד החומות והגדולות שלו אורו.
"זה לא ברור?" צחקק. "אני רוצה שהיא תסלח לי ותחזור לאהוב אותי".
עומר ירק לעברו. "אתה יכול להמשיך לרצות, היא לעולם לא תאהב מישהו כמוך, עשית טעות וזה המחיר, תהיה גבר, תתמודד ותמשיך הלאה".
יוסי זקף את גבותיו. "אתה אולי החבר שלה, אבל אין הדבר אומר שתחליט! זו הבחירה שלה!".
"אני די בטוח כשהיא ראתה אותך בפעם הראשונה היא אינה רצה לזרועותיך!". עמד עומר על שלו ויכולתי להישבע שהוא נראה כעומד להכות אותו עד מוות אך שומר על ריסון עצמי לצדי, שלא יראה אותו מוכה, שיקיים את הבטחתו שדבר לא יקרה.
"כי היא הייתה מבוהלת, אתה חושב שממך היא לא היית מבוהלת?". חייך אליו יוסי ונראה שלו עד חוסר אמונה, גם עומר נראה מופתע, רק אני ידעתי שזה השקט שלפני הסערה, לפני המכה הגדולה שהוא אוגר בשקט בעמקי נשמתו, וזה מתגבר – בבקשה עומר, בוא נלך!. "אתה הרבה יותר משוגע ומסוכן ממני, מה סך הכול עשיתי? הראיתי לה את רגשותיי כלפיה?". התקדם לעברו. "שני ספרה לי עליך, היא לקחה אלכוהול, סיגריות וסמים בגללך!". צווח עליו יוסי ונראה כעומד להטיח את אגרופו בפרצופו המושלם העשוי ללא כל חת של עומר. התכווצתי וחשתי כיצד דמעה בוגדנית נוזלת מעיניי, זה מה שעומר תמיד אמר לי… ועכשיו הוא נטרף שוב בנפשו, קראתי את הכאב באמת של דבריו של יוסי, אך לא הייתי מוכנה לקבל אותה כמו שעומר קבל כי אין הדבר נכון! "רציתי זאת!". התפרצתי לשיחה שלהם. "רציתי ללכת אתו ועם כל שאר החברים שלו, אבל מה שהיה אתך.. את זה לא רציתי, מעולם לא אהבתי אותך ואני לא יאהב, אם יש לך משהו להגיד לי תגיד, אבל לא כאן". נעמדתי לצד עומר ואחזתי בשרירו הנפוח ונשקתי לו, במעט מכרסמת את השכם שלו, עומר נאנח ונשם עמוק וידעתי שאני מוציאה אותו משליטה בכך וזה טוב, מעולם לא ניסיתי לנצל את ההשפעה שלי עליו, גם הוא לא ניסה מעולם לא נצל, אך הייתי חייבת הפעם.. "את לא מדברת אתו לבד!". התנגד עומר בתוקף ובמעט התרחק ממני.
"טעיתי, ואני עוד אטעה המון, את גם טועה כמעט כל יום, הדבר אומר שלא מגיע לך חמלה? למה לך מגיע, למה לו מגיע – ולי לא?". התבונן בי יוסי במעט פגוע. "אני אוהב אותך, הביני זאת כבר!".
עומר נדרך לצדי. "אין לך שום בושה נכון?!". צעק עליו בכעס חריף ומפחיד. "אני כאן, אני החבר שלה, אותי היא אוהבת! איני אתן לחתיכת חלאה כמוך לקחת אותה".
"אינך יודע כלום". פלט ביובש יוסי.
עומר זקף גבה. "אני יודע יותר ממך, אני יודע מה היא הרגישה, מה היא עדיין מרגישה, אם אתה באמת אוהב אותה עשה את הדבר הנכון למענה, לא למעני, ועזוב אותה בשקט!".
"אתה היית מסוגל..?" לחש יוסי.
עומר השפיל את ראשו. "ניסיתי כבר פעם אחת". לחש. "כי אני אוהב אותה ו..-"
"טוב די!". צווחה שני ונעמדה בין שניהם. "יוסי, אתה חבר טוב שלי, אבל אני מבקשת, קח את עצמך ולך מהבית שלי".
