מלאך עם סיגריה בפה – פרק יב': עוזבת למען אהבה.

באותן הדקות שנדמו כנצח.. כשהוא נשק לי, לא יכולתי לחשוב על כלום, לא יכולתי לשמוע מהמומה, לא יכולתי לחוש דבר מלבד את פעימות לבי ההולמות בחוזקה ובפראות חסרת כל שליטה אנושית מסוימת, את הצמרמורת אשר גרמה לכל עורי לסמור וכאש הבעירה כל שריר, תא, מערכת ווריד אשר עדיין פועל כהרגלו בגופי, חשתי כיצד הצביטות המטריפות דעת אשר עקצצו בכל מקום ומקום בגופי הורגשו בחוזקה.. אבל דבר לא הורגש בעוצמה אדירה וסוחפת כמגע שפתיו על גבי שפתיי..
דבר אשר הותיר אותי מוכת הלם וחסרת כל שליטה עצמית מסוימת, אבדתי את מוחי, את סביבתי, אבדתי את עצמי..
הלהט אשר סרר בינינו, כאש טובה וטהורה חסרת כל רוע או קינאה, חסר כל חרטה או היסוס, בלבול ואכזבה – זרם בעורקיי כתחושת קריעה, אבל קריעה מלטפת אשר כלל לא כואבת או מפחידה, היינו כה קרובים.. חשים יותר מתמיד כל תזוזה, כל נשימה מהירה אשר בקושי עצרה את רצף הנשיקה משכרת החושים הזו, הנשיקה אשר גרמה לי להתמכר אליה נפשית ופיזית בו זמנית בדרך מלאת השלמה וקבלה.. ברצון כה רב..
הדם אשר התפרע בגופי ופלש לכל איבר לא ניתק אותי, הטלטול הרב של הרגשות שהתאחדו יחדיו בחוזקה לא ניתק ממנו, דבר לא היה יכול לנתק אותי מהרגע המדהים אשר הצליח לעלות מעבר לכל צפיותיי ותקוותי המיוחלות לנשיקה המדהימה הזו, דבר לא היה יכול להידמות לכך בגלל שאין משהו אשר משתווה.. רק גיששתי אך מציאת מקום שיקרב אותנו יותר ממה שאני מקורבים כרגע, לא הנחתי למרות שידעתי שמדובר בדבר בלתי אפשרי.. שאנו אחד, שתי נפשות ממעמדות שונים אשר הצליחו למצוא את האהבה למרות כל המכשולים..
המכשולים שעדיין צפים מעלינו, נוגעים במעט בקצה הראש אבל נעלמים בקלילות ומתעופפים יחדיו עם הרוח הנושבת אשר כלל לא מורגשת ומקפיאה למוות בקורה בגלל החמימות שעוטפת אותי.. זרועותיו של עומר אשר עוטפות אותי.. כלל לא חשתי במכשולים כי דבר אשר מתחולל בכל העולם ובכל היקום כולו לא היה יכול לנפץ את הרגע מבין הרגעים המאושרים ובעלי הערך החשוב ביותר בחיי ולחרבו עד עפר..
נחרדתי מהמחשבה על כך אבל פסקתי זאת, איני אתן לעצמי להרוס דבר, ובמיוחד לא את זה, במיוחד לא אתו!
דבר לא היה ניתן כרגע, דבר לא היה ברור , או שאולי היה כן דבר אחד שידעתי וחשתי זאת באופן הכנה והתמים ביותר, עומר אוהב אותי. אני אוהבת אותו.
"כה חכתי לרגע הזה.." הוא פלט כשהתנתקו לצערי הרב אבל האצתי את עצמי פחות או יותר לתפקוד שליטתי עצמי חוזר למענו.. תמיד למענו.
"זה היה כה.. כה מדהים.. עד כמה חכתי לכך, לרגע הזה, אני.. אני מרגיש.." הוא החל לומר בשנית בקול מאוהב ומעט מגמגם בהתרגשות אשר כה הייתה נחמדה ונערצת בעיניי, אבל קטעתי אותו בהבנה מלאה. "מאושר.. אני מאושרת.." מלמלתי, עורי נצרב וקרביי להטו כשהוא כרך את זרועותיו סביב עגני, חשתי כיצד כל כולי טעונה בחשמל ופקעת אחת של עצבים ושיכרון.. וזה כה ממכר ורצוי.
"מאושר זו כלל לא מילה, כל כך הרבה ציפיתי וייחלתי לרגע הזה.." הוא התוודה.
זקפתי גבה, ולא יכולתי עוד להסתיר את החיוך המגוחך שמודה לעצם החיים. "באמת..?" לחשתי.
