מלאך עם סיגריה בפה – פרק יא': סוף – סוף.

מוטחת ומרוסקת על גבי קרקעת הבטון המליאה המטונפת, היה שקט מחריד ומותח, מורט כל קצה עצבים, כל אחת בתא שלו.. כל אחד מסתגר וחושב על כאבו, ריח של סיגריות ושל אשפה מחליאה חתך את האוויר וגרם לי לתחושת מחליאה מטריפת דעת, דמי נזל מפניי ועיניי נקרעו לרווחה, התבוננתי מלפניי והדבר היחידי שראיתי.. הדבר היחידי שלא רציתי לחשוב ולחוש, היו זוג כפות ידיי האוחזות בסורגים הקשים והקפואים ממתכת מצוקת, ידיי נצרבו וזה הקרין גל של צמרמורת מלאה ברטט חשמלי מסעיר ומשתיק, קרביי להטו ודמי נזל מפניי, חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה כמטען חשמלי סוער ואני קצרת כל נשימה.. לבי התכווץ בפעם אחת כואבת ומענה, מראי מאחורי זורקים בשעת לפנות בוקר.. אלוהים אדירים – זה בכלל נתפס?!
לא הייתי מוכנה להאמין לכך, ראשי התנגד ומחק את התמונה הזו אך זה חסר והכה בי שוב, הצלפות מייסרות אשר הצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, הכרסומים אשר גלפו כל פיסת עור בגופי כבשו את שכמותיי וחשתי כיצד הכל נפער תחת רגליי והכל שחור.. אני מקווה לפחות, גבי צרב ולמרות התחבושות שחבשו אותי כאן במשטרה עדיין הכאב היוקד בטעם של.. של מעצר, גרם לי לצווח צווחה מחרישה להחריד בתוך גופי, רעותיי צווחו והדמעות החלו לנזול, הגוש המחניק הזה.. צווחה שהדה בכל איבר, שריר ומערכת בגופי, דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים למרות שכבר עכשיו חשתי מרוסקת לגמרי.. דבר לא עזר לבחילה ולכאב ראש אשר איני רציתי מעולם להתרגל אליו, אך כבר התרגלי – והכל קרה כה מהר..
אופיר חבקה אותי מאחור. "יהיה בסדר.." לחשה לי, הפניתי את ראשי לכיוון כל שלושת הבנות שהיו לצדי, הבנים היו בתא שממולנו ועומר לא הסיר את עיניו מעיניי, מבטו נראה קרוע ומתענה, שבור.. חשתי כיצד עיניי לא יכלו לראות זאת, היה נדמה לי שהוא משתוקק לבצע מעשה, לומר דבר מה.. לי, וכה צפיתי שהוא יגיד או יעשה זאת, לא משנה מה.. אך הוא רק שתק ונשם עמוק, פלט חיוך מרגיע וסימן לי בעיניו שהכול יהיה בסדר.
"איך את יודעת?" שאלתי אותה.
היא זקפה גבה ואז צחקקה. "זו לא הפעם הראשונה שלנו.." משכה בכתפיה.
נראיתי מבועתת ואמרתי זאת כנראה בקול רם מידי. "כבר הייתם כאן בעבר?!"
כולם הנהנו אליי בעת ובעונה אחת וחשתי כיצד כל החיים המסובכים שלהם, האסורים מלאי הרוע והאפלה האופפת והכובשת.. פשוט יותר מידי בשבילי.
שמעתי זוג נעלי עקב אשר תקתקו לכיוון תאי וקולות הבושה של.. אוי, לכל הרוחות, אלוהים אדירים – של אבי, זועקים. "הרגעי כבר.. איפה היא?!"
