מלאך עם סיגריה בפה – פרק כב': מאבדת את עצמי.

נשמתי עמוק אל תוך קרביי, כפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר ודמי נזל מפניי, ראשי הסתחרר וכאב בחוזקה כמטען חשמלי טעון וחשתי כיצד אין לי מספיק כוח, האוויר נגזל ממני ואיני יכולה ללכת, איני יכולה לצווח, אך בתוך תוכי הייתי רועשת להחריד וצווחתי צווחה איומה שהדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרבה אותי עד עפר.. חשתי כיצד הקרקרע נשמטת תחת רגליי וכל סערותיי סמרו, קרקרפתי עקצצה וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. אך זה הצליף והכה בי בחוזקה, צרב וקרע אותי לגזרים, רסק אותי לרסיסים ופרק אותי על נשקי, כשראיתי את התמונה האיומה מכל.. עומר, האהוב שלי, נראה מדהים מתמיד, עוזר לה.. עוזר לנערה השנואה עליי מכול, אני יודעת שהוא אינו בוגד בי בכך.. והוא רק מסביר לה כי הסתבר שהיא העובדת החדשה.. אך.. למה זה מרגיש לי כמו..?
גרוני היה חנוק וזה חלחל לי כה עמוק, חלחלה בעבע בבטני וזיעה קרה שטפה את מצחי, חשתי כיצד אני נאבקת בדמעות.. שהחור השחור והארור, השנוא מכל נפער ומוטבע בי.. נחרט. עצמתי את עיניי ולא רציתי להאמין למציאות המרה הזו, אך הייתי חייבת. קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה והתכוונתי לעזוב עד ששמעתי את קולו הגברי והמורט כל קצה עצבים, הקול שתמיד גרם לי להתאבן במקומי ולטלטל את כל עולמי בין רגע. "אלינור!".
נשמתי עמוק, הוא הגבר שלי! והוא הרי רצה שזה כך יהיה.. שהיא תעבוד במאפייה שלו על מנת שאני אסמוך עליו, על מנת שהוא ידע שהוא האדם האשון שבאמת סמכתי עליו בכל חיי.. עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד אני עומדת לכשול ולמעוד, שיווי המשקל נגזל ממני, אבל אני עושה בדיוק ההפך! איני סומכת עליו, אלא אוכלת את עצמי מקנאה.. והוא, לכל הרוחות, אלוהים אדירים, הוא רק מסביר לה! מה קורה לי? מה נהיה ממני? ממה אני מפחדת? אך למרות שנסתי להדחיק זאת למקום החשוך ביותר זה חזר והכה בי, הצלפה מייסרת ומטריפת דעת, וחשתי את הפחד לופת בי בחוזקה ואת הקנאה צובטת בלבי, מכווצת אותו וגורמת לו לפעום בחוזקה ובכאב.. "היי אהובי". חייכתי אליו והתקדמתי לכיוון הדלפק, חייכתי גם למאי. "אני רואה שהחלטת להתחיל לעבוד?"
היא עקמה את אפה ושלבה את ידיה האחת בשנייה. "הסתבר, למה? העניין מפריע לך?"
מצמצתי בעיניי, ברור שזה מפריע לי, חתיכת חלאה! את אפילו לא צריכה את הכסף הזה! את רק כאן בשביל.. השפלתי את ראשי ותחבתי את ידיי בשערי. "כמובן שלא, בהצלחה". לחשתי.
"מה את עושה כאן אלי?" צחקק עומר ונראה במעט מבולבל.
כיווצתי את גבותיי והתרחקתי במקצת. "אסור לי לבקר את החבר.. שלי?" הדגשתי.
הוא גלגל את עיניו כשהבין את הכוונות הנסתרות שלי בהדגשת המילים, פשוט רציתי לסמן את השטח שלי ולגרש אותה הרחק מהאזור שלו, יש כאן עוד המון עובדים. "כמובן שמותר לך.." מלמל.
"מאי, יש כאן עוד המון עובדים, מה דעתך לבקש עזרה ממישהו אחר?" חייכתי אליה חיוך צבוע, היא נחרה נחירת בוז והלכה משם. "את לא סומכת עליי". עמד על שלו בדיוק כשהיא הלכה.
נשכתי את שפתי התחתונה… מדוע הוא לא מצליח להבין זאת? "עומר, תאמין לי, אין אדם בכל היקום שאני סומכת עליו יותר מאשר עליך, אבל עליה אני לא סומכת בכלל.. אני מפחדת שהיא שוב תשקר ותגרום לך לרחם עליה, אני לא רוצה להפסיד אותך שוב".
הוא נשק למצחי מאחורי הדלפק וקרץ לי, עינו המושלמת והתכולה, אשר תמיד תוקפת ומכה בי בחוזקה, גורמת ללבי להלום ולצמרמורת, לגלי החום והקור לטלטל את גופי, נפשי ועולמי בין רגע, אך גם מצליחה להשרות בי כה שלווה ונינוחות.. "זה לעולם לא יקרה שוב". הבטיח, וההבטחה הזו הייתה טעונה בכה המון התרגשות וציפייה, בכה המון כנות ויושר. "אם אני כבר כאן, אולי תמכור לי עוגה קטנה?"