הוא הנהנן. "ואת, אלי?" שאל בזמן שהעביר קצוות שיער סוררת למאחורי אוזני.
"מהרגע הראשון.. הצלחת לכשף אותי ולגרום לי רק עליך לחשוב, איני יכולה לתאר את כל הרגשות והתחושות והדברים שעברתי.. אני עדיין לא מאמינה שזה באמת קורה.." פלטתי אנקת ייאוש, כיצד אוכל לתאר לו את כל מה שנטען בי בכל התקופה האחרונה והמדהימה ביותר בחיי..
"מהרגע הראשון שראיתי אותך בוכה על הרצפה, כשראיתי את העיניים הללו והזוג שפתיים הכל כך.. פשוט ידעתי שאני נואש לקרבה שלך.." התוודה בזמן שהעביר יד בשערו, כיצד הוא כה רומנטי? הזזתי ברכות את ידו ואני לטפתי את שערו.. נשכתי את שפתי התחתונה, זה כה מורט עצבים.. כה מלהיט ונפלא.. כה חלומי! ידי צרבה וחשתי כיצד כל כולי מפרפרת, עוצמת את עייניי, שואפת ולוגמת את מגע שערו הרך, את כל חום גופו אשר מתחתיי..
"אתה הבחור הראשון שיודע את הסיפור שלי בעיקרון, שמכיר את החיים שלי.. ותמיד חשבתי לעצמי עד כמה אני מטורפת שבכזו מהירות אני מספרת לך הכול, אבל פשוט הצלחת לכבוש אותי.. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך! אני פשוט זוכרת כיצד הלכתי למועדון, או לסנוקר, או לכל מקום אחר.. רק בגלל שגם אתה שם.." התוודיתי בהשפלת ראש. "כאילו היית זקוקה לקול שלך, ליופי, לשיחות.."
הוא הרים את מבטי אליו ונשק לי נשיקה קצרת נשימה. "למה לא אמרת כלום..?" לחש.
זקפתי גבה ופלטתי גיחוך, הוא חייך לרגע. "בגלל ש.. איני מעולם הכרתי ברגשות שכאלו, בקרבה כמו שהיית לי ולך, זה נראה לי כה מוזר ולא מוכר.. אפילו מפחיד, אך הצלחת להפוך ולטלטל את עולמי, ואני כה מודה לך על כך.." הסברתי. "ממתי התחלת אבל לאהוב אותי?"
"מההתחלה, אמרתי לך מתוקה". חייך.
"אבל למה? זאת אומרת – מה מושך בי?" שאלתי כלא מאמינה, אין סיכוי שהאדם המושלם הזה, אשר כל כולו עשוי ללא חת נועד ואף התאהב בי, ויותר מכך, האופי הנתון להערצה ללא הרף… האופי הכה עמוק והמקסים שלו..
"אלינור," אמר את שמי כאילו והוא סוגד לו. קרביי להטו, אלוהים אדירים. "גרמת לי להתאהב בך, בגלל היופי והחן שלך, והנערה שבפנים, שהרבה יותר יפה.. את חזקה ואמיצה, זה מושך"
חשתי כיצד שרירי בטני נקשרים האחד בשני בכל מילה שהוא אומר כפלונטר קשה לפיצוח, כל סערותיי סמרו וחשתי גל של רעד מכה בי בחוזקה וגורם לי להיטלטל מצד אל צד.
"אני רוצה לנצור את הרגע הזה.."חייכתי חצי חיוך, הוא זקף גבה וגיחך.
"כל מה שתרצי.." מלמל.
בסדר, אני יכולה לומר לו זאת, דמי להט בעורקיי והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, אלפי צביטות וכרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי ואני יודעת שאני מאוהבת ללא כל שליטה בנער הכובש והאלילי הזה. "אני רוצה להיצתלם, פעם ראשונה – אתך – כאן". פלטתי בנשימה אחת.
פניו הנרככו והוא נשק נשיקות קטנות ועדינות על גבי צווארי, מרפרף כלפי מעלה, לכיוון אוזני.. חשתי כיצד זה כה מדגדג וגורם לי פשוט לפרפר במקומי, כל נשיקה משאירה צלקת אשר מוטחת בעורי וגורמת לי להנימס ולהעריץ, לסגוד למגע שלו.. זה חלחל לי כה עמוק.. לבי מעולם לא הלם כה בחוזקה.. מעולם ראשי לא קדח כך.. מעולם לא אהבתי כך אדם מסוים כל ימי חיי.
