מלאך עם סיגריה בפה – פרק ט': מקיאה.

נעצתי עיניים בנקודה לא ברורה בחלל כיתת הלימוד המוכרת לי, לפעמים הקשבתי למורה ואז נקטפתי מהמציאות והייתי מרוכזת.. לא יודעת, בכלום. ראשי קדח כמטען חשמל גועש, חזי נצרב וחשתי כיצד צרחה לא קרויה וכה לא רצויה צווחת ומהדהדת בכל איבר, שריר ומערכת בגופי.. בכוונה רק להחליש אות ולגרום לי לחוש לא טובה לאיש, לא טובה להוריי, למשפחתי, לחבריי.. לעצמי.
דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, פלטתי אנקת ייאוש, אתמול הרגתי את עצמי.. והיום הלכתי לבית הספר רק בגלל שהייתי חייבת, לא יכולתי לאכזב עוד את הוריי.. במיוחד לא אחרי מה שקרה היום, עיניי נפערו בבת אחת לרווחה, התכווצתי במושבי, כמכה שורפת מתחת לחגורה ונשמתי עמוק.. לא, איני צריכה לחשוב על כך עכשיו.. אני חייבת לנסות להתרכז בשיעור, אין כל סיכוי שאיני אהיה מרוכזת בשיעור האהוב עליי – ספרות.
אך לאחר מספר רגעים גופי המותש והסחוט, הכה מתפורר ושברירי ניצח אותי וויתרתי.. הייתי כה שלווה, כה נינוחה, איש לא חשב שכה המון רגשות טעונות בי, דבוקות בי בחוזקה, טורפות ומענות אותי, מצליפות בי שוב ושוב.. על גבי עמוד שדרתי.. גורמות לגוש המחניק והמחליא של הדמעות הבגדניות כמעט ולהתפרץ, איש לא יודע וחושב עד כמה ריקנית ואפרורית אני מבפנים.. מעולם לא חשתי כה רע, כאילו וחלק ממני פשוט הלך לו ונעלם.. ורק הצדדים הכה אפלים שבי, הכה רעים, הכה מפחידים.. שתמיד פחדתי מהם, כל הכעס והשיברון, הדיכאון והעייפות לעצם החיים התפוצץ בפעם אחת יותר מידי מהר.. רק בזכות כל מה שעשיתי בחודש וחצי האחרון.. בגלל כל מה ששמעתי וחשתי, ומשום מה.. זה כה נורא.
חברתי חייכה אליי חצי חיוך. "את לא מרוכזת.." מלמלה.
חייכתי אליה חצי חיוך ודקלמתי ללא כל רגש. "הכול בסדר", שקר! זה כה שקר ארור ואכזר, אני שונאת לומר את אותה הקלישאה הזו שוב ושוב ורק לחוש כה מעוררת רחמים.. שיניתי תנוחה ובתוך תוכי ידעתי שזו מי שאני, נשמתי עמוק.. כאילו ואין לי עוד במה להיאחז.. קרביי להטו ושריריי נקרעו לאגרוף אחד בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. אין איש שבאמת מנסה לראות מעט מעבר.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח וגרמה לי לקוצר נשימה.. אבל אני חייבת לחייך, אסור לי להראות חולשה, אני בטוחה שאף אחד לא יקבל זאת, בטח ימציאו עליי שמועות וירכלו, או שיתרחקו במעט ויחשבו שאני כה ילדה בכיינית וטיפשה שרק מחפשת בנואשות אחר תשומת לב, או הכי גרוע – רחמים.
הצלצול גרם לי להתעורר מהתרדמת הכה חצויה הזו, הייתי נינוחה להפליא אך רועשת להחריד, גלגלתי את עיניי, אסור לי לחשוב על כך.. זה כלל לא מנחם.