הוא צחקק. "מיד חזירונת קטנה.." מלמל והפנה לרגע את גבו, מצמצתי בעיניי ולחצתי בשני כפות ידיי החיוורות על גבי בטני, בלעתי את רוקי וזה כה צרב, התכווצתי וחשתי קצת שומן.. אלוהים אדירים, חשתי כיצד תחושת ההקאה המחליאה עומדת בגרוני, לחיי מסמיקות מרוב זיעה ולחץ, אני קצרת נשימה ואיני מוכנה להתמודד מול הדמות שבראי.. שאני רק רוצה לנפצו.. אלוהים אדירים, ראשי הסתחרר וחשתי כיצד ידיי רועדות.. – "בבקשה, דרך אגב, מחר בערב יש מסיבת יום הולדת לירון".
"כן, שמעתי.." לחשתי.
הוא נעץ בי מבט ארוך ובוחן, נוקב כל הבעת פנים קטנה, ממסמר אותי למקומי. "מה קרה?"
"כלום.. מבחן במתמטיקה, אני צריכה להתכונן.." שקרתי.
הוא התכוון לענות אך מישהו קרא לו. "נדבר אחר כך?" הפציר בי.
חייכתי. "בכל זמן שרק תרצה". זרקתי חמישים שקל מהתיק ורצתי משם, התבוננתי בעוגת השוקולד ובטני התהפכה, חזי כאב וגורני היה חנוק, זרקתי אותה היישר אל תוך פח האשפה המתכתי והמטונף, נטרתי אל הרכב שלי ולחצתי בדריכות על גבי דוושת הגז.

נכנסתי למקלחת כשמכנס קצרצר וגופיה עוטרים את גופי, נעלתי את הדלת ובדקתי מספר פעמים בלחץ רב שהדלת נעולה היטב, שאיש לא יכול להיכנס ולראות אותי, לא יכול להפריע ברגע הזעיר והיחידי ביומי – שאני נשברת ומתפרקת לרסיסים בדרך חיה ואמתית, לא שקטה ונסתרת אשר מתחבאת בעמקי נשמתי.
אני מתייצבת בחדות כשרגליי ישרות וראשי מורם מספר רגעים לפני שהוא מושפל באכזבה ובייאוש ואותה שאלה מהדהדת בראשי שהפיתרון שלה לא ידוע, הוא לעולם לא יהיה ידוע.. "מדוע אני נראית כך?"
סרקתי את כל כולי, בכאב.. בעינוי רב ומורט עצבים, בהשפלה רבה.. בצער על עצם קיומי בגוף שכזה, התחושה הרעה הזו מתגברת עם הזמן, כל יום מתעצמת יותר ויותר.. זה בלתי נסבל עוד, זה קשה לי מידי.. זה שובר אותי, מטריף ומצליף בהאשמה עצמית ללא כל הרפיה ומעט חרמים, לבי כבר לא הולם עוד, גם ראשי לא כואב.. הצמרמורת הקרה אשר כובשת את כל כולי חדלה מההצקה המתמשכת, דבר לא הורגש מלבד המגע הלח של הדמעה החלושה על גבי לחיי..
הדמעה אשר נזלה לה לאיטה מותירה שובל לח ודק אשר נספג במהירות בעורי כמוה, ואחריה נגררה לה עוד דמעה ועוד דמעה שגררה ים של דמעות..
נפלתי על הארץ וכררכתי את ידיי סביב ברכיי והתכווצתי עד כמה שיכולתי, כה השתוקקתי להיעלם, לברוח מהמציאות הזו.. מהחיים הללו, לברוח ממני עצמי.
לא מספיק שבבית אני סובלת מלחץ רב עקב לימודים מתישים חסרי מעט התחשבות עכשיו, החברה לשעבר של עומר רוצה רק לגזול אותו ממני, אני נהפכת להיות הבעיה של עצמי?
לא.. איני נהפכת.. תמיד הייתי הבעיה של עצמי, פשוט תמיד נסתי להתכחש לכך, נסתי להתנגד ולהדחיק זאת עד כמה שאפשר מנשמתי, מלבי, ממחשבותיי.. אבל למרות הכול הדבר דבק בכך, לא הרפה וויתר עד שאבין זאת – ולא הקשבתי וכיום.. אין לי כל ברירה אחרת אלא לסבול זאת בעינוי מתמשך חסר כל מעט אנושיות, בשינאה עצמית קרה ורעה, לא טובה, שינאה מזיקה בריאותית, נפשית וכן.. אפילו פיזית.
איני אוכלת עוד פחמימות, אני רעבה. הרעב צובט בבטני בחוזקה ובכאב, כתחושת קריעה אשר תקרע אותי לגזרים ותגרום לדברים רעים לקרות.. אני כה משתוקקת לציית לרצונתיי, כה משתוקקת לתת ביס קטן וחלוש בעוגת שוקולד שקניתי היום מאהוב לבי, להתענג מטעם השוקולד המתוק אשר אני כבר שכחתי אבל כה מתגעגעת.. לתחושה שבה השוקולד נספג וטעמו כובש את פי ומדליק את כל מערכותיי, נשכתי את שפתי התחתונה, ממכר אותי לעוד וגורם לי לחייך.. אבל למרות הכול אני מתכחשת לרצונתיי ומקשיבה למה שלעולם לא הקשבתי – לאיותי ילדה שמנה ומכוערת, שכולם משקרים לה.. בלתי ייתכן, לא הגיוני או מעט מציאותי שאני מביטה במראה ורואה שומן – אך איש לא רואה זאת!
הם משקרים לי.. כן, כולם שקרנים.. כולם שונאים אותי ורק מחכים שאני יתפוצץ על מנת לצחוק עליי ולבוז לי בלעג.. הדבר ברור..!