לפתע הוא הפסיק את שביל הנשיקות, עוצר על הלחי, מנשק עוד מספר פעמים, שוב ושוב.. נשיקות קטנות וחמודות, השפתיים הכה מגרות שכה רציתי שיקרעו על שלי..
וקבלתי זאת. ואני חשה כה טוב עם כך.
ואז הוא שלף את האייפון מהכיס האחורי שלי, גלגלתי את עיניי, שובב. "תחייכי.." מלמל, כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והוא כרך את זרוע אחת סביב אגני, שנינו חייכנו חיוכים אוהבים והפלש של המצלמה הדהד.
"אני אוהב אותך, אלינור, באמת.." הוא לחש לאוזני.
התבוננתי בו וזה הכה בי כה בחוזקה, כמכה מתחת לחגורה והשתתקתי, המילים נקרעו מבעד לפי בדרך הכי כנה שיש. "אני אוהבת אותך עומר, כל כך.."
"תמונה יפה.." קרץ לי והראה לי את התמונה, חייכתי חיוך של אושר וגאווה.
"מה לכל הרוחות..?" צווח מישהו על חליפה שחורה ומכנס ג'ינס משופשף, שערו היה מרוח בג'ל ופניו היו חמוצות ומאפילות עד מאוד, ידיו היו שלובות על גבי חזהו ועיניו ירו מבט בוחן ארוך ונוקב לכיוון עומר, הוא כתגובה גלגל את עיניו, ועזר לי לקום אוחז בידי. "נפל לנו מהידיים.." מלמל.
"אני בטוח!" צווח עליו. "צאו מכאן! ואתה משלם על כל זה, וגם את!" הטיח בנו בחוזקה.
עיניי נקרעו לרווחה, מה לכל הרוחות עשינו? התבונני מסביב ורק אז הבנתי.. כיצד שכחתי מכך?
"חכה רגע, היא לא אשמה, זה אני בסדר? אל תרים עליה את הקול!" נחלץ עומר להגנתי וזה כה חימם את לבי וגרם ללבי להתכווץ בכאב ולהלום בחוזקה, נמחצתי וניחרבתי, התפוגגתי ונמחקתי עד עפר במקומי. הוא מגן עליי.. דחקתי בעומר וסימנתי לו שזה בסדר. "אנו מאוד מצטערים," חייכתי לכיוון המנהל שלו כנראה בקול רשמי והמנומס שמעולם לא באת בורכתי בו אך ראיתי מספיק דוגמאות מבני משפחתי. "אנו מבטיחים לפצות על הנזק.." המשכתי.
הוא זקף גבה. "יש לכם שבוע לשלם 280,000 שקל, באמת שהרסתם הכל.." שמט את המובן מאליו, והלך לשם. "זו החברה שלו.." מלמל בקול.
עומר קימץ את אגרופיו, אחז בידי וגרר אותי לכיוון המכונית שלו, עכשיו הוא כן פתח לי את הדלת ונכנס למושבו בכעס, לא, למה להרוס את הרגע הרומנטי והיפה שלנו?
"זו החברה שלו.." חכה את המנהל בכעס.
"עזוב את זה עומר!" דחקתי בו במעט כעס. "אין לך שום סיבה להתעצבן מזה.."
"לא משנה כמה אני אנסה להיות הבחור הטוב, לעולם לא יראו אותי באמת כאחד כזה, תמיד אני יהיה החתיכת חרא שניקו מאיזשהו חור!" פלט בארסיות, במעט פחדתי כי קולו נשמע באמת כועס יותר מתמיד, התעוותי במקומי וידעתי שאני חייב לעשות משהו, הוא התחיל לנסוע אך אני פתחתי את החגורת בטיחות שלי ולאחריו מכן את שלו, זקפתי גבה, הוא התחיל לחגור?
הוא התבונן בי כלא מבין ואז גיחך. "מה את מתכננת.
חבקתי את צווארו והשענתי את ראשי על גבי כתפו. "אני נוהג.." מלמל.
"אתה לא חרא, תבין שזה כבר כואב לי לשמוע שכל הזמן זה מה שאתה אומר או חושב על עצמך.. זה כבר בלתי נסבל.." מלמלתי בקול מיוסר. "ואם כבר, אם אתה חרא, ואתה לא, אז לפחות אתה החרא שאני אוהבת ושמתאים לי.." חייכתי אליו ונשקתי על לחיו, הוא ליטף את גבי, מצייר שבילים עליו.
"את באמת חושבת שאני מתאים לך? שאני יוכל לספק לך את כל מה שאת רגילה אליו? זאת אומרת, ראית את החיים שלי.." נסה להסביר את כעסו.
