מלאך עם סיגריה בפה – פרק יד': היומן של אלינור.

חשתי כיצד הטלפון לפתע כה כבד, ידי רועדת ואין לי עוד כל טיפת כוח על מנת להחזיקו.. הוא פשט צנח מידי וכך גם אני.. כחסרת אונים, כילדה מסכנה ואבודה שרק רוצה למצוא מקום מפלט ושקט בעולם, למצוא את האושר והאהבה, ועד שהיא מוצאת.. הגיהינום הנצחי חוזר..
אחזתי את ראשי בין זוג עיניי, ראשי קדח כמטען חשמלי טעון, דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לבי התכווץ בכאב כה מאיים ומטריף דעת, בטני נקשרה והסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, אלפי צמרמורת קרות ומשתיקות הצליפו בגבי, הצליפו בכל איבר, מערכת ושריר בגופי, חדרו כה עמוק.. גרמו לגרוני להיצרב עד שכבר הייתי פשוט חייבת לבכות..
היא חותכת בגללי, לקחתי לך את האהוב, היא חותכת בגללי.. המחשבה הזו כה החליטה וצמררה אותי, חשתי כיצד כל שריריי נמתחים בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וכמכה משתקת מתחת לחגורה אני פולטת אנקת ייאוש.. החור השחור נפער רק עוד יותר וחשתי כיצד ראיתיי מטושטשטת, כיצד הכל מבולבל מסביבי, נסתי להיאחז בכיור על מנת להתייצב ולהרגע.. יודעת כבר שהבכי הוא המוקש העיקרי בחיי, נאחזתי בכיור אך עדיין רגליי היו עקומות ורועדות למדי, כרטט חשמלי שזרם בכל גופי וגרם לי לצאת משפיות דעתי.. ריח הקיא, השתייה, הכדורים, האבקה.. הכל נראה לי שוב מבולבל, גורם לי לחוש חלשה, ויש רק דבר אחד שאני יודעת – אין כל דרך לברוח מכך. כי איני יכולה גם, המחיר הוא עומר ו.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים – לא! אני לא הולכת להיפרד ממנו.. מהגבר, האדם, היחידי בכל העולם שהצליח לראות דרכי, שהסב לי אושר ושמחה כה רבים, ידעתי שאיני זקוקה לדבר מלבדו.. במיוחד עכשיו כש..כש..
עיניי נקרעו לרווחה ונפלתי שוב על הרצפה, כרככתי את זרועותיי סביב ברכיי והרכנתי את ראשי, כולם אמרו לי שאני צעירה מידי על מנת לתת לעולם לשבור אותי, אך איני צעירה כלל.. כי העולם הזה שובר אותי, מבחינה פיזית ונפשית, אני פשוט מרגישה כל כך לבד, כל כך רע, אני חשה שכאב כה יוקד נשוא מעל גבי ולא מרפה ממני.. טורף את חיי ומחרב אותי עד עפר..
"אתה פותר בן.." שמעתי את יעקוב, אביו של עומר, קורא בהתפעלות.
מה הוא פותר..? סחוטה, מתפוררת, נמחקת ומתפוגגת, כנעלם.. כלא קיימת, נשכתי את שפתי התחתונה.. לא קיימת. זקפתי גבה אך במהירות גירשתי זאת מראשי – לא! זה נורא!
התקדמתי בצעדים כבדים, רגל גוררת רגל, לכיוון המטבח ושם ראיתי את עומר אוחז את העיפרון שלי בידו, את חוברת המתמטיקה שלי פתוחה וכך גם המחברת.. עם תשובות.
"עומר..? מה אתה עושה..?" שאלתי בקול רועד וחנוק.
הוא נראה כה מרוכז. "מנסה לפתור.." מלמל.
הוא מעולם לא לבד, מה הוא מנסה להוכיח? למה לא לגרום עצב לעצמו? לגרום לביטחון העצמי שלו לרדת עוד יותר ממה שהוא כבר עכשיו? כרככתי את זרועותיי סביב צווארו וחייכתי ליעקוב ולירון. "תראה לי. בבקשה." בקשתי בנימוס.
הוא גחך והראה לי את הפתרונות, הוא סיים הכל.. פתר את המשוואה הריבועית עם חמש הנעלים, פתר את השורשים המסובכים הללו בלי מחשבון, הצליח את החבורות ועוד.. לא האמנתי למראה עיניי המתפעלות, השתנקתי והתרחקתי במעט אך הוא במהירות תפס באגני והושיב אותי עליו. "אתה פתרת? לבד?" לחשתי.
הוא משך בכתפיו. "כנראה.." פלט כדרך אגב.
אבל.. הוא לא למד! "אתה לא למדת נכון?"
"פשוט קראתי את הסיכומים ופתרתי.. התקלחת והיה משעמם". גלגל את עיניו ואז השפיל מבט, נשכתי את שפתי התחתונה והתרככתי בין רגע, הגבר המדהים הזה אשר כה נבוך במהירות.
נשקתי ללחיו. "עומר, אתה גאון.." פלטתי עדיין בחוסר אמונה. "תראי עד כמה אתה שווה, לא סיימת ח' ואתה פותר דברים ברמה כה גבוהה.. ועוד בלי מחשבון? לא, זה בלתי נתפס!" חבקתי אותו בחוזקה.
"תמיד ידעתי שהוא גאון!" התפעל יעקוב.
"אבא…" מלמל עומר ואז נשק נשיקה חטופה לשפתיי אבל במהירות התרחק ממני. "מה קרה?" הטיח בי בחוזקה ובדאגה.
התכווצתי במקומי, חשתי כיצד גל של רעד קר ומשתק מכה בי בחוזקה, לבי האיץ את דופקו, כל סערותיי סמרו וידיי הזיעו במעט, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, חשתי כיצד אני קצרת נשימה ובטני נשרפת, גרוני וחזי צרבו כבר וחשתי כיצד אני מרוסקת בין זרועותיו.. ועכשיו השאלה הגורלית והחשובה- לספר לו או לא? כמובן שההיגיון הטוב שלי העדיף שאספר, אבל אם והוא יעזוב אותי בשבילה.. המחשבה הזו שיעזוב אותי מלחיצה אותי יותר וגורמת לי לפרפר ולהשתנק במקומי ואיני פשוט מסוגלת לחשוב עליה מבחינה נפשית. "מישהו רעב?" חייכתי לכל הבנים.