זה צווח וקרע, חתך והכה בי בחוזקה, כמכה מתחת לחגורה, התכווצתי במקומי ורק רציתי להיעלם, ואז הוריי נעמדו מולי, אבי לבוש בחולצת סבא לבנה ורופפת במיוחד שהבליטה לו במקצת את בית החזה השעיר שלו ומעליה חליפת לילה כחולה, מכנסי פיג'מה אשר תאמו לנעלי הבית המרובעות שלו כלל לא נדמו לזוג עיניו אשר כאש להבה, כחצים אשר רק רוצים לירות ולדקור, לשפד ולמוטט אותי, כזוג קרחוני קרח טעונים ב.. בשנאה. אך יותר מכך, מראה האכזבה של פניו, מראה המבוכה והחוסר כבוד הדהד והורגש במיוחד.. חשתי כיצד עוד דמעה אחת ובוגדנית, אחרונה להיום, נפלטת מבעד עיני השמאלית, לא קיימת כל דרך להסביר זאת.. בלעתי את רוקי, פשוט אכזבתי אותו, שברתי ובגדתי באמונו.
אמי התבוננה קודם כל בעומר, התבוננה בו כחרק מזיק שחייבים למחוץ ומהר, לאחר מכן העבירה מבט בכל חבורת השתויים הללו אשר לא החמיצו דבר מהערב הטורף חסר הגבולות שעברנו, התבוננה בעינהם הנפוחות והצלקות שבמעלה הגבות שלהם, התבוננה בבנות עם הלבוש החושפני של כותנת לילה מבד שתן ופשוט התייפחה על כתף אבי.
השוטר העביר בהם מבט מלא צער ורחמים ואז שלף את צרור המפתחות מכיסו ופתח בפניי את הדלת. "את משוחררת". הודיע לי בקרירות.
יצאתי משם, אך משום מה.. באיטיות, בריחוק, בחוסר כל השלמה.. אני מסודרת, אולי מבחינה פיזית אכן כן אך מבחינה נפשית.. אוי, אלוהים אדירים לכל הרוחות – איזו שיחה מחכה לי בבית? או שזה במעט עמוק יותר..?!
עיניי נקרעו לרווחה והעדפתי להדחיק זאת, לפחות לעכשיו, קשרתי את אצבעות ידיי האחת בשנייה וחשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בדאגה רבה ל.. למלאך האהוב שלי, התעלמתי מהוריי ונעמדתי מול עומר, הוא חייך אליי חצי חיוך. "בהצלחה.." לחש.
"אני אזדקק לכך, מה אתך?" שאלתי בדאגה רבה.
הוא ליטף את לחיי בקצות אצבעות ידיו הארוכות, עצמתי את עיניי, מתענגת, לוגמת ושואפת את המגע החמים והנעים האהוב עליי מכל, המגע שגורם לקרביי ללהוט ולשריריי להימתח בפעם אחת מורטת עצבים, פרפרתי במקומי וחשתי כיצד אני קצרת כל נשימה, ראשי הסתחרר במעט ולבי הלם בחוזקה, נהפכתי לפקעת אחת של עצבים בין רגע.. כיצד הוא חודר לי כה עמוק ללב? פורט על גבי מיתרי נשימתי ומצליח בין רגע להמיס אותי? כל איבריי נחרבו, התפוגגו ונרמסו עד עפר.. חשתי כיצד אני מתמסרת אך ורק לו ודבר לא מפחיד או חשוב לי עוד..
"אני לא קטין.." מלמל והתנתק ממני. "אבל אני יהיה בסדר, אל תדאגי לי..-"
עיניי נפערו לרווחה ופשוט ידעתי שאני יהרוג את עצמי אם אניח לכך. "לא! אני נשארת כאן.." מלמלתי.
"את לא צריכה להישאר כאן בגללי.. אני מבטיח לפצות לך על הערב האיום הזה ובכללי על הכל, אני מבטיח שתראה עומר אחר..-" נסה להאיץ בי ברכות.
"למה שאני אלך אך אתה כן תשתנה, ועוד בשבילי?" שאלתי בעניין לרגע, אין כל סיכוי שהוא באמת מתכוון לכך.. אך, ואם כן.. נשכתי את קצה שפתיי התחתונה, לעזאזל – זה כה נפלא ומשכר חושים!