יוסי נראה מוכה בלבול ותימהון. "את לא רצינית.." מלמל.
"עכשיו! זהו הבית שלי!". צווחה עליו ודחפה אותו במעט.
עומר נדרך לעזרתה וקבע אותי למקומי שלא אתקרב. "היא בקשה ממך ללכת, לך! זהו הבית שלה!".
יוסי התבונן בי, לחש לי נשיקה באוויר שגרמה לאגרופיו של עומר להתכווץ בכעס רב ולאחר מכן עזב את הבית במהירות בלי להיפרד, בלי לומר שלום, ללא דבר.. ידעתי שהוא נפגע, אך לפחות הוא חש במעת את מה שאני חשה כבר שנתיים.. מה שהדאיג אותי בעיקר עכשיו לא היה יוסי, או שני, אלא עומר! מה הוא חש עכשיו?!
לפתע שני התכווצה ופלטה אנקת צווחה של כאב ולאחר מכן רצה לכיוון כיור המטבח והגיעה את נשמתה שם, אני ועומר רצנו לעזרתה, אני אחזתי באגנה על מנת לייצבה בעת שעומר אחז בשערה, הוא לא ידע אפילו למה זה קרה. לאחר כמה רגעים היא נרגעה, עומר הגיש לה כוס מים קרים והיא שתתה במהירות ובשקיקה. "תודה רבה חברים.." היא לחשה ונשענה על השיש, עומר הוביל אותה לכיוון אחד מהכיסאות של שולחן האוכל במטבח וליטף את ראשה בעת שהתיישבתי ממולה. "אני מצטערת אלי.." היא מלמלה.
"אני יודעת, זה בסדר, טוב שזה נגמר לפחות". לחשתי.
עומר לפתע צחק ואני ושני זקפנו גבות בבלבול ובתימהון. "מה מצחיק?". שאלנו יחדיו.
"הייתי בטוח שהוא יכה אותי.. אם הוא לא היה עושה זאת אני הייתי עושה, אבל הבטחתי לך שאני אשלוט בעצמי".
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה ונשמתי עמוק. "אם שני לא הייתה מתערבת.. זה היה נגמר בהריסת סלון שלם, הוא חכה על מנת לגבש את הכעס שלו".
"כן, זה בהחלט מאפיין אותו.." מלמלה שני ולחצה על גבי בטנה, עומר מצמץ בעיניו ונראה במעט מבולבל אך לא שאל דבר מתוך כבוד כלפיה, אני די בטוחה שהוא הניח שמדובר במחזור או משהו כזה.. צחקקתי, בנים. "איך את מרגישה?" שאלתי בחיוך מעודד.
היא עצמה את עיניה. "היה יכול להיות יותר טוב".
"אימא שלך חוזרת מוקדם היום נכון?" שאל עומר ברוך. "את יכולה לבקש ממנה שתיקח אותך לרופא.. אולי כך גם תבלו זמן איכות ביחד". חבק אותה חיבוק חברי טוב על גבי השכם, חייכתי ממראה זה, למרות כל המגרעות שלה.. היא החברה היחידה שלי כרגע, וגם עומר מאוד אוהב אותה, רואים זאת עליו… אך אני חייבת לדבר עמה בהזדמנות על הערקת היריון שראיתי והשיחה בינה לבין ירון אמש.

עומר הלך לעבוד, עקמתי את אפי.. אתה, עם מאי, אך החלטתי לא לתת לזה להדאיג אותי ולו קצת, אני חייבת להתחיל לסמוך עליו ולא לתת לה לערער את מצבי הנפשי, נפגעתי וחטפתי מספיק מהלומות בגללה, לא עוד, אני יודעת שעומר שווה זאת.. גם לא כשזה כרוך בה כי גם אין סיבה, כל פעם מחדש הוא הוכיח לי שאני יכולה לסמוך עליו, בכל המצבים, אני חייבת להוכיח לו זאת שוב ושוב כמו שהוא מוכיח לי.. מעולם איני ארגיש שאני משתווה לו, תמיד אני ארגיש שהוא קצת מעליי, אך אולי הוא מרגיש הפוך, כאלה הם אנחנו, מושלמים האחד למען השנייה.. חייכתי לעצמי.