"אתה משתנה לטובה, ואתה חושב שאני באמת מתאהבת במישהו בגלל המצב הכלכלי שלו או בגלל היופי שלו, אז נכון בהתחלה חשבתי לעצמי, מי זה הבחור החתיך והכובש הזה, אבל כשהכרתי אותך באמת.. אז הבנתי שאני מתחילה להתאהב.." הסברתי במעט מבוכה, מעולם לא באמת דיברתי על הרגשות שלי בפני מישהו, מעולם, הוא גיחך במעט.
"אז.. מה אנחנו?" שאלתי בלחש, הוא שתק וזה כבר סימן לי נורה אדומה, אך הוא אינו יכול לנשק אותי בכזה להט מטריף חושים וייבש אותי לגמרי, הוא אינו יכול לשחק בי כבובה, לא, זה ישבור אותי! "עומר". האצתי בו.
"מה את רוצה שנהיה?" שאל.
לחיי להטו בעוז ושריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומורטת כל קצה עצבים, ראשי קדח בחוזקה ובטני התהפכה מספר פעמים ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח שגרם לקוצר נשימה מטריפת דעת, חזי במעט כאב וצרב וגורני נחנק, דמי נזל מפניי.. השאלה המביכה ביותר שעדיין לא פגשתי בנערה שהעזה ואמרה מה היא רוצה שהם יהיו עוד לפני שהבחור אמר דבר בה לגבי זוגיות, אבל מדוע הוא שואל זאת? הרי התשובה ברורה לא? או יותר נכון.. מדוע אני שאלתי מההתחלה? זה כה מבלבל והתשובה היא כגרגיר אורז בערמת שחט בלי סוף.
"השאלה הזו מביכה אותך..?" שאל בחצי חיוך, הצצתי בו מלמעלה, הוא כה גבוה ושרירי, כה גברי, ואני רוצה שהוא יהיה שלי, רק שלי.
"לא יודעת.." מלמלתי וציירתי ציורים בלי כל משמעות על גבי החזה השרירי שלו.
"כל מה שאת רוצה אנחנו נהיה.." צחקק, אוקי, הבנתי את המשחק שלו, הוא מנסה להקניט אותי ולגרום לי לדבר ראשונה, למרות שהתשובה כתובה על גבי מצחנו הבוגדני, אני גם יודעת לשחק במשחק הזה, התנתקתי ממנו ושלבתי את ידיי. "מה אתה רוצה שנהיה?"
הוא צחק צחוק מופרע. "אחרי כל מה שעברנו לפני מספר רגעים, אני די רוצה שנהיה ביחד". העביר יד בשערו, אה, הוא לא משחק, או שנכנע?
"אז.." נסתי להאיץ בו.
"את כה ילדותית.." גלגל את עיניו ואז ירה אליי מבט אשר פירק אותי על נשקי. "רוצה להיות בת זוגתי?" שאל בקל רשמי למדי.
עיניי נקרעו לרווחה וחזרתי להתכרבל בחיקו. "כן, ברור.." מלמלתי.
הוא אימץ אותי חזק יותר. "יש לך מושג כמה אני כבר מחכה לשאול אותך את זה?!"
"תמיד אמרת שביטחון עצמי זהו השם השני שלך". עקצתי במקצת, מדוע חכתי כה המון זמן לכל הרוחות?!
"טוב נו, גרמת לי להיות חלש.." התוודה בקול שכמעט ולא נשמע, חשתי כיצד אני פולטת אנקת ייאוש ונשקתי את לחיו. "ואתה גרמת לי להיות חסרת ערך בלעדיך.." מלמלתי.
"לא, דרדרתי אותך".
"אני בוחרת מה לעשות בחיים שלי, ולא דרדרת אותי כלל, מלאת אותי.." קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה.
הוא נשק לקצה ראשי. "אנחנו הולכים מחר לים בבוקר, בואי, יום שבת מחר.."
צחקקתי. "בשמחה, אבל כשאתה מתכוון אנחנו, אתה מתכוון לכל השאר גם?" שאלתי במעט עצב, אני רק רוצה לבלות את היום עם הגבר שלי, הוא עצר ליד ביתי וצפר מספר צפירות. "או שאת מעדיפה שרק אני ואת נלך לשם.." מלמל.
"אין לי בעיה אתם אבל.. לכל הרוחות, מאי הזו בלתי נסבלת וגם, למה שלא נהיה בקצת זמן איכות ביחד?!" שאלתי במעט כעס.
הוא צחק צחוק מופרע וירון ולין כבר עמדו בפתח הבית. "את מקנאת.." מלמל.