אבל למה..? אפילו משפחתי חייבת לשקר? מדוע לכל הרוחות כל הדברים הרעים קורים לי..? למה לא יכולה להיות טיפת אור בעולם הזה שתאיר לי ותגרום לי לחייך בגלל משהו שאני בצעתי, שקרה בזכות אחד מבין בני האנוש הקרובים אליי ביותר..
לפתע רעדתי, לחצתי על בטני בחוזקה כשהמוח נלחם בה על מנת להרזותה עוד.. כמה שיותר, אבל הלב מתעקש ולא מרפה, צובט ברעב כואב ומענה, ברעב אשר משגע אותי, חשתי כיצד אני נקרעת בין שני דברים שאני כה משתוקקת – לאכול ולהרזות.
הדמעות כבר מזמן לא הדרך שלי לפרוק זאת.. זה תמיד מעט עוזר אבל רק לתקופת זמן קצרה, לשעה עגולה וקלושה.. נשמתי עמוק וכרעתי ברך מול האסלה, תוחבת את זוג כפות ידיי בשערי ועוצמת את עיניי בחוזקה – אני מיואשת. אחזתי במברשת השיניים.. ותחבתי אותה לגרוני.. עוד.. ועוד קצת.. עד שלפתע זה הדליק את כל מערכותיי וקרע אותי לגזרים.. התנפצתי לאלפי רסיסים שלעולם לא יתחברו שוב, דמי התפרע בעורקיי וקרביי להטו, ראשי הסתחרר ובטני געשה.. לבי הלם בחוזקה ורטט חשמלי קר וטעון בכה המון תחושות כקרח הכה בכל איזור בגופי, כל סערותיי סמרו ולא הפסקתי לבכות, הייתי אבודה, רציתי לזרוק את המברשת, להתקלח.. אך לא יכולתי, פשוט לא, בכל הזמן הזה פחדתי מההשמנה אך לא יכולתי בגלל עומר.. שלא ישמע אותי מקיאה, שלא ישמע את הכאב המייסר, ועכשיו אני נוצחתי שוב.. ואיני יכולה להפסיק פשוט. תחושת הריקנות הלמה בי בחוזקה ולאחר מספר דקות כשאבי נצרב מריח הקיא המחליט והחונק חשתי שאני קצרת נשימה, החור השחור גדל וגרם לי פשוט לשכב על הרצפה, ראשי הוטח בה.. ידיי קרעו את הקרקע שנשמטה מתחתיי, דמי נזל מפניי, העברתי יד רועדת ומהססת במורד בטני.. כן, היא הרבה יותר שטוחה.. עצמתי את עיניי.
לפתע הדלת נפתחה. "אלוהים אלינור!!". צווחה אמי ורצה אליי, היא ראתה את מברשת השיניים השמוטה לצד האסלה, ראתה את הקיא, הריחה אותו.. התבוננה בפניי המבועתות, היא צנחה לצדי על גבי ברכיה וחבקה אותי בחוזקה. "למה..?" לחשה. "מה נהיה ממך? הייתי בטוחה שהכול בסדר.."
"זה רק קיא אימא.. הכול בסדר.." לחשתי בקול צרוד וחנוק על מנת להרגיע אותה אך אני בעצמי לא הצלחתי להשתלט על שפיותי, חשתי שמשהו נגזל ממני.. סתם נשמה בלי גוף שיחוש את הכאב.. חשתי זרוקה כסמרטוט. "זה לא.." דמעות נזלה מעיניה ונחבטו במצחי. "ראיתי את האצבעות שלך.. את פצעת את עצמך..?"
עצמתי את עיניי ולפתע הבנתי. "מתי ראית אותי?"
"כשישנת.. היום בבוקר.. נכנסתי לחדר שלך בשביל להניח את הכביסה שם.." היא מלמלה בלחש.
דחפתי אותה ממני, הנורא מכל קרה. "מה זאת אומרת מה נהיה ממך?!" צווחתי עליה.
היא רצה אחריי אך אני השגתי אותה, במעט נפלתי במדרגות אך במהירות התעשתי, נכנסתי לחדר שלה ושל אבי, פתחתי את הארונות לרווחה, עוד רגע שברתי אותם, ופשוט לקחתי את כל הבגדים שלה וזרקתי לכל הכיוונים. איני יודעת מה נכנס בי, חשתי פרץ אנדרלין עז ומייסר שלופת אותי בחוזקה והורס אותי, הורס את ההגיון שלי, את התחושות.. אבדתי את עצמי, משהו נשבר בי.
"מה את עושה?!" צווחה עליי אמי ודחפה אותי על גבי מיטתם הגדולה והזוגית, היא תפסה בראשי בין זוג כפות ידיה ולא עצרה את הדמעות. "אלינור, את עכשיו הולכת לפסיכולוג שלך!".
"לא!!!". צווחתי עליה ונסתי להשתחרר ממנה בכך שבעטתי בה, חבטתי בעזרת רגליי בבטנה, באגנה, בגבה.. נסתי להשתחרר ממנה ועצמתי את עיניי, נסתי להדחיק זאת עד כמה רחוק שאפשר אך בתוך תוכי נחרבתי עד עפר, התפוגגתי בין זרועותיה וחשתי חסרת אונים.. הייתי שקטה ומפוחדת, תת ההוקרה שלי הייתה אבודה בדיוק כמוני, מבולבלת, כצופה מהצד במתרחש ופשוט לא מבינה.. מדוע אני כך נוהגת, מדוע כך אני מנסה להגן על עצמי, לאן אני לוקחת זאת? הכול נראה לי מטושטש לרגע.. ולא חשתי את ידיה הרועדות שאוחזות בי, לא שמעתי את הצווחות שלה, לא רציתי גם.. חשתי כיצד שלווה עוטפת אותי, ראיתי שחור, התמכרתי לכך בעונג כה רב.. נוצרת זאת עד כמה רחוק שאפשר. "פקחי את עינייך!". צווחה עליי עמי.