כולם סמנו בראשם לשלילה והלכו מותירים אותי אתו לבדי. "אלינור!" האיץ בי.
"מאי התקשרה אליי.." לחשתי וקשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה, אסור לי להתבונן בעיניו כי אני יודעת שאאבד לנצח, מדוע הוא קורא אותי כל כך טוב?
הוא התקשח במקומו. "מה היא רצתה?" נהם בכעס.
התכווצתי במקומי והנחתי את ראשי על חזהו, הגבר הכה קשוח והמרדן שלי, שלמרות שהתכונה הזו אמורה להרחיק אותי ממנו.. היא רק מלהיטה אותי יותר וגורמת לי רק לנשוך את השפה ולחשוב עד כמה גברי ובוגר הוא.. אלוהים אדירים, והוא שלי, הוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו.. פלטתי אנקת ייאוש, אני חייבת לרסן אותו במעט, אסור לי לתת למצב לצאת מכלל שליטה, אסור לי להניח למאי להפריד בינינו בגלל השד שנכנס בה והיא החליטה לחתוך.. זו בעיה שלה, לא שלי.. הוא הידק את חיבוקו מסביבי, הרמתי במעט את ראשי על מנת למצוא את עיניו ולאבד לנצח, כמו שאני אוהבת. וזו גם לא הבעיה שלו.
"היא הייתה במעט נסערת.. היא עדיין אוהבת אותך.." מלמלתי, משום מה, למרות הכל, איני מסוגלת פשוט לספר לו.. גם למענו, הוא ישבר אם ידע שבגללו היא מצולקת לכל החיים, בגללו ובגלל הטמטום שלה, אך הוא רואה את כל החיים בדרך כה שונה ממה שאני רואה.. והפעם, אני צודקת, אין כל ספק, אבל הוא יחשוב אחרת. כרגיל. נשמתי עמוק, זה לעולם לא יגמר..
"נסערת..?" שאל בלחש.
"היא בכתה, שפכה את הלב.. אתה בוודאי מבין.." זה גם מעט מביך, לדבר על החברה לשעבר שלו, שגם שכבה אתו בעבר, לספר לו שהיא מתגעגעת אליו.. גרוני היה חנוק מגוש הדמעות וחשתי כיצד הכאב היוקד והכה צורב מחלחל לי כה עמוק וגורם לכל מערכת, תא ושריר בגופי להרכב עד עפר.. חשתי כיצד אלפי חבטות מותכות בחוזקה בחזי וראשי קדח בחוזקה, דמי וקרביי בערו בעוז ורק רציתי להפסיק לדבר על כך..
הוא ליטף את ראשי. "לא אכפת לי ממנה, אכפת לי ממך.. איך את מרגישה עם זה?"
זקפתי גבה. "בסדר". פלטתי בהפתעה, העניין לא כואב לו..? "יותר נכון, מה אתה מרגיש עם זה?" שאלתי בחצי חיוך חסר מבוכה, זה כה טוב ונפלא לדעת שהוא יותר דואג לי עכשיו, הייתה בפניו בחירה.. לדאוג לה או לי, והוא בחר בדרך הנכונה. עיניי נפערו לרווחה, קרקפתי עקצצה והדבר היחידי שרציתי לעשות עכשיו זה לחבק אותו ולטרוף לו את הפה הכה מפתה הזה..
הוא העביר יד בשערו. "אני מרגיש רע". הודה בהשפלת ראש. "אבל איני יכול לשלוט ברגשות שלה, המשכתי הלאה, ואני אתך, טוב לי". חייך אליי בתמימות, עיניי דמעו במקצת, תמים מתוק שלי. טוב לו, איתי. "אני אדבר אתה על זה.. אסגור את הפינה הזו.." מלמל ומצחו התכווץ כרוקם תכנית.
הזדקפתי. "כיצד? תבוא אליה הביתה?" שאלתי במעט חשש, היא נערה כה חמומת מוח, כה מפתה ויפה, כה קשוחה ומאתגרת.. חלומו של כל גבר טעון בנערה הזו, והוא אלך אליה? ואם הוא אפול בפח ו..אלוהים אדירים, בבקשה לא! ואשכב עמה שוב..? .
הלב שלי לא יכול לסבול זאת ואני פשוט לא רוצה לחשוב על כך.
"אל תדאגי, אני אדבר אתה, אסביר לה שאיני רוצה שהיא תפריע לי ולך, סמכי עליי.." קרץ אליי.
חבקתי אותו בחוזקה. "רק אל תבגוד.." לחשתי.
הוא במהירות התנתק אליי, בפניי בין זוג כפות ידיו הגדולות, הנעימות והחמימות. "אני לעולם לא אעשה דבר כזה". השתנק ונשק לי נשיקה משכרת חושים, נשיקה כה ממכרת.. כל כולי התמסרתי אך ורק לו, מתעמקת, נלחמת, נענית ונרמסת על גבי שפתיו בהשלמה כה מלאה חסרת כל דרך חזרה.. פרעתי את שערו בזמן שהוא אחז במותניי בחוזקה ולא הניח לי לזוז ולא במקצת, הוא רק התקרב אליי יותר ויותר כאילו ו.. אלוהים אדירים, כאילו והוא זקוק למגע ולקרבה שלי, הוא הסם שלי, הוא נקודת החולשה שלי, הוא נקודת האור ליופי ולביטחון העצמי.. הוא כל חיי, חשתי כיצד לבי הולם בחוזקה, קרביי בערו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת קורעת מורטת כל קצה עצבים, בטני נקשרה והסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, חשתי כיצד אלפי גלים של צמרמורת קרות מצליפות שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, עולות על גבי שכמותיי וכובשות את כל כולי באלפי צביטות מגלפות.. הייתי קצרת כל נשימה, שכחתי מהכול, הוא ואני היינו היחידים בכל העולם כולו.. אבדתי את עצמי בנשיקה הזו שחרבה אותי עד עפר ומחקה אותי, פרקה אותי על נשקי ושברה אותי.. חשתי כה חלשה, כה מאוהבת, כה מסורה בין הזרועות הללו, כמתפוגגת, מתפוררת.. אך אוהבת זאת..
