מלאך עם סיגריה בפה – פרק יג': הים.

חשתי כיצד קרביי בוערים וכל סערותיי סומרות, שריריי נקרעו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ואלפי חבטות פסיכולוגיות הוטחו בחוזקה וצרבו בחזי, חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה וצמרמורת קרה מכה בי בחוזקה וגורמת לכל כולי להשתתק, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. הייתי קצרת נשימה וחשתי כיצד גרוני חנוק.. חשתי כיצד אני מנסה להיאחז בדבר מה אחר, משתוקקת למצוא מקום מפלט שהוא לא.. אלוהים אדירים, שהוא לא קצות אצבעותיו הארוכות העשויות ללא חת, אשר רפרפו סתם כך מתוך שינה על גבי הגב והעורף שלי, במעט במעלי כתפיי.. בכל מגע קטן ומדגדג חסר מבוכה, מלהיט ומרגש במיוחד, גופי כאילו ונטען בעוז כמטען חשמלי אשר קודח בגעש ונצרב, פרפרתי במקומי והייתי ככלי שבר אשר פורק על נשקו, חסר ערך או משמעות ללא המגע שלו.. כמוחזקת, מעוורת, נמחקת ונחרבת עד עפר בין זרועותיו השריריות והחמות שעוטפות אותי וגורמות לי לחוש סוף כל סוף.. מלאה, כאילו וכל חיי רק חכתי לעומר, למלאך המדהים עם הסיגריה בפה הזה על מנת לחוש נאהבת.. מלאת שלמות, לחוש טוב עם עצמי!
נהפכתי פקחת אחת של עצבים.. היה לי חם כל כך ולא היה מאוד נוח כי הוא התפרס על רוב המיטה אך עדיין למרות הכל, במאמץ כה רב.. הפניתי את ראשי אליו, משתוקקת במעט לראות אותו.. פגוע, נינוח.. נעים, לראות אותו כך סתם שקוע בשינה עמוקה שאין לדעת מה טורף את חלומותיו.. לטוב ולרע. ואז הצלחתי למצוא את פניו, פיו היה במעט פתוח, פניו היו במעט קמוצות ושערו התפרע במעלי ראשו.. הוא במעט זז וגרם לי להשתתק ולקרקפתי לעקצץ, ידי צרבה בעוז ולחיי סמקו במיוחד ואז העברתי אצבע רועדת.. נרגשת ומלאת חיבה אדירה, משיכה עזה כאש לגבר הכה.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות – זה אפשרי בכלל לתאר אותו? חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק וצווחה לא קרויה צווחת בכל איבריי, מהדהדת בחוזקה, דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, נשכתי את שפתי התחתונה.. למה, למה יש לו השפעה כה אדירה עליי, מהרגע הראשון עד עכשיו.. וזה לא הדרדר ולא במעט?
לפתע הוא פער את עיניו בפעם אחת וגחך. "מה את עושה?" שאל בלחש ובקול מעט צרוד.
התרחקתי במעט אך הוא רק הצמיד אותי אליו יותר, טמן את אפו בשערי. "בוקר טוב אלי.." מלמל.
"בוקר טוב, מתוק". נשקתי לחזהו השרירי והחשוף אשר אין כל אל שבעולם שיכול להשתוות לו, לא קיים כל צייר ופסל שיכול לקחת על שכמיו את המשימה האדירה הזו ולנסות לצייר או לפסל דבר מה שידמה לו.. אין כל סיכוי שהוא נועד לי, אני עדיין לא מבינה.. באמת ובתמים, מה מושך בי?
הוא אחז בשערי וליטף אותו. "השער שלך נראה יפה על הבוקר.." מלמל.
"ישנת טוב?" שאלתי בחצי חיוך, רק שלא יצאתי נקנקייה.. התחננתי בלבי, או יותר גרוע – נחרתי.
הוא חייך כמבין למה. "אני יכול להתרגל לנחירות.." מלמל.
דמי נזל מפניי והחוורתי בין רגע, התנתקתי ממנו בכוח רב וזרקתי עליו כרית. "מי שמדבר, חתיכת קבב!" עקצתי וצחקתי צחוק מופרע.
"ככה אה?" שאל בלהט כה רב, אחז שלוש כריות לבנות בידיו. "כדאי לך לברוח מלמל.
אחזתי בסמיכה והתחלתי לרוץ ברחבי הבית המצומצם. "נקבה!" צעקתי לו.
"הו, את עוד מתגרה?!" צחק בזמן שירדתי במדרגות וזרקתי עליו מספר כריות שהיו על גבי הכורסה, הוא זקף גבות והתחיל לזרוק עליי מלמעלה ואז התפרע לכיווני, ואז לפתע עיניו פשוט כבשו את עיניי שלי, כשפו אותי והיפנתו אותי במבט התכול והכה עמוק שלו, הוא עמד ממולי כשמגבת קטנה בידיו, בידיי עדיין הסמיכה, הוא זז במקצת לצד ימין ואני לשמאל, ואז אני לימין והוא לשמאל.. גיחכתי, אנחנו פשוט זוג דפוק וילדותי לגמרי. הוצאתי לו לשון. "תוותר!"