התבוננתי בכל שיעורי הבית הכבדים שמונחים על גבי שולחן הכתיבה שלי וחשתי מיואשת, לא היה לי כוח או מעט חשק לבצעם ומחשבותיי בכלל נדדו לכל מיני כיוונים שונים: עומר, יוסי, שני, הוריי, מאי.. מדוע הכול קורה דווקא לי? מדוע חיי כה קשים אך גם כה מופלאים לפעמים..?
פתחתי את המגירה שלי לרווחה, הרמתי את ערמת המחברות הכבדות והצבעוניות כלפי מעלה ושלפתי ממנה זוג תמונות, התמונות הסודיות והיקרות לו ביותר, תמונה שבו הוא ילדון קטן, יפהפייה וכה חמוד ומלאכי, זה חימם לי את הלב וגרם לחיוך לכבוש את פרצופי והצבע חזר לפניי, לצדו נעמדה אלינור, אחותו הגדולה.. היא חבקה אותו ונשקה לראשו, מדהימה הדרך בה היא דומה לי, רק שהיא הרבה יותר גבוהה ומחוטבת ממני, וגם.. היא מעולם לא באמת הכירה את עומר, הנער, הגבר שלי, שרק התבוננתי לו בעיניים וידעתי את המילים והאירועים שמצולקים עליו ששברו את לבי בין רגע… גם הייתה עוד תמונה, של שלושת האחים, ירון ואלינור מאושרים ורק עומר, האמצעי, נראה פגוע ומפוחד, מכוסה בסמיכה האפורה שלו, שערו פרוע, ועיניים כחולות אשר גדולות מידי לפרצוף כה קטן וחיוור קרועות לרווחה בייסורים, נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד דמעה בוגדנית נוזלת מעיניי ופוגעת היישר בתמונה.. נאנחתי במושבי החמים והתכווצתי, האם אי פעם אוכל לגרום לו לשכוח את עברו? האם אי פעם אוכל להאיר את חייו? הוא תמיד אומר לי שהצלתי אותו, אך אני תמיד ידע שזה יישאר חלק ממנו.. ולא משנה כמה נתאמץ ונאהב, תמיד הוא יהיה עומר שלי, עומר הקשוח, הכעוס והפגוע.. הנער שהתאהבתי בו אהבה ממבט ראשון. אך הרטט שבכיסי מכנסיי גרם לי לקפוץ במקומי, כשראיתי שהנמען הוא לא אחר מאשר עומר לבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח וקרביי להטו, צמרמורת תקפה ולפתה אותי בחוזקה ודמי התפרע בעורקיי, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון ורק רציתי לראות מה שלח לי: 'אני חושב עלייך.. את לא יוצאת לי מהראש', נמסתי, נחרבתי עד עפר ונפרקתי על נשקי בין רגע.. אוי, אהוב יקר שלי, רומנטי ושובה לב, ללא כל עיקובים כתבתי בחזרה: 'גם אני עליך, אין לך מושג עד כמה.. זה די מפחיד הטלפתיה הזו לא?'
לאחר פחות מחצי דקה הטלפון ניתר ורטט שוב והוא כלל לא נדמה לסיעור סערותיי ולבערה, לאש הלבה שהלמה בחזי וגרמה לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, העוגן נפרק ורחפתי, שוכחת מהכול.