"עזבי אותי!!". ציוויתי עליה בכעס ובעטתי בבטנה בזוג כפות רגליי והיא עפה אחורנית, התגלגלתי ונפלתי מהמיטה, זרקתי עליה את המנורה והרעש של התמפצות הזכוכית הדהד בכל החדר, התאבנתי במקומי, אני עשיתי זאת עכשיו..? התבוננתי בידיי ואז בה, דמעה זלגה מעיניי, רעדתי, התכווצתי, זה חלחל לי כה עמוק.. אך היא התעלמה מכך ורצה לכיווני אך אני ברחתי ממנה וזרקתי עליה את כל הספרים שהיא קראה, הספרים הכבדים בעלי העמודים הרבים, פוגעת בראשה ובפניה.. מצחה נשרט ודם זלג מאפה.. הספר נשמט מידיי.. לסתי נפערה לרווחה, קפצתי על המיטה ויצאתי מהחדר.. למה?! מה נכנס בי?! די כבר, די!
וכשראיתי את לין עומדת בכניסה לחדר, עיניה רטובות מדמעות, היא חיוורת כסיד והפחד מכה בה בחוזקה, נפרקתי על נשקי ורצתי למטבח, תחבתי את ידיי בשערי ואז התחלתי לבעוט בכיסאות העץ הכבדים, בשולחן, בקיר.. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי אם להישאר או לברוח מכאן.. לא האמנתי שבאמת עוללתי זאת עכשיו, לא הייתי מוכנה להאמין.. השתגעתי. ועכשיו.. האם להתמודד עם כך? האם לחזור לאמי ולומר לה שאני מצטערת? האם פשוט להסתגר בחדרי מרוב מבוכה? או שפשוט לפחד ולברוח מהכול? ולאן?
אך לא רציתי כלום לעשות, רק רציתי להחזיר את הזמן לאחור.. לתקן את הטעות שלעולם איני יוכל לתקן, לכל הרוחות, לעזאזל, אלוהים אדירים, למה? למה זה קרה עכשיו? לפתע ידיי לפתו את גרוני וחשתי חנוקה.. חשתי כיצד אני בוערת ונשרפת בתוך עמקי נשמתי ומתרסקת, צונחת, חסרת כוחות, נשברו לי כנספי הברזל שהחזיקו אותי בדרך פלא.. זה כבר יותר מידי, חומת הפלדה התפוגגה בכזו קלות.. בגללי, הלוואי שרק יכולתי לדבר עם עומר עכשיו.. אך גם פחדתי לאבד את העשתונות ולהתפרץ ממולו.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, ראשי מעולם לא כאב כך, דמי התפרע בעורקיי וכל סערותיי סמרו, היה לי כה קר אך גם כה חם בעת ובעונה אחת, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים, לבי הלם בחוזקה וצווחתי בתוך עמקי נשמתי.
"אלי..?" לפתע קולה הצייצני והרועד של אמי נגש אליי.
לא הייתי מוכנה להתבונן בה. "מה?"
"בואי.. אנחנו הולכים?"
הצצתי בה מבט חטוף וזגפתי גבה אחת. "לאן?"
"פשוט בואי, אל תדאגי, יעזרו לך.." היא מלמלה וחייכה אליי חיוך רך, חיוך אמהי אוהב ודואג, אך גם מפוחד, חיוך שהשאלה האם הוא אמין או לא מעולם לא תהיה מוסגת, אני עד היום לא אדע האם היא באמת רצתה לשלוח אותי לאן שהו.. "לא". עמדתי על שלי.
"אלינור, מתוקה שלי, את יקרה לי יותר מכל דבר, בבקשה גוזל קטן, בואי".
צחקקתי צחוק לועג. "גוזל?" חכתי אותה בבוז. "מה קרה אימא?"
היא השפילה את ראשה. "בבקשה". הפצירה בי.
"לא!". צווחתי עליה.
היא שלבה את ידיה. "בסדר.." היא הרימה את האייפון מהרצפה ודפדפה באנשי הקשר שלי, רעדתי לכיוונה וידעתי למי היא עומדת להתקשר. "שלא תעזי להתקשר אליו". איימתי עליה.
"רק אתו את תדברי.." היא מלמלה.
נטרתי במקומי ודחפתי אותה לאחור. "מי את חושבת שאת?!" ירקתי לכיוונה ועליתי לחדרי, טרקתי את הדלת, בדיוק המלאך התקשר, שמו נצץ על גבי המסך 'המלאך שלי', אך זו הפעם הראשונה, שלא עניתי לו, לקחתי את זוג האוזניות שלי, דחפתי אל תוך אוזניי, הדלקתי את הרדיו, אפילו לא באמת הקשבתי למילים, גם לא בכיתי עוד.. פשוט עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה טרופת חלומות רעים.