רצתי לשירותים מתחמקת מקים ונעלתי את הדלת, משום מה ידעתי שיש רק דבר אחד בכל העולם שבאמת יכול איכשהו לעזור לי – עומר, הנס, המלאך היפהפייה והקשוח שלי, הכה עצוב ומתוק.. שגרם לי להתאהב בו אהבה כה חזקה, אהבה ראשונה של פעם בחיים. החלטתי ליתר ביטחון, בשביל שאף בת אחרת שרק מסדרת את השיער או מתאפרת על מנת להרשים גברים לא תשמע, הקשתי כל אות במהירות מופרזת מידי וליבי רק הלם יותר ויותר בחוזקה בכל מילה שרשתי.. גל של צמרמורת קרה ומסמירה סערות הכתה בי בחוזקה וגרמה לי להיטלטל מצד לצד, אוי.. עד כמה הוא עוד יכול להשפיע עליי? מרק שליחה הודעה ועוד.. אליו?
* 'היי, מה קורה?' * שלחתי. גלגלתי את עיניי והתיישבתי על גבי האסלה טומנת את פניי בין זוג כפות ידיי, אני כה נואשת ומפגרת.. היי מה קורה? ברצינות? זה הכי טוב שלי? אך הטלפון רטט בידיי ונטל אותי מיסוריי העצמיים, חייכתי חצי חיוך, עומר, הוא חזר אליי!
חשתי כיצד ידיי רועדות ודמי נוזל מפני, אלפי צביטות צורבות, טעונות בחשמל מטריף חושים נצבטו וכרסמו כל פיסת עור בגופי.. בטני התהפכה מספר פעמים וראשי במעט כאב, אך לאחר שקראתי מה שהיה כתוב, הטלפון נשמט מידיי: * ' היי.. אל תתקשרי אליי יותר' *.
וזה שוב קרה.. מספר דמעות של חולשה, בלבול ושל.. של כאב, נקזו מעיניי.. אוי, אלוהים אדירים! לא! למה?! היה לנו כה טוב ביחד.. כה הסתדרנו ונפתחו אחד בפני השנייה.. מדוע שוב פעם הוא נעלם ומנפץ את כל התמונה? מדוע הוא גורם לי לחוש טוב, גורם לי לחוש בתקווה שאנו נצליח להיות ביחד מתישהו.. אבל לבסוף, מכשיל, מנציח אותי, מרוקן והורג אותי שוב.. ונעלם, מתרחק – לעזאזל, הוא לא לצדי! ואני הכי זקוקה לו עכשיו.. רק הבוקר נפרדנו והלב שלי, מוחי, גופי, נשמי.. כל כולי לא יכולה לסבול את הגעגועים העזים שלי לגופו, לקולו, לריחו – אליו!
לא החזרתי לו הודעה, בטח אבי אשם, וללא כל מחשבה פשוט ניגבתי את הדמעות, פתחתי את הדלת בחוזקה גורמת למספר בנות להתבונן בי ורצתי לכיוון המכונית שלי, אני הולכת לאבי.. הוא יסביר לי מה הוא אמר למלאך שאני אוהבת, לעומר.. שלי!
"לאן את הולכת?!" צעקה עליי קים.
הסתובבתי אליה. "לאבא". פלטתי.
"בכית?" היא השתנקה וסקרה אותי.
"לא, אני רק מוזרה שמזיעה מהעיניים.." מלמלתי, היא חמודה, אבל אני יצעק עליה אם היא לא תעזוב אותי עכשיו בשקט, לכל אדם יש את הרגעים שהוא אמור להיות לבד.. למה אני אף פעם לא זוכה בהם?!
"מה קורה איתך בזמן האחרון? את מתרחקת.. את מבריזה.. את עצבנית.." היא מלמלה כנואשת למעט הסבר.
"אין לי כוח להסביר עכשיו, מצטערת, ביי ביי קים.." חבקתי אותה חצי חיבוק ורצתי למכונית שלי, מטעינה אותה ומשאירה אותה מאחור.
בדרך לביתי כי לאבי יש יום חופשי היום, ראיתי קבוצת נערים מהשכבה שמתחתיי פשוט צוחקים, עם שקיות קניות או אוכל.. כולם כאילו וחיים את החיים הרגילים חסרי העומק והכה רדודים שלהם, ואיש לא רואה את המצוקה שלי ושל כולם! כמו שחשבתי.. לאיש לא באמת אכפת מאף אחד מאשר מעצמו.