הוא היה קצר נשימה ואז נשק בדריכות על גבי מצחי, עצמתי את עיניי מתענגת מאותם הרגעים שייחרטו בראשי לעד ואז ידעתי שאין כל סיכוי שאני מספרת לו על כך שהיא חותכת וורידים..
"את בטוחה שהיא רק בכתה?" שאל שוב.
התרחקתי במקצת. "כן". פלטתי במהירות. "למה?"
"לא יודע.. היא די מטורפת.." מלמל ומשך בכתפיו, לאחר כמה רגעי שתיקה כלל לא מביכה הוא ניטר ממושבו ורץ לכיוון הרדיו, ברקע התנגן שיר רומנטי שקט ומלטף, הוא אחז בידי וקרב אותי אליו, בידו האחת אחז באגני ובידו השנייה אחז ביד שמאל שלי, צחקקתי צחוק נבוך ואני אחזתי ביד אחת בשכמו ובידי השנייה אחזתי בידו שלו, התחלנו לרקוד ולהתנועע ברחבי החלל המצומצם אך המושלם שלנו, בבועה הפרטית שלנו שדבר אינו יכול לפוצץ אותם, חשתי כיצד בכל צעד שאנו צועדים ביחד אני יותר מתחזקת, יותר חשה מאושרת, יותר חשה שלמה.. ממש חשתי כמו בסרטים, שלמרות הכל יהיה לי סוף טוב.. כי הנסיך שלי אוחז בידי, אומר לי שלעולם הוא לא יוותר עליי, אומר לי שהוא אוהב אותי.. יש יותר טוב מזה? הייתי פקעת אחת של עצבים ולבי הלם בחוזקה, דמי להט בעורקיי וחשתי מסוחררת יתר על המידה, אבל פשוט זרמתי עמו ולא התרחקתי ממנו ולא בקצת, הוא חייך אליי את החיוך המאיר שלו עם הגומות הכה טהורות אך החזקות הללו, לצד העיניים התכולות והעמוקות הללו.. העיניים שהתאהבתי בהן מהרגע הראשון, לגמתי, שאפתי את יופיו הכובש והאלילי.. הייתי זקוקה לו יותר מכל דבר שקיים בעולם.
רקדנו בסלון ואז נענו לכיוון המטבח ואז שוב חזרנו לחלל המצומצם שלנו בשולחן האוכל..
ואז המוזיקה עצרה, הוא נשק לי נשיקה קטנה ומטריפה ואז כיבה את הרדיו. "את רוקדת נהדר". קרץ לי.
הסמקתי במבוכה. "רקדתי מגיל שלוש.." משכתי בכתפיי.
"למה הפסקת?" שאל בהתעניינות מפתיעה.
מעולם לא דברתי על עצמי או על התחביבים שלי עם איש.. גם אף אחד אל באמת הראה התעניינות בקשר לחיים שלי, הוא שונה, עומר שונה.. כל הדברים שחלקנו ביחד, כל המשברים והסודות.. "ההורים אמרו לי שאיני יכולה גם ללמוד וגם לרקוד.. לא הייתה לי כל ברירה, אני כה אוהבת זאת אבל.. זה היה בתקופה שהייתי הבובה על החוטים שלהם.." מלמלתי.
הוא נאנח. "מדוע לא היית חזקה מספיק? יש דברים שאפשר לוותר עליהם אבל על הדברים שאת טובה בהם, חשוב להוכיח שאת באמת אוהבת זאת ולהילחם על מה שנראה לך נכון.. אין דרך לחזור בחזרה אבל תמיד אפשר לתקן זאת.." קרץ לי.
"איך?"
"אין לי כסף ממש לממן לך חוג ריקוד וגם אני צריך להביא לבוס לפחות חצי מהסכום..-" התחיל בלחש.
עיניי נקרעו לרווחה. "אני בחיים לא יבקש ממך דבר!" השתנקתי.
"אני רוצה לפנק אותך, אני תמיד רוצה להעניק לך דברים.." התנגד.
התרככתי אבל ידעתי שאני חייבת לחשוב עליו ועל המשפחה שלו. "אתה הרשת לי לגור כאן, מה עוד תוכל לתת לי? איני מעולם יבקש ממך יותר מזה עומר, אני אוהבת אותך ולא זקוקה לכל המתנות האלו.. בבקשה, אל תחשוב על זה אפילו.."
הוא העביר קצוות שיער מרדנית למאחורי אוזני. "את. כל. כך. מדהימה". הגה כל מילה ומילה בנפרד והחל בזרם הנישוק ברפרוף קליל על גבי הצוואר שלי.

ארוחת הערב הייתה קטנה למדי אבל זה סיפק את כולם, היום עומר שטף כלים כך שאני ליוויתי את יעקוב אביו למיטה.
"איך אתה מרגיש?" חייכתי אליו בנימוס.
הוא חייך אליי בחזרה וליטף את לחיי בזמן ששכב במיטתו, כיסיתי אותו.
"תודה לך". לחש.
זקפתי גבה בבלבול, לא סובלת תודות. "אני מוכנה אוכל בשמחה זה בסדר.." מלמלתי והסמקתי במבוכה.
הוא צחק צחוק מופרע. "לא זה ילדונת, תודה על כך שאת עם הילד הגדול שלי שכבר אבד תקווה.. והנה את באה והוא משתנה לטובה.. הוא היה כה בודד, כה מדוכא, כה מבולבל ושבור כל חייו, ומאז שהוא פגש אותך הוא השתנה.. תודה לך ילדה יקרה, את מיוחדת".