'אני אוהב לפחד.. ;) ' צחקקתי, כן, בהחלט מתאים לו, רציתי לגרום לו לחייך, רציתי לגרום לו אושר ותחושת ביטחון, שיבין את האהבה העצומה שלי אליו יותר ממה שכבר ידוע לו : 'כשאני אתך איני פוחדת מכלום, כי אתה אתי' חשתי את החיוך שלו כשהוא קרא זאת והמתנתי בציפייה מול הטלפון, אילו מיה ויסמין היו רואות אותי עכשיו הן היו צוחקות עליי בלעג ובבוז כה רבים וטוענות שאני הילדה הכי נואשת בעולם, אך זו מה שאני הייתי, נואשת לו, המחשבה עליהן גרמה לגעגוע להדהד בי בייסורים אך לא היה לי די זמן לפני שהטלפון בישר על הודעה חדשה: 'איך את מרגישה? הכול בסדר?', ידעתי למי הוא מתכוון, יוסי.. פלטתי אנקת ייאוש ועצמתי את עיניי, שיחשוב עכשיו על המשפחה שלו, אני יתמודד עם השריטות שטמונות בי: 'אל תחשוב על זה עכשיו.. מחר בבוקר לנסוע אליך או שאתה תעצור אצלי?' מיהרתי להעביר נושא, עדיין להוריי לא ספרתי ולא רציתי גם לספר.
'את מנסה להעביר נושא..' נזף בי דרך הודעה עקמתי את אפי, אני זקוקה למעט אוויר בנושא זה אך לאחר פחות ממספר שניות מועטות עוד הודעה נשלחה : 'מחר בשבע אני אבוא אלייך ונסע להלוויה'
חייכתי, הוא מבין. 'אוהבת אותך'
לבי הלם בחוזקה וחשתי כיצד כל גופי מתכווץ בכאב וצמרמורת מהדהדת בכל איבר, תא ומערכת בגופי וגורמת לנפשי לצווח בעונג רב. 'גם אני אותך', הוא שלח ויכולתי להישבע שחשתי אותו נאנח בדיוק כמו שאני נאנחת, כמאוהבים.

"אימא של עומר מתה, אני מחר בשבע בבוקר נוסעת עמו להלוויה של אמו". הודעתי להוריי ביובש וכדרך אגב, המזל נפל מידה של לין ואמי נראתה מודאגת. "אוי, אלוהים אדירים, כיצד?!"
גלגלתי את עיניי, טוב שהם נזכרו לדאוג למצבו. "תאונת דרכים קשה.." מלמלתי. "אני כבר אשלים את החומר מחברה".
לין דחפה את הכיסא לאחור ומהרה לכיוון השידה שלצד שולחן האוכל. "אני חייבת להתקשר לירון.." מלמלה. "אני גם רוצה ללכת לתמוך בו!".
עיניי נקרעו לרווחה, אני בספק אם ירון מודע לסיפור האמתי של אמו ואם לין בכלל מודעת אליו. "לין! לא!". זעקתי וחטפתי ממנה את הטלפון בפראות, היא התבוננה בי משותקת ובמעט מפוחדת, נאנחתי. "לין, אין להם די מקום במכונית.."
היא שלבה את ידיה האחת בשנייה. "אז למה שאת תישארי בבית ואני אלך במקומך?"
יופי, הקנאה של האחים הקטנים, שונאת זאת. "לין חדלי! אני ועומר זוג רציני, את וירון רק בני 13.. עומר זקוק לי שם, עובדה שירון אפילו לא התקשר אלייך, כנראה שהוא מסוג הבנים שזקוקים למרחב ולשקט, תתחשבי בו ועזבי אותו במנוחה". נסתי להסביר לה, היא חזרה לשבת ואכלה בשקט, גם הוריי היו לפתע שקטים, אני תמיד הייתי שקטה.. עוד מתחילת הארוחה. "מעולם לא שמעתי על אמו". ציין אבי.
"ואתה גם לא תשמע". פלטתי בארסיות.
אבי שמט את המזלג והסכין מידו בכעס רב וקבץ את זוג כפות ידיו לאגרופים הדוקים וקשוחים. "אני מבין שאת כועסת בגלל מה שקרה עם ד"ר שלום, אך החוצפה הזו כלל לא מוצאת חן בעיניי! אינך תלכי לשום הלוויה אם כך תמשיכי!". איים עליי בחריפות, ירקתי לעברו וזקפתי גבה, גם אם והעולם יתהפך אני יהיה שם, לצד האדם החשוב והאהוב עליי ביותר בעולם, אחבק אותו, אנשק, אתמוך.. אף אחד בכל העולם לא יכול לעצור בעדי ומהשתוקה הרבה שלי בקרבה לעומר. "בסדר, אני בשקט, התינוק קיבל את המוצץ?" שאלתי בילדותיות.