ברור שאני מקנאת, כיצד איני יכול לקנות מעצם העובדה שהם שכבו ביחד והיא בכל רגע נתון רק שולחת את עצמה על זרועותיו ומתענגת, הוא אפילו שמר את התחתונים שלה! "לא, אני לא". שקרתי. "אבל למה שמרת את התחתונים שלה?"
ירון פתח את הדלת של המושב שלי. "אני נשאר לארוחת ערב.." מלמל. "אלינור מחזירה אותי". חייך אליי.
חייכתי אליו בחזרה ואז העברתי מבט בעומר. "תישאר גם.." בקשתי בהתחננות.
הוא נע מצד לצד באי נוחות והעביר את ידו בשערו. "אני לא יודע.." מלמל. "ההורים שלך יקבלו זאת?" שאל. התבוננתי בירון שחזר לבית כשלין והוא מחזיקים ידיים, אני פשוט מתה על הזוג הקטן והחמוד הזה! "ההורים שלי יקבלו זאת, אתה חבר שלי!" זעקתי.

אני ואמי סדרנו את כל הסלטים, הלחמים והבשרים בתוך קערות מעותרות בעיקולי זהב ונחושת יפהפים, הצצתי מבט חטוף לכיוון שולחן האוכל, לין וירון יושבים זה לצד זה, אבי במט מתוח במיוחד אשר יורה חצים מורטי עצבים וכה מאיימים לכיוון.. התרככתי בין רגע, לכיוון הגבר שלי, הגבר הכה קשוח, מסכן ומתוק שאני אוהבת.. אשר מנסה לשמור על קור רוח למרות הלחץ האדיר שגדול ממנו, שגדול משתינו ביחד בעת ובעונה אחת, שרומס אותנו וגורם לנו לחוש כה פגועים וחסרי ערך.. אך האהבה שלנו תנצח ותתמודד עם כך, הוריי יהיו חיביים להבין ואף לקבל זאת שאני מאוהבת בו, הוא אינו פושע, הוא פשוט מסכן שחיפש כל חייו מעט נחמה ושלווה בשתייה ודברים אחרים..
הלחץ המורט עצבים, כמטען חשמלי גועש, כאש להבה שצרבה ביני לבין אמי, קרביי להטו וראשי קדח בחוזקה, אלפי הצלפות מייסרות הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור על גבי שכמותיי ושל של רטט ורעד משתק כבש את כל גופי וגרם לי להתכווץ במקומי, ראשי קדח בחוזקה ודמי להט בעורקיי, התפרע כתחושת קריעה שתקרא אותי לגזרים, גרוני נחנק והחור השחור שבחזי גרם לי לפלוט אנקת ייאוש מיוסרת, חשתי כיצד צרחה לא קרויה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. גורם לי להיחרב, להתפוגג ולהישכח עד עפר.. כה רוצה לצרוח עליה ולהעלים אותה, לברוח מהבית הקר והקשוח הזה, המבט החמוץ והמגעיל שלה לכיוון עומר ואז לכיווני כל כמה רגעים, לכל הרוחות – היא לא מבינה שזה פוגע בי?
"אימא.." פלטתי בלחש.
"אז אתם באמת ביחד?" היא שאלה ברעד.
ידיי רעדו וחשתי כיצד איני חזקה מספיק על מנת לאחוז בקערת הסלט הקטנה והישנה, חשתי כיצד כל גופי נשרף וכואב וקרקרפתי מעקצצת בחוזקה, לאן היא לוקחת זאת? "כן אימא," מלמלתי. "אנו ביחד עכשיו.." פלטתי ביובש.
אמי נשמה עמוק, ואני חשתי קצרת נשימה, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח וידעתי שהדבר היחידי שאני צריכה ורוצה עכשיו זה את עומר, את ריחו, יופיו, קולו, שפתיו, זרועותיו.. להימשך אליו כמו עד שנמשך אל תוך עמקי האש היוקדת ולהישרף עד עפר כל פעם מחדש.. הוא נמצא מספר מטרים ממני ואני כבר לא יכולה לסבול זאת.
"אבל.. אני באמת שלא מבינה.. זאת אומרת, למה?"
"מה זאת אומרת למה?!" צעקתי עליה, אחזתי בקערת הסלט שוב ובאורז והתקדמתי לכיוון השולחן, הנחתי כל מסודר ויפה, כך אימא לא אמורה לנהוג! חשבתי לעצמי בחריפות.
עומר הניח את ידו על ירכי וגרם לקרביי ללהוט ולכל כולי להתכווץ בכאב. "מה קרה?" לחש לאוזני.