חשתי כיצד מספר דמעות בוגדניות זולגות מבעד לעיניי בקצב שוטף, פשוט חבקתי אותו בחוזקה ונשקתי על לחיו, מעולם מישהו לא הודה לי כך, תמיד זה היה כדרך אגב.. פעם ראשונה שאני רואה ומרגישה שבאמת אוהבים אותי, שאני באמת רצויה, שאני טובה ושווה משהו.. "תודה רבה, זה כל כך חשוב לי.. אין לך מושג עד כמה טוב זה עושה לי לדעת זאת.."
הוא חבק אותי בחום בחזרה, חלקנו רגע של שתיקה ואז הוא התנתק ושאל. "את אבל באמת אוהבת אותו?"
"יותר מהכול". פלטתי בלי חשיבה.
הוא צחקק. "הלוואי שתישארו כך לעוד המון שנים.." מלמל ולאחר מספר שניות ספורות ומעטות נרדם.
נשקתי למצחו ומשום מה, לבי התכווץ בכאב וחזי נשרף, בכיתי עוד קצת וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, בטני התהפכה מספר פעמים וגרמה לרעד כה לא רצוי ומוכר להכות אותי בקרירות, ללא כל רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. כמכה מתחת לחגורה ולשתק אותי. נסתי להסדיר את נשימותיי, אני חשה דאגה עזה לאיש המדהים הזה שלפני מספר שבועות כלל לא הכרתי..
חשוב לי יותר מהכל עכשיו שהוא יבריא, שהוא ירגיש טוב – שהוא יחיה! כאילו והוא האבא האמתי שלי.. האבא הטוב שחשוב לו יותר הרגשות שלי מאשר שכלי, אני אוהבת אותו..
מספר נקישות גרמו לי לקפוץ במקומי, סובבתי את ראשי ומנגד לעיניי המראה הממכר והמטריף, המשכר ביותר בעולם נגלה לי.. עומר עם שיער במעט רטוב מהשטיפת כלים, חולצה שבמעט יצאה משולי מכנסיו וג'ינס משופשף ישן שנופל באגנו בדרך כמעט מושלמת.
"הוא מרגש אותי.. הוא כמו אבא בשבילי.." נגבתי את אפי בגב ידי, דבר שגברת כלל לא נוהגת לעשות אך מעולם לא ברכתי בנימוסים מתורבתים כמו משפחתי ולכן כשלתי בכך כישלון חרוץ כמו כבדרך כלל.
עומר אחז בידי והוביל אותי למיטה, נשכבתי עם הגב אליו והוא חבק אותי מאחור. "את לא מתגעגעת למשפחה שלך?" לחש.
"לא.." לחשתי.
הוא שתק. "זה עצוב.." לבסוף אמר.
"עומר". פלטתי וידעתי שאני חייבת לשאול זאת. "מה קרה לאחותך? למה אתה לא עושה צבא?"
הוא נאנח ונשם עמוק, סובבתי את ראשי אליו וראיתי את עיני הים התכול והעמוק שלו נוצצת במקצת, אלוהים אדירים.. עיניי נפערו לרווחה והמראה הקורע לב ביותר נגלה לפניי, עומר, המלאך שלי, בוכה. חשתי כיצד לבי התכווץ בכאב עז, כל סערות גופי סמרו בהטרפת דעת, דמי ועורי להטו בפרעות וחשתי כיצד איני מסוגלת לעמוד במראה חסר ההסבר הארור הזה ובוכה גם.. יחד אתו.
"אחותי הבכורה מתה בצבא". התחיל. "זה היה הנורא מכל, היא הייתה הקרן אור של המשפחה, כל כך אהבתי אותה.. היא הייתה האדם החשוב לי ביותר בכל העולם, למרות כל המראה הקשוח והגברי, המשפחתי והדואג שאני מנסה לשקף.. זה בעצם שקר.." לחש, הוא נשם עמוק, עצם את עיניו למספר רגעים מורטי כל קצה עצבים ואז המשיך לדבר. "אני מעולם לא אהיה כמוה, כמו מי שאני רוצה להיות.." התוודה. "בגלל זה איני עושה צבא, בשביל להישאר עם המשפחה שלי, ועכשיו גם כל ההשקעה ורכישת ההשכלה נופלים על גבו של עומר והוא כל כך מסכן.. רק רוצה לשמח ולהראות שהוא יצליח בחייו, אני אבדתי את דרכי.. זה פשוט הגורל שלי.."
הידקתי את אחיזתי סביב הגבר המסכן והעצוב שלי, הוא טמן את אפו בשערי ונשם עמוק, נשקתי לחזהו החשוף נשיקות קטנות בעלות משמעות עצומה, רק רציתי להקפיא את הרגע הזה, לנצור אותו עד כמה קרוב שאפשר בלבי ובראשי, עם הייתי יכולה הייתי חורטת ומצלקת אותו על גבי עורי, חשתי כיצד כל המילים הללו.. שהוא אינו באמת כה קשוח, שהוא רק מנסה להיות טוב, שהוא מעולם לא יהיה כמוה, שזה הגורל שלו – להיות אבוד.. כל המילים הללו חדרו וחלחלו לי כה עמוק וחשתי כיצד כל כולי נשרפת ובוערת בכאב יוקד וממר.. ליטפתי את פניו. "אז אל תנסה להיות היא.." לחשתי.
הוא יישר את פניו וזקף את גבתו הישרה והארוכה. "אני מנסה להיות הטוב ביותר בשביל המשפחה שלי, אלינור". הגה את שמי בלחש, בכאב.. רק המחשבה הזו ששמי, הייצוג שלי, גורם לו קושי פשוט פורק אותי על נשקי.. גורם לי להרים ידיים ואף להתאבד בקפיצה לתהום האפלה שהוא כבר קפץ אליה, לכל הרוחות – אשנה את שמי למען הגבר הזה!