אמי נאנחה ונשמה עמוק. "אלינור, לכי לחדר שלך, עדיף לך שם". לחשה.
זרקתי גם את הסכו"ם במחאה, דחפתי את הכיסא לאחור ועליתי במעלה המדרגות, הם גרשו אותי משולחן האוכל? שיהיה, מי צריך את האוכל המסריח והעלוב שלהם? מי צריך אותם לצדי תחת אותה קורת גג? האחות הקנאית והילדותית הזו, האב הדומיננטי והאם המסובכת, המשפחה המושלמת.. מאס לי מהם, אני מתגעגעת לאותה תקופה שבה גרתי אצל עומר, אך הייתי מרותקת לביתי וידעתי שלמרות שהוא גם מאוד מתגעגע הוא לעולם לא יסכים לי לעזוב שוב את הבית ולנתק את הקשר עם משפחתי, וכשנריב מה יקרה? לאן אלך?
אך רציתי להיפגש עמו אז התקשרתי אליו, לאחר פחות משולשה צלצולים ממושכים שנדמו כנצח הוא ענה. "אהובתי". לבי הלם בפראות, לכל הרוחות, אני משתכרת ונמסה כשהוא קורא לי כך..
"עומר, אתה יכול לבוא אליי?" שאלתי בלחש.
שתיקה. "מה קרה?" שאל לחוץ.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "אני פשוט מתגעגעת, או שאתה מעדיף להישאר עם המשפחה שלך ו..-"
"התאמת שהם כלל לא רוצים שאתקרב אליהם בגלל שאיני בוכה עליה, אפילו לא קצת, אשמח למעט חברה". גחך.
נאנחתי וצנחתי למיטה. "בטוח? כי אם לא..-"
"מתי לבוא?" שאל בנמרצות.
נשמתי עמוק אל תוך עמקי קרביי ונשמתי. "עכשיו".
חשתי את חיוכו. "אני מיד מגיע מתוקה". וניתק.
ירדתי חזרה לקומת הכניסה, חולפת במהירות במטבח ומתקדמת לדלת ביתי על מנת לחכות לו. "לאן את הולכת?" קראה אחריי אמי.
נעצרתי וחייכתי אליה. "עומר מגיע עכשיו, אנחנו נשב במרפסת".
"אולי תניחי לו עכשיו?" שאלה לין בארסיות.
כיווצתי את ידיי לאגרופים, החוצפנית המעצבנת הקטנה. "למה שלא תחזרי לארוחה המחורבנת שלך?" צעקתי עליה ויצאתי מהבית טורקת את הדלת מאחוריי, התיישבתי במדרגות הכניסה על סף דלת ביתי, נועצת את עיניי במדשאה הירוקה שלנו ומחשבותיי היו ריקות.
לבסוף הוא הגיע, כשראה אותי כך יושבת רץ לכיווני ואני פשוט נפרקתי על צווארו, מניחה את ראשי במקום המדהים ביותר בעולם, הבטוח והרצוי, השקע שבין צווארו לשכמו.. נשפתי עמוק את ריחו הגברי והממכר שגלל לא זקוק לבושם על מנת לשכר אותי ולגרום לי להתכווץ, הוא טמן את ראשו בשערי ונשק לשפתיי בלהט ובחושניות, מקרב אותי אליו, נאבק עליי, מוכר את עצמו בנשיקה הזו, חשתי כיצד הכמיהה העזה שלו אליי, כיצד אהבתו החזקה והנואשת אליי, כיצד הדרך שבה הוא מוכן לוותר על הכול על מנת להיות קשור לצדי לעולמי עד מורגשת בנשיקה הזו שטלטלה את כל עולמי, הקרקרע נשמטה תחת רגליי ואבדתי את עצמי בנשיקה הממכרת הזו שרק דרשה עוד, הראיתי לו בחזרה שזה הדדי, הכול הדדי, ותמיד יהיה.
לאחר מספר דקות התנתקנו והוא אחז בראשי, נושק לי עוד נשיקה חטופה, קטנה ומתוקה ומופלאה. מענגת.. "מה קרה?"