"לא היום מותק". צחק, קפץ על השולחן, בלי כל מאמץ העיף אותי באוויר וערסל אותי בין זוג זרועותיו, צרחה חלושה נפלטה מפי ובטני התהפכה, ראשי הסתחרר וזה כה מלהיט! הוא רץ לכיוון השולחן אוכל הגדול והושיב אותי על גביו, אחז בפניי ואז נשק לי נשיקה משכרת חושים..
"עומר.." לפתע שמענו את ירון, ישר מאחורינו, בעת ובעונה אחת סובבנו את ראשו וראיתי את ירון הקטן עם מכנס פיג'מה אשר במעט גדול עליו ובלי חולצה בכלל, צחקקתי, גם לין זכתה.. אבל אז כשראיתי איש אחד, במעט מבוגר בעל שיער חום אשר רובו נשר לו, אשר קמטי דאגה, צער, כאב וחולשה כחושים תחת עיניו הירוקות אשר אבדו את הזוהר שלהם.. חיוך אחד תמים בעל שפתיים דקות ויבשות חיוך, חיוך אוהב מלא כנות והערצה אפילו.. פניו היו כה קרות והמזלג נפל מידו הרועדת והכה חלושה, כל כולו נראה כעומד להתפורר וכה חיוור ולבן, כאייש רפאים אשר.. כה גרם ללבי להתכווץ ולכאוב, חשתי כיצד גרוני נחנק מגוש הדמעות, העברתי מבט בעומר שנסה כמאולץ לחייך אליו, עומר, מתוק, אתה מטפל באבא שלך..
הוא עזר לי לקום מהשולחן ולאחר מכן אמר. "בוקר טוב אבא, ירון.." מלמל.
האב כנראה חייך. "בוקר ילד, ומי זו עלמת החן?" שאל בחצי חיוך נרגש. עלמת החן? לחיי להטו בעוז וגיחכתי במקצת.
"נעים מאוד, אלינור". לחצתי את ידו בחום, חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה כנטען בעוז, חזי כה כאב והתכווצתי רק מעצם המגע הקר והמקפיא שלו אשר גרם לי לרעוד במקומי, השפלתי את מבטי.. בלתי אפשרי לתאר ולראות זאת.
"אה, את אלינור המדוברת.. עומר לא מפסיק לדבר עלייך.." חשף את הקלפים הסודיים של בנו, עומר כתגובה במעט הזעיף פנים והתעלם מכך. "איך ישנת אבא?"
"אני בסדר גמור תפסיק לדאוג.." מלמל בלחש, בקול כה צרוד ועמוק ואז השתעל למספר דקות מורטות עצבים וקצרות נשימה שגרמו לי לקפוא במקומי, ירון נזעק לכוס המים בין רגע, כיווצתי את גבותיי.. כמו שהוא ישר נזעק ללין אמש.. הוא רגיל לכך מהבית, התבוננתי בירון במבט שבור, ילד כה קטן שמתמודד וחווה כה המון.. אך בסופו של דבר הקורבן כאן הוא לא אחר מאשר הגבר האהוב והמסכן שלי.. הנחתי את ראשי על חזהו בזמן שהוא כרבל אותי אל חיקו.
"השאלה היא.." המשיך האב. "אם אתם ישנתם טוב?"
"היה בסדר". חייך עומר. "אלינור נשארת.."
"בשמחה". חייך האב ואני חייכתי אלו חיוך מוקיר תודה.

חכתי לעומר על סף דלת הבית, לבושה בבגד הים האדום והתואם שלי, חולצה לבנה נופלת לצד ומכנס ג'ינס קצר, שערי נחת בשחרור על גבי כתפיי וזוג משקפי שמש עתרו את ראשי.
לאחר כמה דקות מייגעות הוא חייך אליי. "יהיה מעניין לראות אותך בבגד ים.." מלמל.
צחקקתי. "ואם לא תאהב את המראה שלי?"
הוא גלגל את עיניו וגרר אותי אתו למכונית, פתח בפניי את הדלת ואז רץ למשובו שלו, בעת ובעונה אחת שהתניע בכזו מהירות מלמל. "אין כל סיכוי שזה יקרה.."
חייכתי אליו. "בוא נקווה.."
הוא התחיל לנסוע לכיוון החוף הקרוב, ומשום מה היה נדמה לי שהוא מתחמק ממה ששאלתי אותו אתמול כי הוא עדיין לא ענה לי, וזה כלל לא בסדר, לא הוגן או שווה. "אז.. למה לא זרקת את התחתונים שלה?" שאלתי וזקפתי את גבותיי.
הוא חייך אליי חיוך חם ואוהב ושלח לי נשיקה באוויר. "זרקתי באותו היום שראית זאת בפעם הראשונה.." התוודה. "הקנאה פשוט אוכלת אותך". הקניט אותי.
נשמתי עמוק, איני אתן לו את הסיפוק הזה. "למה אתמול היה לך את.. אתה יודע, בכיס?" שאלתי ברעד.
הוא נראה לרגע חיוור. "לא יודע.." לחש.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול, 'לא יודע..' התשובה הפוגעת והמייאשת ביותר אשר הכי מכניסה כל בחורה בעולם לתוך חשכה אפופה בערפל אפל, שמכניסה אותה לכה המון לחץ והיסטריה.. וכך גם אותי.
"אני חושב שרון עשה זאת.. כי אני זוכר שזה לא היה שם.." נסה להסביר.
"רון הזה דפוק!" פלטתי בשנאה. "הוא כאילו רצה לפגוע בך.. הרי היית עם המכנס הזה בעבודה!"