"יש לך מושג כמה אביך מעריך אותך? עד כמה ירון רואה אותך כדוגמה?" שאלתי ברעד, ואז בעצם שמתי לב שכל כולי רועדת. "אתה מדהים אהוב שלי, תבין זאת כבר.. אתה כל כך ממעיט בערך שלך, זה נוראי! תראה עד כמה אתה וויתרת, עד כמה אתה נלחם על המשפחה שלך, כמה אתה דואג להם.. אני בטוחה שאחותך עכשיו מסתכלת עליך מלמעלה ורק גאה.. מעריצה אותך פשוט, כמו שאני אותך! אבל גם עצובה.. כי אתה לא מי שאתה, תוריד את המסכה הארורה הזו, אני רוצה להכיר אותך עומר.. אני רוצה שכל העולם יכיר את הגבר היפהפייה שאני אוהבת שבתוך תוכו כל כך מתוק, בבקשה עומר, אל תעשה זאת בשבילי, או בשביל המשפחה, בשביל החברים או אפילו בשביל אחותך.. תעשה זאת בשביל עצמך, זה מגיע לך!" שפכתי את לבי והתייפחתי על חזהו, הוא אחז בראשי וגרר אותי כך שנשכבתי עליו, הוא קרע את שפתיו על שפתיי שלי. "אני כל כך שמח שהכרתי אותך.." לחש. "תודה, אהובתי, אלינור".
הכוח של המילים הללו.. "אני אוהבת אותך עומר, תבין זאת שאתה לא צריך להיות טוב בשביל אף אחד! כולם יאהבו אותך בדיוק כמו שאתה.." לחשתי ונסתי להשתלט על הדמעות ועל קולי שבמעט נרגעו.
"אני חייב להראות לך משהו.." מלמל והלך לרגע, לאחר כמה דקות הוא חזר כשהוא אוחז קופסה בידו. "אלו כל הזיכרונות שלי ממנה.." אמר כדרך אגב בזמן שפתח את הקופסה. בלתי ייאמן כמה אני משיגה ממנו בשעות הקטנות של הלילה, וזה כה מדהים. באתי להושיט יד אך בחנתי אותו על מנת לבדוק אם זה באמת בסדר, הוא הנהן בחצי חיוך. שלפתי ארבעה תצלומים עם אוזני חמור בפינות, בתמונה הראשונה ראיתי נערה שמבוגרת מעומר אולי בשנה וחצי בערך.. היא הייתה יפה. היו לה עיניים ירקרקות במעט כמו שלי, שערה היה בצבע חום בהיר מאוד, עורה היה שזוף ושפתיה היו מלאות למדי.. בדיוק כמוני. התכווצתי, אני דומה לאחותו, לאלינור. זה הגורל, אין כל ספק בכך. "היא יפהפייה.." לחשתי.
"כן, היו לי בעיות עם כמה גברים.. פעם אחת אופק נסה להתחיל אתה וגם רון.. זה לא נגמר יפה.."
"היית אח מגונן?" צחקקתי.
"כמובן! היא אחותי אחרי הכול.." משך בכתפיו וגם שלף חמישה תצלומים שנראו במעט יותר ישנים. בתמונה השנייה ההיא שכבה על גבי חוף הים עם בגד ים בצבע שחור ושערה נטף מים, היה לה גוף מחוטב, לא רזה מידי ולא שמן מידי.. היא הייתה מושלמת, נשכתי את שפתי החתונה, הלוואי שהיה לי גוף כמו שלה, יצר הקנאה שוב במעט הצליח לכבוש אותי, קרקרפתי עקצצה וידעתי שזה לא נכון ולא מתאים לרגע הזה והדחקתי זאת עד כמה שאפשר מראשי. בתצלום השלישי והרביעי היא הייתה עם מדים של צבא, אלו היו תמונות שהיא כלל לא הייתה מוכנה לקראתם.. והכי אהבתי אותם. לאחר מכן החלפנו בתצלומים, תמונות שלה כשהיא הייתה תינוקות.. שרירי בטני התכווצו והייתי קצרת נשימה, תינוקות בעלת עיניים גדולות אשר נדמו כחמנייה שנפתחת, זוג שפתיים בצורת לב ורעמת שיער שחורה.. היא נראתה במעט מותשת אך עדיין מתוקה להפליא, בתמונה אחרת היא הייתה מחופשת למיני-מאוס, שערה היה ארוך הרבה יותר.. וגם קבל את שערו החום בהיר, בעוד תמונה היא ישבה על גבי ארגז החול ושחקה, היא נראתה כה תמימה, כה טהורה, כה נינוחה חסרת דאגות או פחד.. כה שמחה וחיננית, כה אהובה ונאהבת.. היא מדהימה, בכך אני בטוחה גם בלי שעומר יאמר לי זאת. בעוד תמונה היא אכלה לה גלידה בגלידרייה אחת והכול נשפך ונזל על גבי חולצתה, גלגלתי את עיניי, זה עדיין קורה לי.. בתמונה האחרונה היא הייתה כבר בתיכון, ולצדה נעמד ילד אחד.. בעלת עיניים כחולות גדולות, הוא היה חיוור וצמוק למדי, הוא היה עטוף בסמיכה ונראתה מפוחד עד אימה.. נראתה אבוד ומסכן, לא נראה מאושר כלל לעומת אחותו, התכווצתי במקומי. "זה אתה..?" לחשתי.
הוא שתק לכמה רגעים. "כן, זה אני.." לבסוף אמר.
העברתי יד על גבי התמונה הזו, כאילו והיה שבלונה, בשערו, בפניו הקטנים, על גבי הסמיכה הכחולה והקטנה שלו, על גבי עיניו הגדולות.. "למה אתה נראה כך..?" שאלתי.
הוא נשם עמוק. "ככה.." פלט לבסוף.
עיקמתי את פניי. "עומר, מה? אתה יכול לספר לי.." לחשתי.
"את הראשונה שרואה זאת.. אפילו אבי לא יודע ששמרתי את כל התצלומים הללו שלה.." החליף נושא. "היא גם כתבה יומן.. אבל, עד היום לא פתחתי אותו.. אני מפחד שאני אקרא שם דברים שלא כדאי לדעת, דברים שהיא לא רצתה שנדע.." הסביר, הזיז כמה מכתבים ושלף יומן בצבע שמנת.
אחזתי ביומן ופתחתי אותו, על הכריכה היה כתוב. 'עומר – לא. לגעת!', צחקקתי וגם הוא צחקק אבל פיהוק בוגדני נפלט מפי.