"אנחנו אחרנו!". קראה לין בעצב כשיצאנו מהמכונית שלי, לא דיברתי אתה, או עם אמי או עם אבי מאז אתמול ולו מילה אחת,אחזתי בידה בחוזקה והתקדמנו לכיוון המאפייה שבו ירון חוגג. "שתקי.." סיננתי בארסיות, היא השפילה את ראשה וקשרה את אצבעות ידיה האחת בשנייה. "היי אלי, את בסדר?"
"למה שאני לא יהיה?" התבוננתי בה במבט ארוך וחודר, מה הילדה הקטנה הזו, שלא מבינה ולא תבין כלום, חושבת לה? מה היא מנסה לרמוז?! אך היא שתקה וזה רק הגביר את הכעס שלי בה. "לין!". צעקתי עליה.
"מה את צועקת עליי חתיכת משוגעת חולת נפש?!". היא צווחה, חטפה את המתנה מידיי ורצה למאפייה, התבוננתי בה כלא מאמינה למספר רגעים חטופים ורצתי אחריה.
נכנסנו למאפייה והיו הרבה מאוד ילדים שם, אפילו יעקוב הגיע, הוא קבל את פניי ראשון וחבק אותי בחום, הוא כמו אב שני בשבילי, וזה הצליח במעט להרגיע את סערת הרגשות שגעשה וקרעה אותי מבפנים. "התגעגעתי אלייך כל כך מתוקה". חייך אליי חיוך כנה ואוהב.
החזרתי לו חיבוק ארוך וממושך. "גם אני, באמת.." מלמלתי.
לפתע חשתי מישהו אשר חוטף אותי מאחור וגורר אותי מעבר לדלתות המורשים לעובדים בלבד, לכיוון המקום שבו.. אלוהים, נשכתי את שפתי התחתונה ולבי הלם בפראות, המקום שבו התנשקנו לראשונה, ידו נגעה בשלי וזה העביר בי גל רטט עז ומשכר. "כן עומר?" לחשתי.
הוא סובב אותי אליו. "את נראית נרדפת.. עוד מאתמול נראית כך.. מה קורה?"
לא רציתי לדבר, לא היה לי כוח לדבר עוד, פשוט כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונשקתי לו, נשיקה ארוכה ורטובה, נקשרת בו, נצמדת אליו, לופתת אותו בי, נפרקת עליו ונמשכת אליו, לבי נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, לבי הלם בחוזקה, צמרמורת מדגדגת ומטריפה גלשה בכל מורד גופי, ראשי הסתחרר ואבד את הכיוון, דמי התפרע וגעש בכל עורקיי, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו, אבדתי את עצמי וערכתי, את מהותי בנשיקה הזו.. חשתי כיצד הכול נשכח ומתרפה, שאני מוכרת אותי עצמי בנשיקה הזו, שאני שלמה עם כך..שאני שמחה שהוא עצמו הנקודת אור בקצה המנהרה האפלה של חיי, שהוא הנחמה היחידה שלי בעולם.. התרופה שלי, השיכרון והעונג האישי שלי, לא ראיתי אותו כחפץ, ראיתי אותו כעצם קיומי שאני פשוט זקוקה לו.. והראיתי לו זאת בנשיקה, את האהבה האדירה שלי אליו, את הדרך שבה אני משתוקקת וכמכהה לו, עד כמה אני מוכנה להרגיע את שפיותיי למענו, שאני מוכנה לוותר על הכול.. רק למען נשיקה אחת, שכרוכה בכה המון כאב, בכה המון מכשולים ומסכות.. אוי, אהוב יקר שלי, נפש תאומה שלי, תודה, תודה, תודה ועוד אלפי תודות.. אך.. תודה אינה מספקת.
"תודה עומר.." לחשתי ונשענתי על החזה שלו, הוא התנשם ונראה די מסוחרר גם מהנשיקה, הצלחתי להבליע חיוך שובבי ממראה זה.. "על מה?" התנשם.
"אני לא יודעת.. פשוט תודה.."
הוא גלגל את עיניו. "את מבלבל אותי". הוא העביר קצוות שיער למאחורי אוזני. "הייתי בטוח שפרצנו את כל המכשולים לא? שאין יותר סודות.."
בלעתי את רוקי. "הקאתי שוב."
הוא נראה מזועזע. "למה?" זעק.
"כי חשתי שאני צריכה להוריד.. וגם.. איני יודעת איך ולמה.. זה לא בשליטתי אבל.. התחלתי לפצוע את עצמי..-"
"את חותכת שוב וורידים?" הזדעזע.
נשמתי עמוק עצמתי את עיניי. "תראה". והגשתי לו את אצבעותיי, שריטות וקילופים היו חרוטים על גבי כל אחת מאצבעותיי. "כשאתה לחוץ, ומבולבל, ודי עצוב.. איך אתה פורק זאת?"
"לא כך זה בטוח.." הוא מלמל ונשק לכל אחת מאצבעותיי. "אני משתגע מהריח שלך.." פלט ואז חזר להיות רציני. "אני יוצא לריצה, הולך לשחק כדורגל עם מישהו.. רגע שאני אבין, כך את..-"
"זו הדרך שלי". השלמתי אותו.
הוא התנתק ממני ותחב את אצבעותיו בשערו. "טוב, אנחנו מחר הולכים לפיינטבול". הודיע.
מצמצתי בעיניי בבלבול. "פיינטבול?" חזרתי אחריו.
"כן, את יודעת, הרובה צבע האלה שיורים לכל הכיוונים ו..-"
"אני יודעת מה זה!". קטעתי אותו במעט כעס. "אבל למה…?" לחשתי.