"לא, הוא חבר ילדות.." מהר להגן עליו. "אני באמת שלא מבין מדוע את כה שונאת אותם.." גלגל את עיניו.
"אני לא שונאת, אבל לפעמים הם מרחיקים לכת.." נסתי להסביר ולבסוף החלפתי נושא שיחה. "אז, מי לקח אותך מהמעצר?"
ידיו התהדקו סביב ההגה ומבטו קפא והתקשח בתקיפות, הוא נהיה קר ומרוחק בין רגע.. ולפתע התשובה הייתה לי כה ברורה, פשוט חשתי אותה אז החלטתי שוב לנתק את החגורות ולהתכרבל בחיקו החמים, האהוב והמוכר, שואפת ולוגמת את ריחו הממכר והמשכר.. מנשקת אותו נשיקות חטופות מעלה הצוואר והלחי, הוא נשק נשיקה מהירה לראשי ואז חזר להתבונן בכביש. "אולי יכולת להחזיר אתה את הקשר.." לחשתי.
"לעולם לא!". צעק בשנאה, בתיעוב כה עז חסר כל פשרה מסוימת.
גלגלתי את הפוני ונשפתי על הפוני שלי אשר מסתיר את כל פניי, וטוב שכך. "אבל היא אמך, אולי היא מתחרטת? היא בחרה לחיות בנפרד למשפחה שלך.. זה לא אומר שהיא הפסיקה להיות אמך.."
"אלינור היא נטשה אותי, אין לי כל קשר אליה!" פסק בתוקף.
התבוננתי בו במבט שבור וכאוב. "אתה אוהב אותה ג'ק, לא סתם אתה נפגע ממנה.. לא סתם כואב לך, אתה מתגעגע אליה..-"
"איני אוהב את החתיכת חרא המסריחה הזו!" צווח וגרם לי לקפוא ולקפוץ במקומי, הוא גלגל את עיניו. "למה אנחנו תמיד מדברים עליי? למה שלא נדבר עלייך?" שאל ברכות.
חייכתי, נשמע טוב. "מה למשל אתה רוצה לדעת?"
"אימא שלך אמרה שיש לך תכניות לעתיד.. מה למשל?" שאל בהתעניינות ונשען על דלת המכונית נעזר במרפקו.
חשתי כיצד החור השחור שבגרוני גדל וגורם לי להתכווץ במקומי, ראשי קדח בחוזקה וידיי הזיעו במעט, סערותיי סמרו ואלפי הצלפות מייסרות וקרות, משתיקות, הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שגרתי.. הצמרמורת הכה קרה, הכה מרטיטה כאלפי כרסומים שגילפו כל פיסת עור בגופי עלו על גבי שכמותיי ומכה צורבת הוטחה בי בחוזקה וגרמה לי לפלוט אנקת ייאוש מתענת וכה חלושה וכאובה.. חשתי כיצד אני כה קצרת נשימה, רועדת, שברירית, שקופה.. לא, לא אני תכננתי זאת, אלא אמי.
"מה קרה..?" שאל בדאגה.
"אמי החליטה לתכנן לי את העתיד… התאמת שהתשוקה האמתית שלי היא לרקוד ולכתוב.." שחקתי באצבעותיי, קושרת אותן האחת בשנייה.
עיניו נפערו לרווחה. "באמת?" שאל נדהם.
הנהנתי בראשי. "אבל לא, זה לא מספיק טוב בשבילה.. היא מפנטזת שאני אהיה מהנדסת חשמל כי אני בכיתה הנדסית – מדעית, זה כל כך מעצבן שההורים האלו חושבים שיש להם בכלל את הזכות לקבוע דברים כאלה!" זעקתי בכעס.
הוא שלף חצי חיוך עקום אשר גם אחת מבין אלפי נקודות התורפה שלי ממנו. "את כל כך חזקה אלי, תראי כיצד את לא שוברת את המילה של עצמך.. לא מוותרת על מה שאת אוהבת, על הערכים שלך – בשביל אנשים אחרים.. ואולי הם ההורים שלך ורק רוצים לטובתך, אך את מוכיחה להם שזוהי אינה הדרך!" חייך.
"תודה עומר, זה חשוב לי.." כאילו ורק הייתי זקוקה לצמד משפטים הללו בשביל לחוש מעט טוב עם עצמי, בשביל להיות חזקה ולנסות לראות את האור החיובי של כל העניין.. חייכתי אל עומר, אולי זו גם ההשפעה הטובה שלי עליו? נשמתי עמוק וקברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, הכל כה כה מהר בדרך כה מטורפת! "ומה לגביך? לך יש חלומות?" שאלתי בחצי חיוך.
"לא". אמר בפשטות ואז צחק. "מתי היום הולדת שלך?"
"עבר.." מלמלתי ונסתי להסתיר את החיוך, עיניו נפערו לרווחה והוא נראה מאוכזב. "עוד שישה חודשים בדיוק זה יעבור.." צחקקתי.
"יופי, תודה באמת!" גער בי ואז חיבק אותי.
"למה שאלת?"
"מותר לי לדעת מתי יש לחברה שלי יום הולדת נכון?" זקף גבה, התכווצתי במקומי מעצם המילים הללו וזה כה הרגיש לי נכון וטוב, מעבר לכל ספק שקיים.