"אימא.." מלמלתי היה נדמה לי שהבין וללא כל מבוכה מאבי נשק לראשי.
אבי עקם את פיו. "אז מה התכנון שלך?" שאל את עומר.
"מחר חשבתי לקחת את אלינור לים, יום שבת.." משך בכתפיו, צחקקתי, לא עתיד כזה חמוד.
"זה יכול להיות נחמד.." אבי ירה לכיווני מבט במעט כועס שכלל לא ספרתי לו זאת. "התכוונתי לעתיד שלך, ירון סיפר לי היום בצהריים שהוא מתכנן להיות רופא".
עומר חייך לכיוון ירון חיוך חם ואוהב. "כן, הוא תמיד היה המוצלח ביותר.." מלמל. "ואיני ממש בטוח, הרי החיים יכולים להשתנות מקצה אל קצה לא? יום אחד אתה יכול להתעורר כשיש לך את כל העולם בכף היד ולמצוא את עצמך בסופו של יום בלי כלום.. אני מניח שאני יותר בקטע של לחיות את הרגע ולראות מה הוא הגורל שלי, לאן חיי לוקחים אותי.." הסביר עומר, הוא היה לחוץ, חשתי זאת אך הוא אינו הניד עפעף, כה הערצתי אותה לרגע וחייכתי חיוך מוקסם ומהופנט.
אמי הגישה לכולם את המנות הראשונות. "אבל זה לא סיכון? או בשפה אחרת.. הימור רציני?" זקפה את גבתה.
הוא חייך אליה. "אך זה כל היופי שבחיים, הבלתי ידוע, ההפתעות.." מלמל.
אבי ואמי העבירו מבטים וכלנו התחלנו לאכול, היה בהתחלה במעט שקט ואז לין החליטה לשבור את הקרח כמו שרק היא יודעת. "את ידעת מה את רוצה להיות כשתהיה גדולה אימא?" שאלה.
ירון חייך אליה וגם התבונן במבט צפייה באמי. "לא חשבתי שאני יובל לכזו רמה גבוהה, אך בהחלט הייתי עם צפיות..". הסבירה והעמיסה במעט עוד אורז וסלט בצלחת שלה. "כמו אלינור.." מלמלה.
"אימא," הטחתי בה במעט כעס וחריקת שיניים.
"אתה בן.." נסה אבי לשנות את נושא השיחה.
"14" חייך אליו ירון. אבי גלגל את עיניו.
"אני יודע חמוד, עומר?"
"18, עוד כמה חודשים 19.." משך בכתפיו, כולם מלבדי התבוננו בו המומים.
"יש סיבה שלא עשית צבא?" שאלה אותו אמי.
עומר התקשח במקומו אך עדיין לא הוריד את ידו והירך שלי, הוא העביר בי מבט לחוץ ונלחצתי לעזור לגבר שלי, הם לא מבינים שהוא לא מוכן לספר זאת? שהוא אדם פגוע ופרטי?
"אימא זו לא שאלה במקום.." מלמלתי.
"מצטערים," פלטו אבי ואמי בעת ובעונה אחת ואז חייכו. "אז, אתה הפסקת לשתות ו..?" שאל אותו אבי.
"אני משתנה לטובה בשביל אלינור". אמר בחופשיות.
לין חייכה אליו חיוך מעריץ ואני רק הסמקתי בתוקף, פרפתי במקומי, בשבילי.. אוי, אלוהים אדירים.. בטני נקשרה באלפי קשרים וחשתי כיצד לבי הולם בחוזקה.
המשך השיחה הייתה שיחת חולין וגאלו את עומר מהראיון המלחיץ הזה, אבי ניגש לעזור לאמי עם הקינוח וראה את ידו של עומר על הירך שלי, הוא נשף בחוזקה. "אכפת לך.." מלמל.
עומר הבין את הרמז והסיר את ידו מהירך שלי, גלגלתי את עיניי ועצמתי את עיניי מנסה להשתלט על כל הרגשות והתחושות שמכות בי שוב ושוב.
אבי ואמי התעקבו קצת ואני מכונה להתערב עם כל העולם שהם דיברו וריכלו עד כמה הם לא יכולים לסבול זאת. "אני מצטערת על הראיון הדפוק הזה.." מלמלתי בלחש.
"זה בסדר, גם לי אם הייתה ילדה שיוצאת עם אחד כמוני הייתי חוקר את הבחור בתוקף.." משך בכתפיו, עיניי נפערו לרווחה וחשתי כיצד גל רטט חשמלי דוקר וצורב בחוזקה, גולש בכל גופי וגורם לי לפרפר במקומי, לבי הלם בחוזקה וצמרמורת קרה הצליפה על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב, כדבר מוטח ושורף אשר חוטף את האוויר וגורם לי לנשום בחוזקה, אם ותהיה לנו ילדה.. הוא ידאג לה?! התרחקתי במצקת, על מה אני חושבת? על.. על הפעם הראשונה ש..