הוא קרץ לו. "תפגעי בכל מי שאת רוצה, אפילו בי, אבל לא בעצמך".
נשכתי את שפתי התחתונה וזה שטף אותי בכה המון חום והערצה אליו.. פשוט חבקתי אותו בחוזקה ולא רציתי לעזוב אותו. "יש עוד דרך לפרוק כעס.." מלמלתי בשובבות, כאן הסתבכנו והתנשקנו, אפשר לצרף עוד משהו..
הוא קרץ לי בשובבות גם, נעל את הדלתות והתקרב אליי בהליכה הגברית שלו מורטת כל קצה העצבים. קרביי להטו וכל גופי השתוקק לו וגם נפשי..

"לאן נעלמתם?" שאל אותנו רון.
עומר התבונן בו במעט כעס והוא צחקק. "טוב, אבל דרך אגב..סתם עצה, לפעמים כדאי לבדוק שהרוכסן סגור.."
עומר האדים וסגר במהירות את רוכסן מכנסיו, צחקקתי לעצמי וכשראיתי את ירון רצתי אליו. "היי אח קטן, מזל טוב עד 121 חמוד!"
הוא חבק אותי בחום גם. "תודה רבה.. " מלמל במעט מבוכה.
"את חייבת לעזור לי.." מלמלה שני.
מצמצתי בעיניי. מה קרה עכשיו..? "במה שני?"
"המפעיל לא מגיע בסוף.. נתקע באיזשהו פקק בכביש.." מלמלה והעבירה מבט לכיוון הבנים שכנראה סיפרו לעומר את הבשורה. "את חייבת לעזור לנו". התבוננתי בחבר שלי, הוא נראה אוכזב, מבולבל ואבוד.. נשכתי את שפתי התחתונה וזה היה עינוי מתמשך שלא נגמר לראותו כך. "ברור". פלטתי ללא כל חשיבה. היא זרחה ומשכה אותי לכיוון כולם. "טוב, אז מה אנחנו הולכים לעשות".
שררה שתיקה, סרקתי את המקום ונסתי לחשוב על משהו כי עומר נראה במצב שהוא אינו מסוגל לתפקד אפילו. "למה הם בכלל צריכים מפעיל?" מלמלה אופיר. "הם לא בני 14?"
"13.." לחש עומר. "ואני ממש לא הולך לעשים מוזיקה, יפטרו אותי בגלל כל הבלאגן שהם יחוללו כאן".
שון גלגל את עיניו. "תראו חברים, תנו רעיון כי אני גרוע עם ילדים.. אבל אעזור בשמחה".
לפתע הצלחתי להבליע חיוך כשחבתי על כך. "עומר". כשקראתי בשמו עיניו ברקו והוא התבונן בי כאילו אני התקווה שלו, לבי הלם בחוזקה וזה חלחל לי כה עמוק.. אוי, חמוד. "מותר להשתמש בבצק? אנחנו ננקה בסוף המסיבה".
עומר משך בכתפיו. "כן, אני מניח.."
חייכתי. "אפשר להגיש לכל אחד גוש קטן של בצק והם יכינו ממנו כל מה שהם רק חפצים לו.. מאפינס, עוגיות, לחם.. יהיה לצדם את כל מה שדרוש ונעזור להם".
"את המלאך שלי!" חבק אותי בחום, לא, אתה שלי.. או שאנו שוב מראים עד כמה אנו זקוקים והופכים להיות הנחמה החידה אחד של השנייה.. "קדימה, לעבודה!". קראה מאי בשמחה והפרידה אותנו. "אנחנו עוזרים, בואו נשכח מכל השאר, וזה נוגע גם אליכם". זקפה גבה לכיוון אופיר ושון.
"את ממש לא על תקן הבוס כאן". הזהירה אותה אופיר בקול מאיים."אני אפילו לא מבינה מדוע הוזמנת, נהית מגעילה!".
"שאלו את מי שהזמין אותי.." משכה בכתפיה. "אתה בא לקחת את הבצק?" קראה לכיוון עומר.
הוא אחז בידי. "כן, בואי.." מלמל. "בינתיים תסבירו לכל הילדים את הפעילות". הורה לנו, כששמעתי שהיא והוא עומדים לעמוד יחדיו על אותה רצפה שבה התנשקנו ושכבנו כל מערכותיי דלקו ונהפכתי להיות פקעת אחת של עצבים בין רגע. "אני אלך עם מאי.." מלמלתי. "בינתיים תהיה עם אח שלך, הוא נראה במעט מאוכזב". אך עומר גלגל את עיניו ונשק לקוד – קוד ראשי, ידעתי שהוא משתוקק לומר שאני שוב מוכיחה לו שאיני סומכת עליו מספיק, ואני שוב יפיל את האשמה על השטן הבלודיני המהלך הזה, אך הוא לא אמר זאת בפני כולם ופשוט הקשיב לי.
אני והיא נכנסנו אל תוך חדר האפייה הלוהט, היא כלל לא התבוננה בי, שלפה בצק מוכן והטיחה אותו בתוך צלוחית ירוקה וענקית מפלסטיק, אני אספתי את כל הפיצפוצי שוקולד, הסוכריות והסירופים, והשתיקה הזו פשוט נראתה לי כלילה מידי והמטען הלוחץ שהלם תחתינו חנק אותי. "מאי, אני רוצה שנגמור לריב". לפתע זה נפלט מבעד לפי ללא כל טיפת חשיבה.