המשך הנסיעה הקצרה עברה בשתיקה, לפעמים החלפנו שירים ולפעמים שרנו ביחד צוחקים, הכל נראה כה בהיר ושלו לרגע, כה זורם ונכון! ואין אדם שיכול למחוק לי את החיוך מהפרצוף.. את החיוך המודה לטעם החיים פעם ראשונה זה שנים..!
הגענו לים, פתחתי לעצמי את הדלת בזמן שעומר אחז בתיק הים בידו האחת ובשנייה בידי והתקדמנו לכיוון כל החבורה שכבר הייתה שם עם כיסאות שיזוף מעל השמשה הגדולה, כמה בקבוקי בירה, פיצוחים וקלפים.
"היי מה קורה חברים?" שאלו אותנו כולם, חברים? חייכתי.. זהו זה, נכנסתי לחבורת הפושעים הזו, התבוננתי מבט ארוך ונוקב בעומר, וכל זה אך ורק למענו.. ובסופו של דבר, זכיתי בו.
"האם אני רואה זוג חדש?" קראה שני בהתרגשות וחבקה את שנינו, הנהנו בעת ובעונה אחת. "מזל טוב!" קראה באושר.
"בהצלחה חבר'ה!" חייכה אופיר שגם קרנה מרוב אושר. "למרות הכל, אתם מושלמים לגמרי ביחד!"
חייכתי אליה. "תודה רבה.." מלמלנו יחדיו, למרות כל השינויים הקיצוניים הסוררים בינינו, התכונה המשותפת לנו ביותר היא שאנו שונאים תשומת לב.. מעולם לא רציתי להיות במרכז העיניינים, מעולם גם לא נאשתי או נזקקתי לכך, לא הייתי מובילה חברתית.. הייתה לי את קבוצת החברות שלי והייתי מלאת השלמה בכך, אני לא חושבת שאי פעם תארתי את עצמי במצב שאנשים אחרים מדברים עליי.. לטוב ולרע.. אך מצד שני, אני עכשיו בחבורה המבוקשת של העיר.. אני מוכנה להתערב שהחלו במעט שמועות, אולי בגלל זה הוריי כה לוחצים?
דמי נזל מפניי ונסתי להאיץ את נשמתי, כשראיתי את מאי קרבה שלפתי חצי חיוך מגן ולא בוגדני לכיוונה וחבקתי את עומר בחוזקה. "מזל טוב..!" חייכה חיוך מאולץ. "מגיע לכם להיות ביחד!" הוסיפה.
"אתה חייב לי 100 שקל!" קרא רון בשמחה לכיוון שון.
"התערבתם שנהיה ביחד?!" שאל עומר מזועזע.
"הו כן, בהחלט.." מלמל שון באכזבה ואז חייך אלינו. "עסקה היא עסקה!" ושלף 100 שקלים מתיקו ואז שניהם התפרעו עלינו והעיפו אותי באוויר.
אופק שהוא החולייה השפויה איכשהו פשוט חיבק וחייך וזה היה הכי מעודף על כולנו. "קדימה, תורידי את החולצה!" קראה אופיר. "בואי נראה עם כמה חננה יודעת להתחטב.."
זקפתי גבה, אני כה שונאת ומתביישת בגוף שלי.. תמיד איכשהו כשאני עומדת מול הראי אני רק רואה שומן, לפעמים קורה לי שאני פשוט מכווצת את הבטן שלי, מתבוננת בכל טיפת שומן ונגעלת מכך.. הקיא צרב את גרוני, בלעתי רוק וזה בער בכל גופי.. שליטה! נסתי לפקוד על עצמי.
עומר הניח את התיק שלנו על גבי אחד מהכיסאות ואז פשט את החולצה ומכנסי הג'ינס הקצרים והנופלים שלו, נשכתי את שפתי התחתונה וקרביי בערו.. כל מראהו חלחל לי כה עמוק וגרם לי לקוצר נשימה משכר חושים, ראשי קדח בחוזקה וכל כולי רעדתי, כה מלאת תשוקה ומשיכה עזה.. כעש שנמשך אל תוך עמקי האש היוקדת ונשרפת, מראהו הכה בי בחוזקה וחדר, צווח בכל איבריי.. גורם לי להיחרב עד עפר.. שריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומענה ודמי בער בעורקיי, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות אך דבר לא נראה יותר מפתה ומלהיט מזה שהוא בעצמו הוריד לי את המכנסיים הקצרים.. ליטף במעט את הירך שלי, התכווצתי במקומי, לבי הלם כפי שמעולם לא הלם, כרטט חמשלי מטריף דעת וכה משכר וממכר, מענג.. ואז הוא הוריד לי את החולצה הנופלת ונשק לי נשיקה חטופה על הלחי, לרגע כולם התבוננו בי ועומר נשך את השפה התחתונה.
"עזבי.. תתלבשי..!" השתנק והעביר מבט בכמה גברים בערך בגילו שעברו לצדנו ושרקו לכיווני ולכיוון כל שאר הבנות.
"אני ושני הולכות למצוא גוף עסיסי להיום.. נתראה". קרצה לנו מאי והלכה עם שני יד ביד לכיוון בר המשקאות הלא רחוק.
"אני אלך להשיג לי כמה כוסיות!" קרא אופק בהתרגשות, לקח קערת פיצוחים שלמה, בירה לבנה אחת, קרץ והלך לו.