על חתונה..
ילדים..?! לא, מה קורה לי?! אני דוחה את המחשבה הזו אך באיזשהו מקום במעט בעצב.
"אבל הם הגזימו.. תודה.." מלמלתי.
"את חושבת שזה מה שיגרום לי לעזוב אותך אי פעם?" שאל בצחקוק.
"ברור שיימאס לך ממני.." לחשתי, המחשבה הזו כה מדכאת.
הוא אחז בסנתרי וגרם לי בחוסר ברירה להתבונן בו. "לעולם לא" לחש לי.
הוריי חזרו והרסו לנו את הרגע, אבי בא לחלק לעומר ובטעות התה נשפך על מכנסיו, עומר ניטר במקומו ודבר מה נפל מכיס מכנסיו, עיניי נפערו בחוזקה, האבקה וכמה סיגריות בודדות.. כולם התבוננו בו מוכי הלם וכעס, שנאה!
הקרקע התפרקה תחת רגליי והכל נראה שחור, חשתי כיצד אני רועדת במקומי והכל קורס.. אני שוקעת ולא יכולה לצוף במעט מעל פני התהום האפלה, כבר מזמן מעדתי, כשלתי ונפלתי מסף התהום, קברתי את ראשי בין זוג ידיי ולא רציתי, לא הייתי מוכנה לחכות למבט הוריי, לתגובה שלהם.. חשתי כיצד דמי נוזל מפניי וכאב ופחד כה רב לופתים אותי וגורמים לי לקוצר נשימה… כה מטריפת דעת ומורטת עצבים, ראשי קדח בחוזקה וכמעט בכיתי.. "עומר," לחשתי.
הוא אסף במהירות את האבקה והסיגריות וטמן בכיסו. "אני.." פלט אך נחנק וקפא במקומו, הוא נראה כה חסר אונים.
אבי העיף את הכל על השולחן, מנפץ את כל הכוסות.. הוא דחף את עומר. "הרי אמרתי לך להתרחק ממנה ומהמשפחה שלנו! חתיכת פושע חצוף! לך מכאן!!!! אני לא רוצה לראות אותך יותר מעולם!!!" צווח עליו, עומר התבונן בי מבט אחרון, חטוף וקר.. ולאחר מכן יצא מהבית בראש מושפל אך לפני שסגר את הדלת אמר. "אני מצטער אדוני, אתה צודק," לחש.
"אבא!!" צווחתי עליו והדמעות החלו לנזול. "אני אוהבת אותו!"
כולם התבוננו בי מוכה הלם וזעזוע רב, אבי דחף אותי על על גבי הכיסא וכמעט סתר לי. "שתקי!" פקד עליי בתוקף.
אבי רצה למטבח והחלה לתייפח שמעו אותה. "תראי כיצד את הורסת את כולנו, את עצמך!" הצליף בי את המילים הללו שקרעו את מיתרי נשמתי והכניעו אותי.
"לא, זה הכל באשמתך..!" פלטתי בארסיות, "אני לא יכולה להישאר כאן יותר!" צעקתי עליו ורצתי לחדרי.
"אז לכי, לא רוצים אותך כאן יותר!" צווחו עליי אבי ואמי ביחד.

עצרתי מול ביתו של עומר, מזוודה במושב האחורי וירון לצדי. "אז, את תישארי כאן..?" לחש.
האם אני באמת בטוחה בכך? "אני אוהבת את עומר," שפכתי את לבי בפניו. "וההורים הללו, הם חונקים אותי תחת כל הנימוסים והלימודים, איני יכולה כך עוד.. והם מעולם לא מנסים להבין, לראות במעט יותר לעומק.." לחשתי.
"את תמיד רצויה". חייך אליי ואחז בידי, חבקתי אותו ולאחר מכן יצאתי מהרכב והוא גם, הוצאתי את המזוודה, ירון פשוט נכנס ופתח את הדלת בחופשיות, עומר התבונן בי, הגבר היפהפייה הזה שלמרות שערו הפרוע וחולצתו הפתוחה.. קמטי הדאגה המחוספסים שכחושים תחת עיניו.. הוא עדיין מצליח לגרום לי פשוט להימשך אליו, כמו עש אל עמקי האש היוקדת, מצליח לפרק אותי על נשקי ולגרום לי לפרפר ולהתכווץ במקומי, ללבי להלום בחוזקה ולאלפי כרסומים לגלף כל פיסת עור בגופי.. התקדמתי אליו עם המזוודה ובכל צעד שצעדתי.. חשתי כיצד ראשי קודח יותר בחוזקה ובטני מתהפכת ונקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, עמדתי על סף ביתו.