פתחתי את הדלת וזרקתי את התיק על הכורסה הלבנה, אבי רץ לכיוון הכניסה של הבית כשהוא אוחז עיתון בידו, הוא לובש גופיית סבא בצבע לבן ומכנסיים קצרים, שערו פרוע וסימני עייפות ודאגה כחושים על גבי טווי פניו.. אוי, אבא במראה ביתי, בסדר.
"מה את עושה כאן?! יש לך לימודים אלינור!" הוא צעק עליי.
"היום בבוקר, כשגירשת את עומר.. מה אמרת לו?" תבעתי לדעת ובאומץ רב, למרות מה שקרה.. התקדמתי אליו עם ראש מורם, הפעם איני אפחד, הפעם איני אשתוק ואשתפן.. אני חייבת זאת לעצמי.
"זהו לא עניינך, עכשיו קחי את עצמך ולכי לבית הספר!" הוא עדיין נהם עליי וזרק את העיתון לכיוון השולחן אך החטיא ופגע בכיסא. גלגלתי את עיניי. "אני רוצה לדעת מה אמרת לו!" הגבהתי במעט את קולי.
"את לא תגביהי עליי את הקול שלך! אין לך כל זכות.. תראי, איכס, פשוט גועל נפש מה שנהיה ממך, אני מתביישת בך, ילדה אגואיסטית ודפוקה שכמוך!" הוא צווח עליי, עיניי נקרעו לרווחה וקפאתי במקומי.. עיניו היו כזוג קרחוני קרח טעון בכעס ובקשיחות כה רבים.. עיניים קרות ומרוחקות שכה כועסות ואפילו.. שונאות. אבא..
"אבא, בבקשה, זה חשוב לי.." התוודיתי, וישבתי על הכורסה מנסה במעט לצנן את האווירה.
אבי גלגל את עיניו והתיישב ממולי. "אמרתי לו שהוא לא רצוי יותר ואם הוא עוד פעם אחת יתקרב אלייך.. הוא יסתבך בצרות".
"צרות?!" השתנקתי. "אתה אפילו לא מכיר אותו!!" צווחתי עליו ובעטתי בשולחן בכעס.
הוא העיף את השולחן, תפס בכתפיי והצמיד אותי לקיר, אצבע מאשימה הייתה מופנת אליי. "את לא תדברי אליי כך ילדה חוצפנית שכמוך!!" הוא שאג עליי, הדמעות הציפו את עיניי..
"לך ממני משוגע אחד!!" נסתי להדוף אותו אך כשלתי כישלון חרוץ וכה צורב.. הלוואי שעומר היה כאן.
אבי דחף אותי לכיוון השירותים. "הקאת כאן יחד איתו! הוא הרס אותך! את מפרקת הכול בגלל הדפוק המנוול הזה!!"
"אבא, אם אתה אוהב אותי.. בבקשה עזוב אותו בשקט, אני מתחננת, אל תעשה לו כלום.. בבקשה אבא.. " לחשתי ופשוט קברתי את ידיי בשערי ופרעתי אותו, מתמוטטת על הכיור ובוכה בכי תמרורים. אבי ניצב דומם ושתק. "לכי לתיכון".פלט.
"לא!" פסקתי.
"לא?" שאל וצחק צחוק גועלי. "ומי את חושבת שאת בדיוק שתגידי לי לא? כנראה שאני אשם.. גידלתי אותך עקום..ו..-"
קרעתי עיניים לפניו ונפלתי על רצפת החדר, קוטעת אותו בתוקף. "אתה הורס הכול.. לכל הרוחות, הוא חשוב לי אבא.." פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. "הוא חשוב לי!!"
אבי צווח והעיף את כל המברשות שיניים והקרמים על הרצפה, פורע הכול, הכול נשפך. "את לא נפגשת אתו יותר!!" צווח עליי ויצא משם טורק את הדלת.