"געגוע.." מלמלתי, הוא צחקק. "בוא". הוריתי לו, אחזנו ידיים והלכנו לכיוון הספסלים שבחצר האחורנית שלי, הרוח נשבה בשערי, הכתה בחוזקה בפניי והצליפה על גבי עורפי אך למרות הכול מעולם לא ראיתי שמים זרועי כוכבים מנצנצים, ירח לבן וזך, שמיים מושלמים שכאלו, שרק אתו זכיתי לראות, פשוט התבוננו כך בשמיים, אוחזים אחד ביד השני, השענתי את ראשי על חזהו, לחשוב שתמיד חלמתי על אהבה כמו בסרטים של פעם, שהוא רץ אחריה עד לשדה תעופה, או שהוא שר לה שיר מתחת לחלון חדרה, או שהוא מקניט ומשגע אותה במשפטים רומנטיים נדושים, תמיד חלמתי על אהבה כמו הספרים האנגלים קלסיים שאני קוראת.. שהגבר המושלם מצויר בו, הגבר המכובד והג'לטמן להפליא שמנהל עם אהובתו שיחות כבדות אך גם זורמות בעת ובעונה אחת, הגבר האידאלי והמושך ביותר שקיים, או כמו בסרטי האנימציה של דיסני שהם חיים באושר למרות כל המכשולים והאנשים הרעים, אך כיום.. ברגע הזה ובעוד המון רגעים שיקרו או שקרו כבר, אני רואה אותי לצדו, ויודעת שכל חיי חכתי לאהבה כזו, לאהבה כה מושלמת שמעולם לא חוויתי, שמעולם לא ציפיתי, שמעולם לא ראיתי.. אני מאחלת לכולן גבר כמוהו אך יודעת שהוא רק שלי, ואני אך ורק שלו.. הוא לא עמד בשום דבר מתקוויתי לאהבת אמת, אך הוא למרות הכול הצליח לנפץ את קיר הפלדה ולחדור היישר אל תוך לבי.. כעבור רק שנייה אחת, שנייה אחת וגורלית שמבטנו התלכדו ונקשרו האחד בשנייה לעד.. נאנחתי ונשקתי לצווארו.
"אני אוהב אותך.." לחש.
התבוננתי בו וחייכתי אליו. "אני אוהבת אותך". פלטתי בכנות, הייתי קצרת נשימה. "ספר לי עליה, על אימא שלך.." מלמלתי.
הוא נאנח. "למה להרוס?" שאל ביאוש.
"איני הורסת, אבל איני יודעת דבר עליה.. מלבד זאת שעזבה את הבית בשביל מיליונר מנופח". מיהרתי לרסן ולרכך אותו.
"מה את רוצה לדעת?" לחש.
הנחתי את ראשי על ברכיו והוא שחק בשערי. "מה אהבתם לעשות יחדיו?"
"את חושבת שאני זוכר?". צחקק, התבוננתי בו מלמטה והוא בי מלמעלה, וידעתי שהוא מנסה להתכחש, מנסה להתחמק מהאמת. "נסה להיזכר, כל דבר קטן.."
"נואשת למידע שכמוך.." נשק לקצה אפי וחזר לשחק בשערי. "אני זוכר שהיא אהבה מאוד להכין מאפים, כל סוגי המאפים, עוגות, מאפינס, חלות, בורקסים, קרואוסנים.." הוא חייך לעצמו ונשאב לעולמו הפרטי שלו. "תמיד היה ריח מגרה ומשכר בבית שעורר את התיאבון בקרב כל הנפשות, תמיד אהבתי לפלוש למטבח בעת שבשלה ולגנוב דבר קטן או שניים, אך היא צחקקה, הגישה לי אחד ואז לאחר מכן הכירחה אותי לעזור לה.." הוא לפתע נאנח ועצם את עיניו, חשתי כיצד ידו מתקשחות אך גם רועדות. "היא למדה אותי לאפות, היא תמיד הצחיקה אותי, רקדה עמי, שתפה אותי בכל.. היא אהבה מאוד לעבוד עמי במבטח, היינו צוות". חייכתי מהמחשבה הזו, שהילד הקטן מוצא נחמה בזרועות אמו הטבחית. "זו הסיבה שאני גם אופה במאפייה.. בזכותה, איני יודע לעשות דבר מלבד זה, וגם.." הוא לרגע השתתק והתבונן בי במבט הארוך והחודר שלו, התרוממתי והתיישבתי ממולו בישיבה מזרחית. "מה שמזכיר לך אותה". השלמתי אותו.