היא הסתובבה אליי. "וויתרת עליו?" עיניה הורו כזוג פנסי חג מולד, גלגלתי את עיניי, איני מתכוונת לוותר על עומר בעד שום הון שבעולם ובמיוחד לא בשבילה, אך גם אני יודעת מה תחושת התחרות הזו גורמת לי, החוסר ביטחון שרק מדרדר מיום ליום מצדה מטריף אותי, גורם לקרעים חלושים, לצלקת להיפתח בזוגיות ביני לבינו, ואני יודעת שבסופו של דבר זה יכה בי בחוזקה כמכה מתחת לחגורה ואני אפסיד.. גם הוא יפסיד, הדבר לא צודק.. מאס לי ממנה. "לא, וגם את לא צריכה לוותר, אני לא מאשימה אותך שאת לא אוהבת אותו, עם יד על הלב, הוא יפהפייה וגבר בעל אישיות מדהימה עוד יותר". הודיתי, הגיע הזמן לקחת יוזמה ולא כמוה, כחיה, שפורקת זאת בכך שהיא מכה אותי ומטיחה את ראשי באסלת שירותים מצחינה. "אבל אני יודעת שאם אי פעם תהיו ביחד, ואני עדיין יאהב אותו, איני אנסה להרוס לכם.."
עיניה נקרעו לרווחה וארשת התגוננות התפשטה על גבי פניה. "אינך יכולה לדעת זאת".
"תאמיני לי שכן.." מלמלתי. "כי אני רוצה את הטוב ביותר בשבילו, את לא באמת אוהבת אותו אם את מנסה לקלקל כל דבר טוב שקורה לו, איני רוצה להישמע שחצנית ומתנשאת, אבל זה די ברור כשמש ששיניתי אותו לטובה".
היא זקפה את גבתה ופלטה גיחוך, היא שלבה את ידיה האחת בשנייה ונשמעה על גבי אחד מהשולחנות. "אלינור, הוא מנסה להיראות טוב בשביל להקל עלייך.. בשביל להקל על הזוגיות הזו.. היום אחרי שהלכת ראיתי עד כמה קשה וכואב לו.. תביני משהו אחד, לא רק אני שונאת אותו, אלא גם את!". היא הטיחה לי זאת בחוזקה ללא כל טיפת רחמים, כל עולמי החשיר והקרקע נפערה תחת רגליי, חשתי כיצד נועצים בלבי את הסכין החדה שבחדות וידיי רועדות מרוב פחד וחולשה.. ראשי כאב ולא הצלחתי למצוא אחר אוויר לנשמה.. נשברתי.. למה..? למה היא אומרת זאת..? ומדוע זה גם נשמע לי נכון?! "למה את מתכוונת?!" צעקתי עליה. "אני מאוהבת בו בכל לבי!".
היא התקדמה אליי בהליכה מלאת ביטחון ושלמות. "כן? לא מספיק שהוא שבור את גם שוברת אותו עוד יותר בכל התהפוכות שאת מפילה עליו?"
"את לא יודעת כלום!". השתנקתי. "אנו מספרים הכול אחד לשנייה.. הוא רוצה שכך זה יהיה, אם והמצב היה תלוי בי כלום הוא לא היה יודע עליי, אך זה לא כך, ואני שמחה". הגלגל הסתובב, הכל התהפך והשתנה, מדוע עכשיו אני מתגוננת? היא גלגלה את עיניה ונחרה נחירת בוז. "שקרי, תכחישי, תעבדי על החיוך המזויף שלך.. אבל אל תפילי עליו עוד תיקים, הוא אינו אומר לי כלום אבל אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל..-"
עיניי נקרעו לרווחה, לא, היא לא! "את לא יודעת עליו כלום!". צווחתי עליה ודחפתי אותה בכוח, אחזתי בשרפרף העץ וזרקתי אותו עליה, זה נכנס ותקף אותי בשנית.. לא!
לא היה לי זמן להישאב לכך לפני שעומר ורון נכנסו וראו את מאי במצב שהיא שמוטה על הקרקע הקשה ושרפרף לצדה, עומר התבונן בי כלא מאמין ורון בבלבול מוחלט, פשוט לקחתי את כל מה שאני אמורה להביא וגם את הקערה של הבצקים ויצאתי החוצה, נותנת לו לבחור, או שהוא עכשיו בודק מה אתה או שהוא בא אחריי..
הכול נפל מידיי הישר אל השולחן הרובץ ילדים, הוא נשאר שם..

הפעילות הזו סוף כל סוף נגמרה, במקום חוויה שיכלנו לנצור ביחד, כמו פעם, שלכלכנו אחד את השנייה.. הוא לא דבר עמי, לא הגניב אליי מבט, כלום. לפתע דאגתי שאולי מאי ספרה לו דבר מה שקרי מידי.. שהוא הצליח להאמין לזה.
הכנסתי את כל היצירות הלא מוגדרות בנוסח ילדים בני 13 אל תוך התנור.. לפתע שמעתי צעקות מהשירותים. "אתה באמת מתכוון לנטוש אותי כך?!" זו שני.
התכווצתי ולא רציתי לצותת אך חשתי שאני חייבת לעשות זאת.. אולי זה במעט יעסיק אותי מהתחושה המורטת עצבים של: 'מה מתחולל בראש הגבר שאני אוהבת', הלוואי שהייתי יודעת מה חושב.. מה מרגיש.. הלוואי שהייתי יודעת מה מאי אמרה לו.. אך המבט שהוא נעץ בי פשוט גרם לי להתאבן והתרחק ממנו, לא מתוך פחד כמובן, אלא פשוט זה הרגיש לי הדבר הנכון ביותר לעשות.. לתת לרוחות במעט להירגע לפני המכה הגדולה, בטני התהפכה, שכבר פגעה בי ורסקה אותי.. הנחתי את ידי על מצחי.. נסתי להסדיר את נשימותיי.. כיווצתי את ידי לאגרוף הדוק ולח.. די, איני יכולה כך עוד.