כולם התבוננו בנו ואז הבנתי שאנו מדברים בפורום בטוח שכזה. "נדבר בהזדמנות אחרת.." מלמל והבנתי שהוא גם מרגיש מעט נבוך.
"תהיה?" ורק עכשיו שמעתי את הרעד שהדהד בקולי כל הזמן הזה.
הוא השפיל את ראשו. "ברור.. אל תדאגי, יבואו גם לקחת אותי.."
"אז אני אשאר ואחכה.." עמדתי על שלי, רק עצם המחשבה שאיני אראה בו שוב.. חשתי כיצד גרוני נחנק והחור השחור שבחזי רוקן אותי לגמרי ופרק אותי על נשקי, הבל היופי וכה חוסר השקר החן האכזר שלו, איני אוכל לשרוד בלי לשמוע את קולו אשר נדמה כנבל שפורט כל פעם מחדש על גבי מיתרי נשמתי.. בלי לשמוע את קול הצחוק שאוטם בין רגע את החור, בלי העיניים הללו שבשבילי משמות כנקודת אחיזה.. הוא גם התבונן בי לרגע, במבט עמוק, בוחן ונוקב אותי.. והייתה לי תחושה לרגע שאנו כה מחוברים בנפש וחושבים וחשים אותו פחד מעצם המחשבה שלא נתראה אולי יותר לעולם.. חיים בלי עומר נראים לא שווים, חסרי משמעות, חשתי כיצד אני נוקשת בשיניי על מנת לעצור את הדמעות, ראשי קדח בחוזקה וגל של צמרמרות קרה הכתה והצליפה בי בחוזקה, כמכה מתחת לחגורה ושתקה אותי.. התכווצתי במקומי וקרביי להטו – אני זקוקה לך, הבן זאת כבר! צווחתי בראשי.
הוא ליטף את קצוות שיערי. "כל כך רך.." לחש.
עצמתי את עיניי, הוא שלח לי נשיקה באוויר. "בואי לא נעשה סצנה, בסדר?" גיחך.
צחקקתי, הוא תמיד יודע מתי לצנן את האווירה, הנהנתי אליוו אך עדיין הייתי מעט מהוססת. "סמכי עליי.." לחש.
ופשוט קמתי ויצאתי משם בריצה, אני סומכת עליו יותר מאשר על עצמי ועל משפחתי, הוא תמיד מגן עליי כל פעם מחדש, תמיד מטפל בי.. הוא חשף בפניי את עברו ואת ביתו ויותר מהכל והכי חשוב – הוא מוכן להשתנות.. עבורי! יש יותר טוב מזה?

עברו שלושה ימים מאז המקרה, להפתעתי אך יותר נכון.. לאכזבתי, למרות שאני ראויה לצעקות, לכאב והשפלה, הוריי החליטו להעניש אותי בעונש הכבד מכולם והוא ריחוק וניתוק קשר מוחלט, מעולם לא דיברתי כה המון זמן עם הוריי, אנו נוהגים לספר חוויות יום – יומיות ולצחוק, אולי בתקופה האחרונה המצב מעט עגום אך האמנתי תמיד שנעבור זאת, הרי אנו משפחה ! אך.. הם מעולם לא הרחיקו לכת, לפחות לא עד כידי כך, אך הם אמרו לי דבר אחד מלפני שהתחילו בשביתה ההורית שלהם כלפיי – לא להתראות עם הפושע הזה, ויותר מדויק לומר – עומר.
אני ועומר מדברים שיחות חטופות בטלפון או אסמסים מהבוקר עד הלילה ומספרים מה אנו עוברים כמעט כל רגע ושלחים תמונות אחד לשנייה.. ידעתי שאני אוכל לסמוך עליו!