צחקקתי במקצת, עומר גרר אותי אל חיקו והשכיב אותי כך שגבי היה שרוע על החזה שלו וידנו שלוות על גבי בטני.
"אז מאתמול?" שאלה אותנו אופיר.
"כן, בהחלט.." מלמל עומר.
"כמה זמן אתם ביחד?" חייכתי אליהם.
"חצי שנה בערך.. מי סופר.." צחק שון ואז נשק לשפתיה נשיקה לוהטת, עקמתי את אפי ועומר הדק את חיבוקו, ידעתי שאני לא אתנשק כך סתם ליד כל אחד.. לפחות לא כאלה נשיקות.. את הרגעים הנדירים מלאי העונג וההשתכרות הממכרת אני אנצור ואשמור לעד בזיכרוני במקום שקט שרק אני והוא קיימים בו.
עומק הגיש לי בירה שחורה אחת. "בלי אלכוהול". קרץ לי.
צחקקתי. "זה בסדר.." מלמלתי.
הוא עקם את פניו ואני לקחתי ושתיתי בשקיקה, באמת שזה היה יום חם היום.
"אבא שלך נחמד.." חייכתי תוך כידי לגימות.
עומר במקצת הרפה ממני והושיב אותי מעליו כך שהייתה לי את ההזדמנות היקרה מכל פז לשחק במעט בשערו ולהתענג מהרכות המלטפת אשר קוטפת אותי מהמציאות. "באמת? את חושבת?"
"בהחלט.. הוא אדם טוב ורואים זאת עליו.. למה אתה מופתע?" זקפתי את גבתי.
הוא ליטף את לחיי ואז את גבי, פלטתי אנקת ייאוש משתנקת וחרקתי שיניים, זה הצליף על גבי עמוד שדרתי, הצלפות כה קרות ומורטות כל קצה עצבים, זה הכה בי בחוזקה וגרם לי להיחרב עד עפר.. ראשי קדח בחוזקה וכל סערותיי סמרו, נהפכתי לפקעת אחת של עצבים מעליו.. זה כה נפלא ומדהים.
"חשבתי שבגלל המחלה שלו את תרתעי במקצת.." לחש. "אני שמח שזה כך, באמת".
"עומר זו המשפחה שלך, אני גם מאוד אוהבת את ירון.. הוא כמו אח קטן שכזה.. אל תתבייש במחלה הזו, גם לי יש אחות חולה ורק דפקתי אותה.." לפתע פסקתי מלשחק בשערו וחבקתי את עצמי ברעד.. תחושת האשמה כה לא מנחת וכה תקיפה הדהדה בכל כולי וגרמה לי לצרוח צרחה מתייסרת ומתענה בתוך עמקי נשמתי, הוא זמזמם דבר מה מרגיע שפרט על גבי מיתרי נשמתי.
"את לא התכוונת.." מלמל. "במה היא חולה?" נשען על גבי מרפקיו.
נשכתי את שפתי התחתונה. "יש לה בעיה בלב ובדם.. משהו מסובך.." מלמלתי. "ואביך..?"
"סרטן". חרק את שיניו. "אין לי מספיק בשביל הטיפול הרפואי והתרופות עצמן.. אני מרגיש שהוא הולך לי.." דמעות עמדו בעיניו, במהירות שכבתי עליו וחבקתי אותו כה בחוזקה, מאמצת את הגבר הרגיש והמפוחד שלי לחיקי, הכה חמוד.. "אהוב שלי, אל תדאג.. הוא חזק, מגיע לו לחיות.." ולפתע עלתה לי המחשבה, אבי רופא בכיר אשר מטפל במחלות מסוג זה, אבל במהירות פסלתי את האפשרות, הרי הוא אביו של הפושע.. חרקתי שיניים בכעס ופשוט שתקתי.
"וגם עכשיו צריך לשלם למאפייה.." מלמל. "אנחנו פשוט מסובכים אה?" צחק.
צחקקתי. "הכי מתאים לנו, אל תדאג, נעבוד ביחד.." קרצתי לו.
"אני אוהב אותך.." לחש וקרס על שפתיי, ידעתי שזה כה לא מתאים לי אך פשוט זרמתי עם הנשיקה הממכרת והמשכרת חושים הזו בהשלמה מלאה מעבר לכל ספק, הוא אחז במותניי הדקיקות בזמן שאני פרעתי את שערו. "היי, זוג יונים! בואו! קרב תרנוגלות!!" צווחו לנו אופיר ושון באוזן, נפלנו אני ועומר אחד על השנייה מהמיטה ואז רצנו אחריהם יד ביד.
המים היו כה צוננים וקרים וזה בהחלט הצליח לשטוף את כל גופי ולגרום לי במעט לחוש רעננה יותר, כמובן שאני והחוסר כוחות שלי גרמו לעומר להפסיד פעם ראשונה.. ואופיר ושון נצחו..
"הפסד ראשון!" קרא לו שון בבוז.
עומר עקם את פרצופו ולפתע עלתה לי המחשבה שאולי עם מאי הוא כן ניצח דווקא..?
"עם מאי אתה כן ניצחת..?" לחשתי.
הוא התבונן בי בדאגה והעיף אותי באוויר ותפס אותי בכזו קלות. "אתך אני מוכן להפסיד גם, אנחנו צוות אלי". קרץ לי.