הוא חייך. "הצלחת להוציא זאת ממני.." מלמל בתבוסה.
"אך זה לא דבר רע עומר! הפסק להאשים את עצמך בכל דבר קטן ומופלא, זה הזיכרון שלך מהאם הטובה שהיא הייתה.. למה לשכוח אותו? ההפך, אתה נצרת זאת בדרך הטובה ביותר".
הוא חבק אותי בחוזקה, גם התנשקנו פעם ראשונה כשאפינו יחדיו.. בגלל זה הוא נראה כל כך רגיש באותו היום. "אני גם זוכר שהיא אהבה להדליק את הטלוויזיה ולשיר בקולי קולות, משכה אותי ואת אלינור, ירון היה עוד קטן.. והכריחה אותנו לרקוד יחדיו, אלינור תמיד כעסה וטענה שהדבר מביך אותה.." גחך, היה לי מוזר לשמוע את השם אלינור, הרי אני אלינור בעצמי! אבל ידעתי שהוא כלל לא מתכוון לכך ופשוט נתתי לו לשפוך את הלב. "אלו הדברים היחידים שאני זוכר.."
"אתה אוהב אותה". אמרתי ברוך ללא כל טיפת חשיבה.
הוא התקשח והתנתק ממני. "אפשר לעזוב זאת? זה יותר מידי בשבילי.."
כיבדתי אותו. "כן, ברור". כי ידעתי שהוא הסכים עמי, הוא פשוט לא מסוגל לאודות באמת.
"ספרי לי קצת על החברים לשעבר שלך.." מלמל.
זקפתי גבה, שינוי כיוון קיצוני ומביך, צחקקתי. "לא היה לי המון.. מעולם לא באמת היה לי מישהו".
"בולשיט! את יפה! אין סיכוי שבכל הזמן הזה לא היה מישהו רציני אחד". מחה בתוקף.
הסמקתי מעצם המחאה. "עומר, למה אתה רוצה לדעת זאת?" נאנחתי.
"סתם, בשביל להבין מה עובר לך בראש שאת מעדיפה דווקא אותי.."
נחרתי נחירת בוז. "אל תאמר זאת בחיים, אתה יודע שאתה האדם היפהפייה ביותר בעולם ובתוך תוכך קיים לב זהב מנצנץ וכובש". אמרתי בכנות, עיניו נפערו לרווחה מהמילים שלי ושמחתי שזה הכה בו והשפיע עליו. "אבל, אם אתה באמת רוצה לדעת.. היה אחד שקראו לו אלי, הוא היה ידיד טוב שלי.. היינו שנה וחצי ביחד, אך לבסוף נפרדתי ממנו".
"למה?" מצמץ בעיניו.
חבקתי את עצמי וחשתי את הנימול המטריף והמעקצץ עוטף אותי בחוזקה ולופת ללא כל טיפת רחמים. "יוסי לא הסכים.." הסברתי בלחש. "גם אל זה לא נדבר, בסדר?"
הוא הנהנן ברכות ובא לנשקני אך בדיוק אמי באה אלינו. "עומר, שלום". חייכה אליו.
הוא התקדם אליה, נוטש אותי מאחור וחייך אליה. "שלום, מה שלומך?"
"אני מצוין, ואתך?" שאלה בדאגה.
עומר השפיל את ראשו. "מתגברים על כך.."
"אני מצטערת חמוד, שלא תדעו עוד צער". אמרה בכנות וחבקה אותו גם אני ועומר היינו מופתעים אך הוא החזיר לה חיבוק אוהב, והמראה שאמי, האדם האחרון שקבל אותו, מחבקת אותו בחום ואהבה.. גרם לחיוך לעלות על פניי, אולי בכל זאת נסתדר.