לפתע הבכי נפסק, פשוט ישבתי ברצפת החדר וחשתי אבודה. התנועעתי מצד לצד, ראשי הסתחרר, הכול נראה לי כה מטושטש, כה מבולבל.. חשתי כיצד החור השחור עלה על גדותיו, כיצד הגוש החונק התפרץ בדרך מורטת כל קצה עצבים.. כיצד כל עולמי מתהפך ונהרס.. האדמה נפערה מתחת לרגליי.. ופשוט הייתי לבדי, רעדתי, צמרמורת כרסמה וגלפה את כל כולי, חשתי כיצד בטני כואבת מכל הקשרים שנקשרה, הכול מלחל לי כה עמוק, כל מערכת, תא, ווריד ושריר התפוגגו, התמוטטו ונחרבו עד עפר.. חשתי כיצד אני ככלי שבר יותר מתמיד אך מקובעת וצריכה לסבול את המציאות..
נשמתי עמוק, איני יכולה עם כך עוד.. אין לי אף אחד, לא את עומר, לא את החברות שלי, לא ציונים טובים, אפילו המשפחה שלי שונאת אותי..
כולם שונאים אותי, אני לא רצויה, אני כלום.. סתם עוד דף שמתעופף בעולם, לבי כל תוכן ודבר מה שכתוב על גביו, נהרסתי ונחרבתי.. השתניתי ונמחקתי, אין לי כאילו וכל חותם מסוים להשאיר מאחוריי.. איש לא יזכור אותי, איש לא ירצה לזכור אותי – אני לא רוצה..
אני רוצה..
מה?
פשפשתי בכיסי האחורי של מכנסי הג'ינס השחורים שלי, האבקה.. לכל הרוחות, לעזאזל, שיט! ללא כל מחשבה טבלתי את אצבעי והכנסתי לפי.. עוד קצת.. ועוד קצת..
הכול היה מעורפל יותר ופחות ברור, וזה טוב.. זה.. זה משכר, זה ממכר. זה משכיח הכול.. גורם לי לרגע אחד לחייך..
חייכתי. צחקקתי צחוק שיכור וכן.. מסומם למידי, גלגלתי את עיניי והתכווצתי, כל כולי נצרב ונטען באלפי דקירות מורטות עצבים, דמי להט בעורקיי והתפרע, גורם לראשי לקדוח ולכל איבריי לקרוס.. אך צחקתי, עדיין, מה אני עושה לכל הרוחות?! לא הידרדרתי לעזאזל? אך בכל זאת צחקתי.. הרי גנבתי גם ככה 150 שקל בשביל זה.. מה אכפת לי? בא – לי – ליהנות!
לאחר כמה דקות שנדמו כמו נצח רבוי בתקווה.. יצאתי מהחדר ובלי כל הודעה לאבי יצאתי בכלל מהבית ופשוט התהלכתי בשכונה, היה לי חם, מאוד חם.. הזעתי זיעה קרה במעלי מצחי וחשתי כיצד כל כולי רוטטת ומלאת אלפי תחושות כה לא מוכרות.. וכה משכרות וטובות.. אני מניחה לפחות, איני יודעת כמה בתים עברתי אך משום מה, בשלב מסוים, שמעתי קולות של צחוק מתפרעים וריח של על – האש, התקדמתי לכיוון מקורות הצחוק והריח וראיתי אם לא אחר את עומר ואת כל החבורה.. בבית ענק בשכונת העשירים שקרובה אלינו.
זקפתי גבה ובלי לשאול פשוט נכנסתי לשם והתקדמתי לכיוון המדשאה האחורית, איפה שהיו. כל זוגות העיניים היו נעוצות בי, לא מאמינות, מופתעות ואפילו די דואגות.
"מה את עושה כאן?" שאלה אותי שני.
משכתי בכתפיי. "סתם, עברתי באיזור.." לא ממש ידעתי מה לומר וגם ראשי כה כאב וריח השריפה המחניק, אוי.. פלטתי אנקת ייאוש ובמעט נפלתי לאחור אך עדיין שמרתי על חזות יציבה..
"אין לך בית ספר?" צחק רון.