השפרצתי עליו מים ואני ואופיר צללנו מתרחקות מהם קצת, אופיר קרצה לי. "בואי נשחק בהם.." מלמלה בערמומיות.
"נשחק?" שאלתי ברעד.
"כן, בואי נשגע אותם, עכשיו הם ישחו אלינו ואנחנו מהר נצא ונרוץ לכיסאות ישיבה שלנו ונשפוך עליהם את הבירות!" זעקה בהתלהבות.
אני באמת מסוגלת לעשות זאת..? "זה רק בצחוק!" מהרה לומר ואז החלה לשחות כשהם שחו אלינו בשחיית חתירה מהירה יתר על המידה ואני נגררתי אחרי אופיר במהירות.
כשהגענו לחוף התנשמתי במקצת, התחלתי לרוץ ריצה קלה לכיוון אופיר אך רגליי המגושמות בגדו בי וכל רגע כמעט ונפלתי על החוף, שוקעת בו.. כמו נכה ממש! לחיי להטו בעוז וחשתי כה מובכת לרגע..
ואז יד כה חזקה ומוכרת אחזה ברגלי והפילה אותי על גבי החול על הגב, פלטתי צרחה קטנה וכשפערתי את עיניי לרווחה.. המחזה היפהפייה ביותר שראיתי מימיי נגלה לפניי.
עומר, המלאך שלי, כששערו רטוב במעט וזולג על גבי טווי פניו העשויים ללא חת, עיניו הנוצצות מאור השמש אשר הצליפה על גבי ראשנו בחמימות מטריפת דעת, שפתים שהתעלקו לחיוך כה קורן ומאיר.. חשתי כיצד אני מתפטלת ומתנועעת בקצבו שלו בכל פעם כשהוא מקרב אותי יותר אליו, ידיו ערסלו את ראשי ביניהם ועיניו לא סרו מעיניי, המבט הטעון בכה המון תשוקה ולהט גברי וחושני אשר מפרק אותי על נשקי ומכשף אותי.. גורם לי לוותר על הכל אך ורק למענו..
"אני אוהבת אותך.." פלטתי זאת, את המובן מאליו הכנה כל כך. הוא נשק נשיקה מלאת להט לשפתיי, פערתי את פי לרווחה והוא פער את פיו למעני. "מגושמת אחת.." פלט בצחקוק.
אבל אז לפתע כף רגל אחת בעטה חול על עומר ואז הוטחה בו, מעיפה אותו ממני. במהירות עזרתי לו לקום, תומכת בו אך נער אחד גדול מימדים ושרירי במיוחד הרחיק אותי והטיח את אגרופו בפרצופו של עומר, לכל הרוחות, מה קורה עכשיו?! למה הוא מקבל מכות?!
הוא הטיח את ידו גם בבטנו השרירית ובעט בה גם, עומר השתטח על הרצפה אך במהירות נשם עמוק ונעמד ברעד.
"מה אתה עושה?!" צווחתי על האיש. "עזוב אותו!" הגנתי על הגבר שלי.
לנער הצטרפו עוד כמה והחלו להרביץ לעומר כאילו הוא הבובה שלהם, במהירות רון, שון ואופק רצו למקום ונסו להפריד.
"עזבו אותו!" צעקתי עליהם אך אחד הנערים אשר היה פחות שרירי אך מחוטב לא פחות דחף אותי אחורנית.
כשעומר ראה זאת הוא פשוט הסתער שם על כולם, מאי ושני מהרו לקחת אותי משם לכיוון הכיסאות בזמן שהמון אנשים נסו להפריד בין חבורת הנערים.
מספר דמעות בוגדניות צצו בעיניי, די כבר כמה אני בוכה.. אך פשוט לא יכולתי להפסיק, דאגתי לגבר שלי!
"אתה חייב לי עומר!" צווח עליו הנער השרירי ועזב עם כל שאר החברים שלו.
"מה קורה כאן?!" צווחו מספר אנשים שנסו להפריד אך כולם התעלמו מהם.
הבנים התקדמו אלינו ועל פניהם היו כחושים סימנים אדומים וסגולים, מגבתו של עומר נזל דם וגם משל רון..
עומר אמץ אותי אל חיקו ונגב את דמעותיי. "שוב נפגעת בגללי.." לחש.
"מי הוא? למה הוא עשה לך זאת?" תבעתי לדעת. "מישהי הביאה ערקת עזרה ראשונה?"
"ערקת עזרה ראשונה?" צחק רון אך במהירות התעוות כי זה כאב לו, נשכתי את שפתי התחתונה, הם חייבים טיפול. "כן, ערקת עזרה ראשונה! אבא שלי רופא וחובש, אני יודעת מה לעשות.." מלמלתי.
אופיר שלפה מתיקה. "אני אחראית". התגאתה והגישה לי זאת.
עומר הניח את ראשו על ברכיי ואני החלתי לקחת את היוד ואת התחבושות, עומר התעוות והשתנק מבעד לשיניו. "זה השורף האדום הזה.." מלמל.
"זה יוד, ואני מצטערת.. אין ברירה.." מלמלתי ברעד ודמעות הופיעו בעיניי שוב, לראות את הגבר שלי פצוע כך, לראות אותו סובל תחת ידיי אשר רק רוצות לעזור לו, זה מראה כה מייסר, מענה, כה קורע לב ושובר..
"למה לכל הרוחות הסתבכת אתם שוב?!" כעסה עליו מאי.