"מה את עושה כאן..?" שאל המום.
"עזבתי בשביל האהבה". חייכתי אליו.
"באמת?!" שאל המום.
הנהנתי בראשי ולפתע התרחקתי במקצת ועיניו נפערו לרווחה. "אל תתרחקי.." לחש.
"אתה לא רוצה שאני אשאר כאן?" שאלתי בלחש.
"כמובן שאני רוצה אבל.. מה ההורים שלך חושבים על כך?!"
"לא יודעת.. לא אכפת לי.. אפשר לדלג על השלב הזה?" צחקקתי, מהם הוא דואג, הוא זקף את גבותיו. "למרות שזה לא מרגיש לי נכון.." מלמל. "אני מוכן להסתכן ביחד אתך.."
הוא אחז בידו האחת בידי שלי ובשנייה במזוודה ונכנסו לבית הרעוע והכה אהוב שלו, יש לי הזדמנות להשתפן ולברוח.
"את רוצה לישון אתי או על מיזרון אחר?" שאל ודי גמגמם, הוא אי פעם שאל משהי את זה? למרות שהוא גם מעולם לא הביא משהי לביתו.. כמו שמעולם אף אחד לא אכל בביתי ודיבר עם הוריי, כי מעולם לא הייתי כה רצינית לגבי מישהו.
כן, אני בטוחה שאני רוצה להישאר כאן, זה הרגיש לי כה נכון.. פשוט ידעתי זאת. "אתך". חייכתי אליו.
הוא חייך חיוך מרוצה "קיוויתי שתגידי זאת.." מלמל.
"אתה יודע, אתה גם הבחור הראשון שאי פעם אהבתי שנכנס לביתי.. ואכל ארוחת ערב". חייכתי אליו.
הוא נראה לרגע מוכה הלם ומבועת אפילו. "מעולם לא הייתה לך מערכת יחסים רצינית?"
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה בהשוואה אליו חשתי מעט נבוכה כרגע, נאנחתי על הכורסה. "מעולם לא היה לי חבר.." התוודיתי בלחש.
"מה?!" צעק זאת.
"כן." גיחכתי. "מוזר, לא?"
"זה בולשיט, את יפה!" המילים הללו הכו בי כה בחוזקה.. חזרו שוב ושוב בראשי כקלטת מקולקלת כמו כל מחמאה שהעניק לי, חשתי כיצד לחיי מתלהטות וכל גופי נצרב ונטען במטענים חשמליים, כה המון קרה בזמן האחרון.. כה המון חוויתי, גיליתי וראיתי.. ומה שמדהים זה שאני שלמה עם כך, כי כל הטעויות בעצם הובילו אותי אל עומר..
הובילו אותי לנשיקה האמתית מלאת התשוקה ביותר בחיי..
"התגעגעתי אלייך". לפתע קטע את מחשבותיי וקרס כנואש על שפתיי, כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ופרעתי את שערו, הוא השכיב אולי על הכורסה בצבע חום דהוי הישנה והמאובקת ולשונות פלשה לפי, פשוט נכנעתי ונעניתי לכך באושר כה רב, חשתי כיצד כל גופי מפרפר, קרביי להטו ושריריי נקרעו בפעם אחת מורטת כל עצבים, לבי הלם בחוזקה וגל של חום שטף את כל גופי, אלפי צמרמורת הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי והוציאו אותי משפיות דעתי, גל של רעד קר גלש בכל גופי והכה בי בחוזקה.. ראשי קדח כמטען חשמלי גועש וכל כולי נהפכתי לפקעת אחת של עצבים.. של שיכרון, כשיכורה ומכורה למגע שלו.. עצמתי את עיניי בחוזקה מתענגת מהרגע שלעולם לא אשכח..
לאחר כמה דקות התנתקנו. "אולי כדאי שאני אכיר את אביך?" צחקקתי.
"הוא ישן, מחר בבוקר לפני שנלך לים תראי אותו.. אבל את בטוחה שזה בסדר?"
"אתה מתחרט?" שאלתי בקול שבור.
עיניו קפאו ונראו כנות. "לעולם לא, על דבר.. ומחר, נבלה את היום רק אני ואת, בבועה משלנו, ונתעלם מכל השאר.."
"מקובל עליי.." חייכתי אליו.