"את עייפה, קדימה, כבר מאוחר.. בואי נלך לישון.." מלמל והחל לאסוף הכל.
"אתה רוצה לקרוא בו?" שאלתי לא מוכנה לוותר.
"יותר מכל דבר אבל.. לא, אני לא יכול לבד אלי.." מלמל.
"אז נעשה זאת ביחד". אחזתי בידו ונשקתי ללחיו. הוא חייך אליי חיוך אוהב וחם, חטף את היומן מידי ופתח אותו, הוא נשם עמוק ועצם את עיניו. "את לא אומרת זאת לאף אחד.." הזהיר בלחש.
"מבטיחה". הבטחתי בכנות. והחלנו לקרוא ביחד. הזדעזענו מכל עמוד ועמוד, היה כתוב:
'החיים חרא', 'אני לא סובלת את האימא הזו.. כך אימא לא נוהגת, את מחלישה אותי, כל מילה שלך, כל קללה שלך כלפיי רק פוגעת בי יותר, כל מילה היא צלקת, כל מילה שוברת אותי' , 'אני כל כך לבד, בלתי אפשרי עוד להחזיק את הדיכאון הזה, הבלתי מוסבר.. שאני נושאת כל יום, אני חשה חולה', 'אני כלום, אני לא שווה כלום, אני סתם גוש של חרא שלא עוזר בכלום' , 'אף אחד לא אוהב אותי', 'אני שונאת את הלימודים, את החברים, את המשפחה – עדיף לי כבר למות' , 'היום חתכתי, כן, נשברתי.. ואהבתי זאת, אהבתי את הדם שהשפריץ לי על הידיים ועל הרצפה, אהבתי לפרוק את הכאב שלי ולפגוע בעצמי' , 'כל דבר שאני אוכלת בתוך הגוף שלי.. זה מחרפן אותי, אז הקאתי, הורדתי קילו וחצי ואז גם חתכתי ואהבתי זאת, כיף לפגוע בעצמך!' , 'אני נואשת שמישהו יחבק אותי, יסתכל לי בעיניים ויאמר שאני לא בסדר, שבאמת יבין אותי!', 'אני.רוצה.למות. מה.. מה אני?' , 'אני מנסה להיות הילדה המושלמת, כולם בטוחים שאני כך.. אבל כשאימא שלך מתחילה לשתות על בסיס קבוע וגם לקחת סמים ואז עוזבת את הבית ואת תקועה עם אבא דכאוני וזוג אחים דפוקים בראש, באמת שאני.. שאני לא בסדר' , 'אני לבד, אני שבורה, אני מפורקת לחלקים'..
כל התמונות המזוויעות, כל המילים הכואבות, התבוננתי בעומר, הוא פשט זרק את היומן, העיף את הקופסה לצד וטמן את פרצופו בתוך ידיו.. לא, הוא שוב מתחבא. "אל תתחבא.." לחשתי.
"אני באמת דפוק בראש, איך לא ראיתי שהיא פוגעת בעצמה?!" צווח.
"שש.. עוד ישמעו אותך.." נסתי להרגיע אותו. "היה לה קשה, אבל היא בכל זאת הסתירה זאת ונשארה חזקה, היא באמת גיבורה..".
"היא שנאה אותנו!" הוא פלט בארסיות.
איך אפשר לשנוא אותך עומר..? שאלתי את עצמי. "עומר, אתה יודע שגם אני עוברת זאת.. אתה יודע שגם לי קשה, שגם אני עצובה, שגם אני לא סובלת את המשפחה שלי.. היא פשוט נשאה זאת המון זמן וכבר אבדה תקווה והחלה לומר סתם דברים, החלה לחתוך ולהקיא.. אבל למרות הכל היא הסתירה זאת, הדביקה את החיוך המזויף והארור על גבי הפרצוף והחלה להמציא בוקר מטומטם מהסרטים, אמרה שהכול בסדר.. בשביל לא להראות חולשה, היית עדיין ילדון, ירון היה תינוק, אמא שלך עזבה, אביך נשבר וחלה.. אל תשכח שהיא הייתה חייבת להישאר חזקה!" נזפתי בו במקצת, אני עוברת זאת והוא יודע. "אל תשנא אותה.." לחשתי.
"הייתי בטוח כל החיים ש.." הוא מלמל אך לא ידע מה לומר.
"זה עולם מטורף לא?" צחקקתי. "כך זה החיים, אין לדעת מה קורה באמת בין אנשים".
"תודה שחלקת זאת אתי.." מלמל. "ועכשיו אי אפסיק לענות אותך ואלך לישון.." חייך אליי, הבנתי שהוא מעדיף לחשוב על כך לבד ולכן נשקתי לו, הוא כיסה את שנינו בסמיכה ותוך כמה דקות מעטות.. שקעתי בשינה טרופה בחלומות על ילדה עם הדמעות בעיניים, על חתכים ועל דם, על הקיא שאני מריחה ועל ילד שבור.

כעבור יומיים שמאי פשוט נעלמה, נתקה קשר עם כל העולם, אפילו ההורים שלה נשמעו מודאגים בטלפון. "היא לא יוצאת מהחדר שלה, היא תמיד מרכינה ראש, היא לא אוכלת". הם אמרו לנו בטלפון, אולי בכל זאת אני חייבת פשוט לספר לו שהיא חותכת וורידים בגלל המערכת יחסים שלנו?
התבוננתי בעומר בזמן שהתיישבנו כולנו בסלון של שון. מה ההשלכות של זה? עד כמה זה יהיה גרוע?
"טוב, נמאס לי!" אמרה שני בכעס. "אולי ננגן משהו?"
"איך אפשר לנגן?" כעס עליה רון. "מאי, החברה הכי טובה שלך הולכת ונעלמת לנו ואין לנו מה לעשות עם כך.." כחבורה של ילדים רעים, הם מאוד מגובשים ודואגים אחד לשני. חייכתי מהמחשבה הזו, ואני אחת מהם, אז.. הם אולי גם דואגים לי?