"אל תצעקי עליו זה ממש לא עוזר!" הגנה עליו שני.
"אנחנו לא יכולים כל החיים לחפות עליך אחי!" הוסיף רון.
אחרי שגמרתי לחטא את המקום השותף דם בעזרת התחבושות הארורה הזו של הערקה הכה גרועה הזו, לקחתי פלסטר והדבקתי בצורה מושלמת. "מישהו מוכן להגיד לי מה הולך כאן?!" כעסתי בזמן שעומר התרומם, נשק ללחי שלי. "תודה.." מלמל ופנה את המקום לרון המסכן השני או יותר נכון המטופל הבא.
"אני חייב להם.. עזבי זאת, את לא קשורה לזה.." מלמל עומר.
"כולם כן ואני לא?!" הגבהתי עליו את קולי במקצת בזמן שחטאתי לו את המקום גם.
עיניו של עומר נקרעו לרווחה והוא התיישב לצד אופיר. "אני לא רוצה לסבך אותך.. אל תרימי עליי את הקול!" התריס בי.
"סליחה באמת שאני חברה שלך ולא יכולה לדעת במה בדיוק אתה מסובך!" יריתי לעברו בקול פגוע, לקחתי ממחטה וניקתי את אפי מהבכי.
"את לא קשורה לכך אלינור, די"! בקש.
הוא לא מבין שאני דואגת לו..? שהוא חשוב לי..? שאכפת לי ממנו.? שאני היחידה כאן שבכיתי מזה, היחידה כאן שניסתה לטפל בו ועכשיו בחבר שלו, היחידה שהייתה אי פעם בבית שלו – והוא פוגע בי בכך שהוא מסתיר ממני זאת.. ועוד מגביהה עליי את הקול שלו.. זה ממש לא בסדר.. זה מעליב, שיסמוך עליי לכל הרוחות!
"בסדר.." חרקתי את שיניי בלחש כי זה כל מה שהיה לי לומר.
"אאוץ'!" נאנק רון, גחכתי.. הוצאתי את הכעס עליו.
"מצטערת.." מלמלתי. "תאשים את חבר שלך.." מלמלתי בלחש, לקחתי פלסטר וגם אותו הדבקתי בשלמות. "מושלם!"
"את טובה בזה.." התפעל אופק.
משכתי בכתפיי. "תודה רבה.." לחשתי, לא סובלת מחמאות, סתם מביך, כולם התחילו לשחק בקלפים ולצחוק, כמובן שלא לקחתי חלק מזה אבל כן החלטתי לקחת בירה לבנה ולגמור את כל תכולת הפחית בכוונה.
"את לא חייבת לשתות את כל זה.." לחש עומר.
"אתה לא קשור לזה.." מלמלתי מבעד ללגימות.
"בואי נהיה ילדים קטנים!" פלט בכעס והעיף את הקלפים. "לא רוצה לשחק.." מלמל.
"ואני ילדה קטנה?" גיחכתי. "משהו רעב?" שאלתי.
"כן!" כולם קראו, אפילו הבנות, טוב נו, הן גם ככה מקיאות אחר כך.. נקיא ביחד, המחשבה הזו גרמה לי לחייך לרגע. "בסדר.. מה רוצים?" חייכתי.
"פשוט תביאי המבורגרים עם כל התוספות.." מלמלה שני ושלפה מאתיים שקל מתקה.
קרצתי והלכתי, וכן, דווקא בלי חולצה או מכנס קצר כמו שעומר אמר לי ממוקדם.. החלטתי להתגרות בו קצת, הרי אופיר אמרה בעצמה שאפשר לשחק בהם לא?
או שזו רק השפעת הבירה ביום חם שכזה..? גיחכתי, כך או כך, אני אוהבת זאת.

עמדתי בתור וחכתי שיגיע תורי, נער אחד קרץ לו ונעמד לידי, שערו היה זהוב וקצוץ ועיניו היו ירוקות, גופו היה שרירי ומחוטב במיוחד ושפתיו היו במעט מלאות.. אך למרות מראהו הנדיר, להשבות אותו לעומר זה פשע כה לא הוגן, הוא נדמה כנעל בית לצד אליל היופי והחן שלי, שדבר בכל העולם כולו לא משתווה לו.. או למידת האהבה שלי אליו.. נשכתי את שפתי התחתונה, לכל הרוחות מה אני עושה? הוא סך הכל לא רוצה לסבך אותי.. או לומר זאת בפני כולם כי זה עמוק מידי? אולי הייתה דרך לומר בפחות תקיפות אך הוא אינו גבר ג'לטמן וכך התאהבתי בו.. מה קרה לי?
"ליאור, ואת?" שאל כנראה ליאור.
גלגלתי את עיניי ונשפתי בחוזקה מעל הפוני שלי. יישרתי אליו מבט ומלמלתי. "מה אתה רוצה..?" שאלתי בעייפות ובייבוש. עומר וכולם גרמו לביטחון העצמי שלי כה לעלות ולהתעצם, הם גרמו לי להכיר צדדים אפלים שבי שלא ידעתי על קיומם ו.. אני כה מודה להם על כך!
"לדעת את השם שלך.." צחקק. "בת כמה את? אני בן 17 וחצי". חייך חיוך בעל שיניים ישרות ולבנות כשלג, זוהרות אפילו.
חייכתי רק מעצם החיוך הזה. "גם בת 17..". מלמלתי.