לפתע הוא שלח לי תמונה שלו במאפייה שהוא עובר, הוא לבש כובע טבחים מטופש וסינר לבן מאובק עד מאוד, פניו גם היו מאובקות בקמח ושערו היה פרוע במיוחד אך למרות הכל.. הוא עדיין נדמה לי כדבר הכי יפה על פני כדור הארץ והיקום כולו, לבי התכווץ והלם בחוזקה, קרביי להטו וחשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה.. דמי התפרע בעורקיי ונשכתי את שפתי התחתונה – אני שמחה שאנו עדיין מדברים אבל.. אני מתגעגעת אליו ואל המגע שלו..
' * אני רוצה להיות פחד אחת במאפייה הזו שלך.. * ' שלחתי לו וידעתי שאני באמת מסוקרנת ורוצה לראות כיצד הוא מתפרנס שזה לא רק להחליף את אביו בעזרת חבריו הפושעים.
הוא לא שלח לי הודעה בחזרה, עברה רבע שעה אז נטשתי את הטלפון באנחה שהוא עסוק וכבר נמלאתי געגועים אליו.. לכל הרוחות אני מאוהבת חסרת תקנה!
החלטתי ללכת לכיוון חדרה של לין, היא שכבה על מיטתה, היא נראתה לבנה כסיד ולא הפסיקה להשתעל, ירון התיישב לצדה ואחז בידה, מושיט לה מים ומלטף את שערה, נושק נשיקה קטנה ובתולית אך בעלת משמעות אדירה על גבי לחייה.. נשכתי את שפתי התחתונה, אין ספק שהוא הבחירה המושמת לאחותי.
"היי, איך את מרגישה..?" שאלתי בחצי חיוך.
לין כלל לא מרוחקת ממני, אילו ורק הייתה יודעת למה התרופות שלה התעכבו.. "בסדר.." פלטה בלחש וברעד, בקול צרוד שנשמע כה מאומץ, כה המון כאב וחולשה טמונים וטעונים במילה אחת ושברירית.. חשתי כיצד גרוני נחנק ובטני נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, מסכנה קטנה שלי..
"לקחת את הכדורים?" שאלתי בעדינות והתיישבתי על גבי מיטתה בזמן שחבקתי את ירון חיבוק מהיר, לין חולת קנאה..! בדיוק כמוני, עומר ומאי.. היא בטח נצלה את הריחוק בינינו… והוא אינו חייב לי דבר..
נשמתי עמוק וידעתי שאני חייבת לעצור את המחשבות הללו, לפחות לעכשיו כשאני עם לין ואחיו הקטן.
"הם מגעילים.." אמרה בייאוש ובמבט נגעל.
צחקקתי. "אך את יודעת שאת חייבת זאת.."
היא השתעלה שוב פעם וירון נזעק לכיוון הכוס מים והגיש לה, היא אחזה בידו והוא ליטף את מפרקי ידה. "אתם מקסימים.." פלטתי בכנות את המובן מאליו.
"הוא נשאר לארוחת ערב.." הודיעה לין והצבע במעט חזר לפניה, התרחקתי במעט וסרקתי אותה, לא האמנתי.. היא באמת אוהבת אותו, חשים זאת ורואים למרחק של כאלפי קילומטרים.
חייכתי מעצם המחשבה ונשקתי נשיקה חטופה לראשונה אך היא התעלמה מכך וסמנה לי בעיניה לצאת מבעד לדלת, גלגלתי את עיני, הרמז ברור.
אמי הלכה לבקר את סבתא ואבי חוזר היום רק בערב, סיימתי את שיעורי הבית שלי.. דבר שכבר חודש בערך לא עשיתי, לפתע עיניי נפערו לרווחה – חודש?!
רצתי לכיוון הלוח שנה אשר תלוי ברפיון לצד המקרר הגדול והכסוף שלנו, כן.. אכן חודש ואפילו כמה ימים תמימים עברו מאז הפעם הראשונה שפגשתי בסבל החלומי הזה.. הזמן עובר כה מהר כשאוהבים.