שון לקח עוד משולש של פיצה. "אנחנו צריכים ללכת לבית שלה ולזרוק לה אבן על החלון, אולי זה יעיר אותה ויחזיר אותה למציאות!" אמר בכעס חריף במיוחד. התכווצתי במקומי, אין כל סיכוי שנעשה זאת. "ואז נסתבך.." מלמלתי.
עומר גחך ואז שתק ונראה חיוור שוב, השפלתי מבט וידעתי על מה הוא חושב 'היא ילדה טובה. בדיוק כמו אלינור, אחותי'. הוא כרך את זרועו סביב אגני והצמיד אותי יותר אליו, הנחתי את ראשי על חזהו, מעולם לא שמעתי את עומר מנגן..
"אולי באמת ננגן קצת.." מלמל. "רון, השארתי את הגיטרה שלי אצלך.."
רון גלגל את עיניו ורץ במעלה המדרגות לחדרו, לאחר כמה דקות של שתיקה מותחת ומרירה הוא חזר עם שלושה גיטרות והביא לעומר, לשון ואת השלישית החזיק בעצמו. כל הבנות וכך גם אני שתקו והתבוננו בצפייה בשלושתם.
ואז, הם החלו לנגן.. מוזיקה כה מלטפת ועדינה, מוזיקה אשר פרטה על גבי מיתרי נשמתי וחדרה אל תוך עמקי לבי ונשמתי והנציחה אותי, פרקה אותי על נשקי ונתקה אותי מהמציאות. חשתי כיצד איני מקשיבה גם לשניים האחרים, אלא רק לו, לעומר, עצמתי את עיניי.. מתמכרת, משתכרת, בהשלמה מלאה לצלילי המוזיקה הכה מדהימה וייחודית הזו.. אשר עצב, בדידות ובלבול נפרקים בה ורק אני יודעת זאת, מבטו נראה פגוע וחלש, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח והייתי קצרת נשימה, קרביי בערו ושריריי נקרעו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. חשתי כיצד אלפי כרסומים מכרסמים כל פיסת עור בגופי ומגלפים אותי, צווחה לא קרויה של כל האירועים שעברנו יחדיו צווחת בראשי הקודח בחוזקה כמטען טעון באלפי תחושות ורגשות, זה הכה בי בחוזקה והדהד בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. מחרבים אותי עד עפר ומוחקים אותי, חשתי הערצה, האהדה, חיבה וכה גאווה בנער היפהפייה שהוא אך ורק שלי, שרק אני הייתי בביתו, שרק אתי הוא פתח את קופסת הזיכרונות וגם קרא פעם ראשונה את היומן אשר גורם לדימום סוחט.. חשתי כה פגיעה לרגע, כאילו ואני מזדהה.. מזדהה עם אחותו, ורק עצם המחשבה שהוא עובר זאת שוב.. שהפעם זה נגלה ממש בבירור, שאמרתי לו זאת, הורגת אותי.. הוא בכלל ישן בלילה ההוא? כי אתמול עיניו היו נפוחות והוא עבד כה המון על מנת להשלים את הכסף החסר.. עומר, מסכן שלי.. אהוב ויקר מפז, מה יהיה הסוף אתך? מה יהיה הסוף אתי? חשתי כיצד עורקיי, וורידיי בוערים, זה חלחל לי כה עמוק.. עיניי נקרעו לרווחה, התבוננתי בסכין החדה של הפיצה לצדי.. ולפתע, ידי צרבה בעוז.. חרקתי את שיניי ודמי נזל מפניי, פשוט רציתי לחתוך עם הסכין הזו, התבוננתי בה, התבוננתי בוורידים הכחולים שלי.. ורציתי זאת!
"היא חותכת וורידים!" פלטתי בכאב.
כולם השתתקו והתבונני בי, המוזיקה נגמרה. "מי? מה?" תבעה אופיר לדעת.
"מאי.. היא התקשרה אליי.. היא קללה אותי ואמרה שהיא חותכת.." התבוננתי בעומר שנראה כה כעוס.
"למה לא אמרת לי?!" כעס עליי, יופי, נפלא.. לעזאזל, הוא מאוד עצבני עכשיו. ואחרי שחלק עמי את הכאב שלו.. אני חשה כה רע עכשיו.
"כי פחדתי.." לחשתי.
"ממתי את יודעת זאת?" תבע אופק לדעת.
"מלפני שלושה ימים.." הסברתי. "פחדתי שתעזוב אותי בשבילה!" הסברתי לעומר והדמעות זלגו לי בלי כל שליטה, למה אני תמיד בוכה?!
"אל תתחילי שוב עם הדמעות שלך!" גער בי עומר בלי רחמים. "אני חייב ללכת אליה.." מלמל. זרק את הגיטרה ורץ לכניסת הבית וכך גם שני, אופיר, שון, אופק ורון – כולם, השאירו אותי לבד. בשביל הנערה הזו!
זהו זה, הכול אבוד עכשיו.. כל מה שהיה ביני לבינו, כל מה שהיה יכול להיות, כל מה שקורה עכשיו ביני לבינו, נחרץ ונגמר, בגללי.

כבר עברה שעה, הלכתי למאפייה שלו, נכנסתי מהכניסה האחורית, הייתי חייבת להחליף אותו.. הוא אפילו לא בא לעבודתו, לא מדובר בי, אלא בפרנוס משפחתו.. והוא מוותר אפילו על זה.
"אני מחליפה אותו.. הוא חולה מאוד, בבקשה אל תגיד כלום". התחננתי בקול רועד ובעיניו נפוחות ואדומות לאותו עובד שהיה כשהתנשקנו פעם ראשונה, עמדתי במשבצת הזו, כאן התנשקתי עמו פעם ראשונה, חודש עבר מאז.. החודש המדהים ביותר בחיי, שעדיין כה המון יש לי לדבר אתו, יש לי כה המון רעיונות, והכול הלך ונגמר.. בין רגע, זהו זה, איני יכולה לראות אותו יותר, הוא סובב את פניו, הוא התרחק ממני, הוא כעס עליי, בבקשה – תישאר, בשבילי. האיש גלגל את עיניו ונראה כמרחם עליי מאוד. "שיהיה.." מלמל וחזר למלאכתו.