"טוב בת 17, איך קוראים לך?" התעקש שוב.
מה הקטע שלו? מה הוא רוצה? את השם שלי כן, אבל למה? זה כלל לא ענייניו, הבל פיו הסגיר שהוא שתוי במעט אך התעלמתי במקצת ואפי לא נצרב כל כך, התרגלתי.. בטני התהפכה ושריריי נקרעו בפעם אחת קורעת מורטת כל קצה עצבים, כמכה משתיקה מתחת לחגורה – האם אני שמחה מכך? עיניי נפערו לרווחה ברעד ולא ידעתי מה התשובה לכך..
"היא תפוסה!" שאג לכיוונו עומר וכרך את זרועו סביב כתפי כמסמל את השטח שלו.
הבחור הרים את ידיו. "אז זכית.." מלמל והלך לו בחזרה למקומו בתור לצד חבריו.
"אמרתי לך או לא אמרתי לך ללבוש בגדים?" כעס עליי עומר.
"לא היית צריך לתקוף אותי כך.. אני סך הכל דואגת לגבר שאני אוהבת, אתה חשוב לי.." מלמלתי בעצב וגרוני נחנק שוב ופניי התכווצו על מעט לעצור את הדמעות.
הוא חבק אותי בחוזקה והתקדמנו עוד קצת בתור. "לא אלי, מתוקה.. בלי דמעות לא שוב, בסדר?" התחנן. "אני מודה על הדאגה שלך, זה חשוב לי – באמת!" מהר לומר. "אבל את לא צריכה לדעת עד כמה אני מסובך אתם.." מלמל.
"אל תגיד לי מה אני צריכה ומה לא! אני רוצה לדעת וזה מה שחשוב!" מיהרתי גם לומר.
הוא גלגל את עיניו. "הייתי חייב תרופות לאבי, מצבו היה נואש, אך המשחק רק הדרדר יותר ויותר לרעתי, לבסוף שקרתי ולקחתי את הקופה המנצחת בלי שאיש לא שם לב, את הקופה של ירין.. הנער ההוא שהרביץ לי, הוא התחיל להרביץ לי מכות רצח באותו הלילה וטבע לקבל את הכסף בחזרה, לבסוף הוא וויתר ומאז אני חייב לו.." אמר בנשימה אחת.
נסתי לעצור את הצרחה שהדהדה בכל כולי וסחטה אותי לגמרי. "כמה זמן עבר..?" לחשתי.
"חצי שנה.." לחש גם.
הגיע תורנו ובמהירות הזמנו ושתקנו מחכים להזמנות, לאחר כמה דקות ספורות אני ועומר אחזנו כל אחד בארבעה מגשים והתקדמו במגושמות לכיוון כולם. "אני לא רוצה לריב אתך.. לא על זה.." מלמל.
"אני לא רוצה לריב אתך על כלום.." לחשתי. "וגם לא רבנו.." קרצתי לו, הוא חייך.
"אם הייתי יכול, הייתי מנשק אותך". פלט.
ואז לפתע הוא רץ לכיוון כולם, זרק את המגשים, אני רצתי גם מנסה לא ליפול שוב ואז הוא הרים אותי ונשק לי שוב..

כבר היה אחר הצהריים, אני והבנות הקאנו בהכחשה שיש לנו צרכים אישיים.. ולאחר מכן השתזפנו ביחד סתם בשביל להדאיג את הבנים שלנו.
לבסוף חזרנו הביתה כשכולם נסעו בג'יפ הגדול של אופק מלבדי ומלבד עומר.. איני ממש זוכרת את הדרך בגלל שדי נרדמתי..
"יפהפייה נרדמת.. קומי.." חשתי את עומר נושק לי על המצח.
מצמצתי בעיניי וגחכתי. "ישנתי..?"
"כמו מלאכית". לחש זאת בשקט אך שמעתי למרות הכל.
"ראשונה במקלחת!" קראתי באושר.
"או שנתקלח ביחד?" קרץ לי.
קפאתי על סף הבית ולא ידעתי מה לחשוב או לומר. "רק צחקתי!" מהר לומר.
נשמתי עמוק ועליתי במעלה המדרגות, התקלחתי מקלחת מיהרה ולאחר מכן עזרתי לירון להתכונן למבחן למדעים בעת ובעונה אחת שהכנתי ארוחת ערב ממצרכים שקנינו בדרך אני ועומר, סתם בשביל להפתיע.

עבר עלינו שבוע ראשון אשר עלה על כל הצפיות, חשתי שאנו מאוהבים בדרך חסרת תקנה.. עד שצהריים של יום שישי אחד הטלפון שלי רטט בכיסי.
"הלו..?" פלטתי ושטפתי את פי מהקיא שאחרי ארוחת הצהריים.
"אלינור?!" קולה הרך של מאי נשמע.
קפאתי במקומי. "מאי..? מה קורה..?" לחשתי, כיצד היא השיגה את הטלפון שלי לכל הרוחות?!
"הכל נוראי… אני שונאת אותך! כל כך שונאת אותך! הלוואי שתמותי חתיכת **** מסריחה שכמוך!" היא צווחה עליי.
חשתי כיצד עוד רגע הטלפון צונח מידי. "למה..?" לחשתי.
"לקחת לי אותו! אני חותכת וורידים בגללך! פאקיניג חותכת!!!" היא צווחה ונתקה.