לפתע חשתי בתחושת החלחלה שצבטה בחוזקה בבטני וקרעה אותי מבפנים, דבר לא נשאר טוב ויפה לעד.. בסופו של דבר יימאס לו ממני ומהתמימות שבי, יימאס לו מהלחץ של הוריי.. הוא ידחה אותי וינתק עמי קשר, המחשבה הזו מזעזעת אותי ושוברת אותי בין רגע, צנחתי על הכיסא וטמנתי את פניי בין זוג כפות ידיי, זה יהיה הנורא מכל.. כי לי מעולם לא יימאס ממנו, כשאנו ביחד הזמן נדמה כנצח אך גם עובר במהירות, שום כמות זמן עמו לא מספיק ברורה או מספקת אותי.. ואיני יכולה או רוצה להרפות ממנו, זה בלתי אפשרי! גופי, נפשי – כל כולי, אני עצמי לא מוכנים לעבור יום אחד בלי לשמוע את קולו.. גם אם זה אומר מבעד לטלפון.. נשמתי עמוק, אני פשוט חושבת עליו ככה סתם באמצע החיים, זה אי פעם קרה לי?!
נואשת לתשובה חיובית ופחות מסובכת ארבעה נקישות מהירות דפקו על דלת העץ של ביתנו, יופי, אימא חזרה.. אין לי כוח אליה עכשיו! נטרתי ממקומי וביעף, רגל גוררת רגל, פתחתי את הדלת.. וכשהרמתי את ראשי..
אלוהים אדירים, דמי נזל מפניי, מראהו המשכר הכה בי בחוזקה והחיוך שלו האיר את כל עולמי בין רגע, בטני התהפכה שוב ושוב, נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח אשר גרם לי לקוצר נשימה מטלטל,ראשי קדח כמטען חשמלי סוער, קרביי להטו ושריריי נמתחו בפעם אחת קורעת ומורטת כל קצה עצבים.. חשתי כיצד אני מאבדת את השיווי משקל והקרקע קורסת תחת רגליי, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי.. ולמרות שכה רציתי פשוט לא יכולתי להאמין – הוא כאן! עומד על סף ביתי.. יש יותר טוב מזה?!
"אני מקווה שאני לא מפריע.." מלמל בדאגה, נשמתי עמוק וידעתי שאני חייבת להתעשת על עצמי בשביל שלא ילך. עיניי נקרעו לרווחה ונסתי להבליע חיוך – לא, הוא לא הולך! או שכן, אבל יחד אתי.
"לא, התאמת שדי משעמם לי.." נסתי להישמע אדישה על מנת לא להראות לו עד כידי כך איזו השפעה אדירה יש לו עליי.
הוא העביר יד בשערו הפרוע והממכר למגע, נשכתי את קצה שפתי התחתונה, ידי רעדה ועקצצה בעוז כה רב, צרבה לי.. מהדחף הבלתי נתן לשליטה או הנסבל פשוט לעלות על גבי קצות אצבעותיי ולהעביר גם יד שם.. בדיוק איפה שהוא העביר, במקום שבו אני רוצה..
"הבוס שלי לא בא היום לעבודה ויש לו מחליף מטומטם שבמקרה חבר שלי, חשבתי שאולי תרצי לבוא איתי, למרות שגם אמרת שאת רוצה.." מלמל אך עיניו התכולות דלקו כשני נורות חג מולד, עכשיו שמתי לב במעט לקמח אשר מאבק את בגדיו, הוא ניצל את ההפסקה שלו כנראה.. בשביל לבוא אליי? כיצד אפשר לסרב למבט הזה שלו?
הנהנתי בראשי במרץ. "ברור, תודה!". קראתי באושר, אבל ידעתי שאסור לי להיות אגואיסטית מידי ולשכוח מהטוב ביותר בשבילו. "אבל מסכימים לך?",
"ברור". קרץ לי וסימן לי לבוא אתו.
"לין!!" צעקתי. "הלכתי!"