"אני מצטער, זו טעות! אני לא בנוי לכך.." קולו המפוחד של רון ענה לה ברעד. "את יכולה.. את יכולה לעשות..-"
"שלא תעז לומר זאת!". צווחה עליו וחשתי שקולה רועד מדמעות. "רון, אל תשאיר אותי לבד.." היא לחשה ושמעו ואף חשו את הדמעות שזולגות במורד פניה. "מה את רוצה שאני אעשה שני?" פלט.
"תמוך בי.." וזה נשמע כתפילה, כהתחננות, לא הייתי צריכה להיות גאונה על מנת להבין מה קורה.. היא.. היא.. עיניי נקרעו לרווחה, דמי נזל מפניי, היא בהיריון ורון האב. "אני תמיד כאן בשבילך.." מלמל.
"תשאיר אותי לבד עכשיו.. אני צריכה להקל זאת.. לעזאזל!". הדמעות לא הפסיקו לנזול מפניה, הוא במעט התרחק והתקרב לכיווני, הסתתרתי מאחורי התנור שלא יחשבו שאני צטתנית, למרות שזה מה שעשיתי כרגע.. בלעתי את רוקי וזה כאב בנפשי וחדר כה עמוק, שני המסכנה.. רק בת 17 ובהיריון. "אני אתן לך את כל הזמן שאת צריכה בשביל להקל זאת.." מלמל ויצא משם, הוא נעצר לצד הפח וזרק דבר מה לתוכו, כשחזר לכולם הסתערתי לכיוון הפח וראיתי שם ערקה לבדיקת היריון, נשמתי עמוק ולא ידעתי אם להיחלץ לעזרת החברה הנורמלית שלי או.. או ללכת ובאמת לתת לה את השקט והזמן שהיא צריכה על מנת להקל זאת, החלטתי לבחור באפשרות השנייה וחזרתי לכולם.
טקס העוגה החל בדיוק, כל האורות היו מכובים, ירון עמד בפני עוגה גדולה וצבעונית למדי, 14 נירות ניצבו ורקדו לפניו, עומר, לין ויעקוב היו לצדו וחבקו אותו. "בקש משאלה אח קטן.." מלמל עומר, והמראה שלו, מתבונן באחיו הצעיר, דמעות עומדות בעיניו ואור להבת האש פוגעת בשערו ובעיניו הבורקות בדרך מושלמת בעת שהוא מחבק את אחיו הצעיר שגדל בעוד שנה כלל לא קלה לילד כה צעיר, פרק אותי על נשקי ובכיתי מרוב התרגשות. ירון עצם את עיניו, לחש משהו ואז כבה את כל הנרות.
"שתזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה! מזל טוב!!". כולם צווחו לו ועומר, אופק, שון ורון, ארבעת הגברים הרימו אותי במשך 14 פעמים.
השעה כבר הייתה די מאוחרת וכולם כבר התחילו ללכת ונפרדו מירון, עומר ראה את הדמעות הבוגדניות וזקף את גבתו. "מה קרה?" לחש לאוזני. "מצטער שהתנהגתי כך ממוקדם.." מלמל.
"רגשת אותי.." פלטתי בלי להתייחס אליו. "אתה תמיד מרגש אותי אבל עכשיו.."
הוא אמץ אותי לחיקו ונשק למצחי. "איפה אני אמצא עוד משהי כמוך?"
"אתה לא.." צחקקתי והוא גם. "אני לא כועסת עליך.. זה בסדר, באמת יצאתי משליטה".
הוא גלגל את עיינו. "אחרי כל מה שחטפת ממנה בחודשים האחרונים אני די מבין אותך, ואת סומכת עליי, אני יודע זאת".
"באמת?" מצמצתי בעיניי.
הוא רכך את אפו באפי. "באמת.. וגם אני סומך עלייך".
"תוכיח לי זאת שמחר ארה בך למוות בפיינטבול". צחקקתי.
הוא צחק גם. "אף פעם לא משעמם אתך!".

חזרתי לביתי עם לין, היא עלתה לחדרה ואני נכנסתי לסלון על מנת לצפות במעט בטלוויזיה, כלל לא חשתי בעייפות. אך כשראיתי את אבי ואת אמי שם.. מה לא הייתי נותנת על מנת להירדם בעמידה אפילו.
אבל מה שבאמת הפחיד אותי היה האדם שיושב לצדם.. הפסיכולוג, ד"ר שלום, בייעוץ ביתי.
"אם את לא מוכנה ללכת לפסיכולוג, נביא אותו עד אלייך, את חשובה לנו יותר מידי". הודיע לי אבי.
בלעתי את רוקי וכיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים, נשמתי עמוק. "עכשיו?" לחשתי.
"כן, עכשיו". פקדה אמי ויצאה מהסלון יחד עם אבי מותירים אותי עמו לבד.. רק את זה לא רציתי, עברו עליי יומיים קשים ומפחידים..
"ערב טוב, מה שלומך אלינור? התגעגעתי". חייך.
חייכתי חיוך מזויף, אני לא.