הצלחתי במעט לפרוק את כל העצב והבדידות שלי, את כל השיברון בעבודה.. מתמכרת לכאב ולאובדן, יודעת שאין כל ברירה, עכשיו אני צריכה לקחת את כל החפצים שלי וללכת, לחזור.. לאן? לאיפה? לפתע צלצול הטלפון הקפיץ אותי.
"הלו..?" לחשתי, לא יודעת מזה, אך באמת המושג 'הצלצול הגואל' הצליח לעבוד.
"אלינור!!" צווחו יסמין ומיה ביחד.
צחקקתי ואז בעצם הבנתי עד כמה אני מתגעגעת אליהן. "היי.." הצלחתי לפלוט חיוך.
"תקשיבי, את מתה!" אמרה יסמין נרגשת. "מיה נוסעת לסבתא שלה ליומיים, סבתה גרה ממש קרוב אלייך, את רק נוסעת חצי שעה באוטובוס ונוכל ליפגש, אני גם ישנה שם בשביל לראות אותך!"
הטלפון כמעט ונצח מידי. "אוי, זה מדהים!" קפצתי במקומי. "נוכל להיפגש סוף כל סוף!"
"כן, את כל כך חסרה, אנחנו באמת מתגעגעות אלייך!" לחשה מיה בקול חנוק, התכווצתי במקומי, גם אני אוהבת אותכן בנות.. אך גרוני חנוק וקשה לי לדבר.
ואז אני מבינה לרגע, זאת אומרת שאני לא יראה את עומר במשך יומיים.. הוא גם ככה כועס עליי, אולי זה רעיון טוב במעט לשחרר ולהיפרד לקצת זמן? לקחת סוג של.. פסק זמן כזה?
"מתי אתן באות?" שאלתי נרגשת.
"מחר!" הן קראו בשמחה.
יופי, אז היכן בדיוק אני אשן עד מחר.. ואז אני נזכרת במשפחתי, לבי התכווץ, לינוש.. אחותי הקטנה.
"אז נפגש מחר". מלמלתי וניתקתי.
קברתי את ראשי בין כפות ידיי, מה אני הולכת לעשות עכשיו? להמשיך לאפות, נפלא.
"את יכולה ללכת לקבל הזמנה שם? הפקידה בשירותים.." מלמל אחד העובדים שנראה עסוק מאוד.
משכתי בכתפיי והלכתי לשם.

לאחר שעתיים מייגעות שעומר כלל לא התקשר אליי, לא שלח הודעה או בא לעבודתו, הבנתי שהמצב באמת גרוע. הוא אפילו לא דואג לי..? אפילו לא קצת..?
ואז לפתע ראיתי את שני ואופיר, הן נראו שתויות למדי ורק ערב עכשיו! כשהן ראו אותי שיניתי כיוון והחלטתי ללכת לביתו של עומר בדרך הארוכה יותר.. אבל אז חשתי זוג ידיים כה דקות וחלושות, כעצמות מחזיקות בי והן צוחקות למדי.
"חתיכת ****, זה בגללך!" הן צווחו ביחד והחלו לבעוט בי.
עצמתי את עיניים, הן היו עם נעלי עקב וזה כה כאב לי.. כה צרב.. אבל דבר לא היה יותר חזק מהפחד שלי, אופיר משכה בשערי והטיחה אותי על גבי רצפת הבטון המטונפת והקרה, הכה קשה וכואבת.. קרקפתי עקצצה וראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בגעש, שני החלה לבעוט בבטני, הייתי קצרת נשימה.. חשתי כיצד שריריי נקרעים בפעם אחת קורעת מורטת כל קצה עצבים, דמי להט בעורקיי וחשתי שאני נקרעת לגזרים.. אופיר ושני החלו לשפוך עליי משקאות חריפים, היישר אל תוך העיניים! זה כה צרב לי.. חשתי כיצד אני מתעוורת פשוט..
הייתי אבודה, לא היה איש ברחוב.. רק אני וזוג המטורפות הללו. חשתי כיצד כה כואב לי, כה שורף וצורב.. כאב בלתי נסבל שהוא פשוט יותר מידי בשבילי.. איני יכולה עוד להחזיק אותו.. הפרידה של עומר, הריחוק שלי ממשפחתי, כל הדברים שהסתבכתי בהם, הירידה בלימודים.. המכות הללו היו כצלקות שמצולקות בעמקי נשמתי, קורעות את מיתרי נשמתי ופורקות אותי על נשקתי, כל מערכת, תא ושריר בגופי התפוגגו והתפוררו.. חשתי כיצד אני רועדת ופקעת אחת של עצבים.. אבודה, מסכנה, מוכה.. מובכת!
שני התיישבה עליי והחלה לסטור לי בזמן שאופיר שרטה אותי בפניי.. אלוהים אדירים – יורד לי דם!
לא היה אף אחד שיכול להציל אותי עכשיו.. הכאב נספג ודבק בי, חשתי כיצד הדמעות פשוט מתפרצות כים מלוח וחונק, דממתי, נשברתי.. ואז החלתי גם להקיא..
"זה מה שמגיע לך.." מלמלו ביחד ורצו משם.
לא היו לי כוחות להתרומם, שכבתי על הקרקרע ועצמתי את עיניי, כבר לא רציתי כלום.. חשתי שאני כשלתי ואבדתי את הדרך.. חשתי שאין עוד סיבה למה להילחם.. חשתי מרוסקת, נמחצת, מסריחה.. חשתי כה רע וחולה, ראיתי מחט לצדי ושוב רציתי לחתוך, אש להבה לוחמנית ורעה כבשה את עיניי.. וזה הרגיש לי כה נכון לעשות זאת..
אבל במקום זאת גששתי בכיסי מכנסיי אחר הטלפון שלי, וחייגתי ברעד את המספר של עומר, לאחר כמה דקות שמעתי את קולו העמוק.. שצרב באוזני..
"אלינור".
"עומר.." השתנקתי ברעד.
"איפה את?!" שאל.
"ליד החנות קעקועים.." מלמלתי וניתקתי.