"אל תדאגי אח שלי שומר עליה.." מלמל ומשך אותי לכיוון המכונית, כאילו ורק רוצה לקחת אותי ולהכניס אותי למכונית שלו. זה מלהיט ומרגש.. ואני בעצמי רצה לרכב הישן והשחור, המגולף והכה מפתה.

בזמן שהדקנו את החגורה בעת ובעונה אחת, חשתי שוב במתח הרב והמטריף דעת, כמטען חשמלי סוער שניצת בינינו, כאש להבה אשר מתפרצת וגורמת לאווירה להיות כה משכרת ומבלבלת אך גם נפלאה ומפרקת לא פחות.. קרביי להטו בעוז ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה וידיי מתכווצות, מתרככות ונצרבות, כאובות עם חיכוך העור החום של המושבים.. ראשי קדח בחוזקה וצווחה לא קרויה אך.. כה רצויה אשר פרקה אותי על נשקי, שצווחה בכל איבר, תא ומערכת בגופי.. שגרמה לכל כולי להתפוגג, להירמס, להימחק ולהישכח עד עפר.. להינמס ולפרפר במקומי, להפוך אותי לפקעת אחת של עצבים.. בטני התהפכה מספר פעמים וגרמה לי לקוצר נשימה מטריף דעת, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי, מגלפות אותי כצלקות, פורטות על גבי מיתרי נשמתי וגורמות לדמי לנזול מבעד לפניי.. דמי הלם בחוזקה וחשתי כיצד כל פניי מסמיקות בעוז..
חשתי כיצד אלפי הצלפות משתיקות מצליפות על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב, צורבות אותי וגורמות לי לצאת משפיות דעתי, זה כבש את כל גופי וגרם לי לפלוט אנקת ייאוש.. רעדתי פעם אחת וקרה על מנת להפיג את הצמרמורת, התבוננתי בגבר היפהפייה הזה שנשם לרגע עמוק ואז מיהר להתניע את הרכב וללחוץ על גבי דוושת הגז, לגמתי, שאפתי, חשתי ונצרתי כל חלק וחלק בו.. את שפתיו המלאות והמחוטבות, שערו שנוחת על גבי טווי פניו העשויים ללא חת בדרך כמעט מושלמת, את עיניו שגרמו לי להתאהב בו אהבה ממבט ראשון.. לא ייתכן שהגבר הזה נועד לי ולפתע שאלה שכבר קמה זמן נשאלת בראשי לא נסבלה עוד וגרמה לי במעט ללחוץ על בטני על מנת לנצור את לשוני – האם הוא מרגיש כמוני? את המשיכה המרטיטה הזו? כי אני מאוד.. כל פעם מחדש, נמשכת אליו, כמו שעש נמשך אל תוך עמקי האש היוקדת ונשרפת.. אוי, עומר.
"אז מי לקח אותך? מהמעצר?" שאלתי בהתעניינות אך הרעד עדיין הדהד בקולי.
הוא זז באי נוחות ומיקד את עיניו בכביש כלא מעדיף לדבר על כך. "אתה יודע.. אתה יכול לומר לי.."מלמלתי.
"למה עשית את הקטע של 'אני אחכה לך'? כאילו.. המשפחה שלך חכתה לך שם, למה רצית לחכות שגם אותי יקחו?" שאל וידעתי שהוא מנסה להגיע איתי לנקודה מסוימת, הוא לא סתם שואל זאת.. כמו שהוא עד כה לא שאל – אך מהי הנקודה הזו? הלוואי שהייתי מבינה את המוח הגברי והמסובך שלעולם הוא לא באמת ניתן לברור..
"דאגתי, מותר לי? כמו שאתה מאוד דאגת לי כשנפצעתי.." מלמלתי.
"ברור שדאגתי, אפילו חבשו אותך!" הוא נשמע לרגע כעוס מאוד והיה נדמה לי שהצלחתי לגרום לו לשכוח מכך. "אך אני כבר רגיל לזה, לא היית צריכה לדאוג.."
"למה? אסור גם לך במעט לדאוג..?" שאלתי ברכות, הוא כל החיים שלו רגיל לדאוג לכל משפחתו, רגיל להסתדר לבד ולהישאר או להשאיר מאחור אם צריך.. הוא מעולם לא קיבל יחס ורגש כזה.. חשתי כיצד גוש הדמעות חונק וצורב את גרוני, זה חלחל לי כה המון ונעתי במקומי על מנת להפיג את המחשבה הזו, היא כה מקשה..
"אני לא אוהב שדואגים לי, איני ילד קטן.." מלמל.
נשמתי עמוק. "עומר תפסיק לחשוב כך, אתה אדם רגיל כמו כולנו וגם לך מגיע יחס טוב ואוהב של דאגה חמה, אתה אוהב לטפל במשפחה שלך ואתה יודע שאני מעריצה שלך בגלל זה.. אבל תפסיק תמיד לחשוב שאתה נחות ולא מגיע לך אותו הדבר, מגיע לך אפילו יותר!"
"לא אמרתי שאני נחות.." מלמל. "אבל אני פשוט לא רגיל או אוהב שדואגים לי.."
"למה? כי זה מביך אותך?" שאלתי בלחש וברכות.
"כי איני רגיל לזה, פשוט כך.." נסה להסביר, הבנתי לבד ולא הייתי זקוקה למאמץ המתענה שלו.
"למה חיים אם לא מתנסים בדברים חדשים?" חייכתי אליו. "חיים פעם אחת, אך בפעם הזו אתה יכול להשתנות מקצה לקצה וללמוד ולחוות כה המון, וגם כשדאגתי לך.. זה גרם לך למבוכה?" שאלתי בעדינות.
עכשיו הוא מי שבמעט הסמיק וזה כה מחמיא. "זה היה נחמד.." מלמל.
צחקקתי. "אז תפסיק להתלונן לאנשים שרק רוצים לטובתך!" נזפתי בו בצחוק.
לפתע הוא זקף גבה וירה לכיווני מבט מרסק ועמוק. "את רוצה לטובתי?" לחש.
"אתה עוזר לי, שומר ומקשיב.. ברור שאני רוצה לטובתך.." עיניי נפערו לרווחה, פשוט לא שלטתי בפה שלי!
"מי עשה לך את ההיקי הזה דרך אגב?" שאל לרגע בעניין אך בדיוק הגענו ואני במהירות קפצתי מהמכונית יודעת שלא אזכה לפתיחת הדלת החלומית מהאגדות מלבד המצבים שבהם אני שיכורה לגמרי, וחכתי לו בכניסה למאפייה, הוא גלגל את עיניו והתקדם לכיווני כשידיו טמונות בכיסי מכנסיו, התקדם אליי בהליכה הגברית והמורטת עצבים הזו שלו. "מהכניסה האחורית.." מלמל.

כשנכנסו לשם היה רק גבר אחד, עומר אחז בסינר אחד. "תסתובבתי.." פקד עליי כדרך עקב, כל כולי נדרכתי לכך מוכנה לקרבה הזו.. ואז חשתי כיצד ידיו מרפרפות במעלי אגני, נוגעות במעט בגבי בעת הקשירה, חשתי כיצד אני מתכווצת במקומי וזה חלחל לי כה עמוק, קדח בראשי והטריף אותי.. לכל הרחות, המגע שלו כה ממכר ומשכר, כה גורם לי לחוש פקעת אחת של עצבים, פרפרתי במקומי וחשתי כיצד אלפי תחושות מכות בי בקור, הצמרמורת גלשה בגל אחד ומרעיד, צמרמורת גרה ומטלטל, דמי להט בעורקיי וקרביי גם, חשתי כיצד כל כולי קורסת ונחתכת בין זוג ידיו המיומנות אשר קשרו במיומנות.. כל סערותיי סמרו ושריריי נקרעו בפעם אחת..
מורטת כל קצה עצבים ושפיות.
"ועכשיו אני.." מלמל וקשר במהירות ללא כל מאמץ לו עצמו, הוא אחז בידי וגרר אותי לכיוון אחת מהעמדות, האיש חייך אליי וחזר למלאכה שלו, מתעלם מאיתנו פחות או יותר.
"אתה לא אמור לעבוד בדלפק?" שאלתי בבלבול.
"את זוכרת זאת.." מלמל כמתפאר במקצת. "החלפתי היום.."
"למה?" זקפתי גבה ומשום מה, חשתי שאני אשמה בכך.
הוא קרץ לי. "הרי רצית לראות את המאפייה לא? אז זה הלב שלה!"
"אהבתי את הקשר המילים הגבוהות.." מלמלתי בהתפעלות. "אתה אופה?"
"לא אני מנגן!" צחקק. "גם, אבל אני אופה עכשיו.."
לבי התחמם ודפק במהירות. "אתה מנגן?" פלטתי חרש.
הוא הנהנן, זה כה רומנטי.. "טוב, שנכין את עוגת השוקולד עם הקרם ההזוי הזה בצבע וורוד?" שאל במעט חששה למראה חולצתי האפורה אשר היא גם חדשה. הבשלתי שוורולים וקשרתי את שערי בזנב סוס רופף. "מוכנה לעבודה!" קראתי בשמחה והוא חיבק אותי.
"יפה לך קוקו.." מלמל.

בהתחלה היה לנו די מסודר, וגם די פשוט.. "אז מי עשה לך את ההיקי?" שאל אותי שוב.
הוא לא מבין שאני לא מעדיפה לדבר עליהם? שיש דברים שגם אני לא רוצה להיזכר? "מי לקח אותך מהמעצר? עם מי שכבת? עם מאי?" דקרתי אותו.
הוא התכווץ. "כן, אבל זו הייתה טעות.. היינו שיכורים לגמרי וזה פשוט קרה.." מלמל. "המון אמרו לי שהיא אוהבת אותי אך לי אין דבר אליה, בינינו, אני לא נמשך לבלונדיניות רזות מידי.."
"ויפות מידי.." פלטתי כדרך אגב.
"אז מה? היא רדודה מידי בשבילי, קבלת את התשובה שלך?" הטיח בי במעט חוזקה.
התרחקתי. "אתה לא חייב לכעוס.. ומישהו שיכור נישק אותי בשירותים.." הסברתי כדרך אגב.
"מה?!" זעק והקמח צנח מידו והתעופף ברחבי החדר מעט עלינו. "מי הוא? איך הוא נראה?" התחיל לחקור מתעלם מהקמח.
"אתה חופר!" צחקקתי לקחתי ביצה והטחתי אותה על ראשו.
הוא התבונן בי נדהם. "את אמיצה.." מלמל.. לקח תערובת ושפך על שערי.
"לא, לא על השער!" זעקתי ולקחתי את הקמח והעפתי על כל פניו שנהיו לבנים בין רגע.
הוא גם לקח קמח מעט צהבהב ומים ושפך עליי.
כמה אנשים באו אך התרחקו, וכך זה נגרר בין רגע.. לטבילות של שוקולד או מריחת שוקולד, לשפיכת קמח ותערובות שמנת..
לא הפסקנו לצחוק ולרגע לא שמתי לב ומעדתי עליו, הטחנו בפעם אחת על גבי הרצפה המטונפת עקב הדבר המטריד והמסוכן.. אנחנו..
הוא התבונן בי ובמעט נקה את פניי המאובקות בעזרת אצבעו, אני.. באומץ רב את שפתיו, הוא אחז בידיי והעביר אותן למעל צווארו ואז אחז במותניי.. פלט חיוך מעט לחוץ. "אהבת את הפעם הראשונה שלך כאן?"
"הכי שיש, אנו הרס!" צחקקתי.
אבל לפתע כל עולמי היטלטל, זה הפתיע ושיתק אותי כששפתיו קרסו על שפתיי שלי בנשיקה שהייתה כה רצויה ובמוקשת כה המון זמן..
סוף כל סוף..