"ולכל הבנות אין?" שאלתי מצביעה על שלושתן, מעבירה מבט רצחני ומודגש לכיוון מאי. אני עדיין לא יכולה לסבול את עצם העובדה שהיא מאוהבת בעומר, שהיא .. שהיא שכבה אתו!
עומר רק התבונן בי במבט לא מפוענח כרגיל והייתי מוכנה לתת הכול בשביל לדעת על מה הוא חושב עכשיו.. "את ממש לא כמונו!" צחקה אופיר.
"נכון, והיית מתה להיות כמוני". זקפתי גבה, הכול בהשפעה.. וזה גורם לי לחוש חזקה בעלת עולמה אדירה וסוחפת.
"אהבתי את העוז". קרצה לי. "רוצה לאכול? רק התחלנו.." הציעה בחביבות.
הנהנתי בראשי. "תודה". חייכתי.
לפתע עומר תפס במפרק ידי וגרר אותי לצדו. "מה לקחת?!" הטיח בי בחוזקה ועיניו המכשפות גרמו לי לקרוס ולהתפורר בין זוג ידיו, חשתי כיצד כל גופי כואב.. מתמוטטת, נחרב ומתפוגג עד עפר, כיצד קרביי לוהטים בעוז ושריריי נקרעים בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. ראשי במעט הלם בחוזקה אך דבר לא היה יותר מרעיש מדפיקות לבי הדופק בחוזקה, לחיי הסמיקו בעוז וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, זה חלחל לי כה עמוק וגרם לי לחייך.. למרות שהייתי חסרת מילים, קצרת חשיבה.. פלטתי אנקת ייאוש, כיצד נושמים..? שמחתי, החור נסתם והדמעות נספגו.. בזכותו.
"תעני לי!" הגביהה את קולו.
גלגלתי את עיניי. "שלמתי 150 שקל, מגיע לי ליהנות מכך, לא?"
פניו החווירו והוא התרחק ממני. "לקחת מספיק אתמול.. כמעט כל הלילה!"
"אז זה אומר שאסור לי להמשיך?" שאלתי בתימהון, דמי נזל מפניי וצמרמורת קרה הכתה והצליפה, הצלפות מייסרות וחסרות כל קצה רחמים, הולמות בחוזקה על גבי עמוד שדרתי, כרטט חשמלי שמתפשט על כבי שכמותיי וגולש לכל גופי..התכווצתי במקומי והשפלתי את ראשי, עוצמת את עיניי ומאיצה את נשימתי.. אוי.. הפרפרים..- תשתקו כבר!
"למה את עושה זאת?!" כעס עליי.
"אתם באים.. הכול מוכן". קראו אלינו אופק ורון, ושפוט, באומץ ובהשפעה בזכות.. בזכות זה, למה איני מסוגלת לחשוב על המילה הזו אפילו? פשוט הלכתי לכיוונם.
לקחתי סלט ופרגיות, כל הבנות העמיסו על הצלחות שלהן כה המון, כנראה ששווה להקיא.. נשכתי את שפתי התחתונה.. אולי גם אני.. עיניי נקרעו לרווחה, לא, איני יכולה לחשוב על כך..
"מי גרה כאן?" שאלתי.
"אני ומאי". חייכה שני.
"אתן עשירות.." חייכתי.
"התאמת שכולנו, ככה זה הילדים העשירים, הרוב עושים הכי בלאגן, רק עומר שותק תמיד.." הסביר שון.
התבוננתי בעומר שהתקשח במקומו ולעס בשקט, משפיל ראש ונראה אבוד.. לבי התכווץ וכאב, אוי, מתוק ומסכן.. אבוד ובודד.. "בסדר, בסוף הוא הכי יתפאר.." חייכתי אליו חיוך מלא בתקווה ואמונה, הוא הבין זאת וחייך אליי חיוך מודה.
שון ואופיר פשוט מחליאים, הם לא מנותקים, היא פשוט התיישבה עליו בצד והם לא הפסיקו להאכיל ולהתנשק אחד עם השנייה.. למה הם כה מזלזלים בערך העצום של הנשיקה?
"אני מחזיר אותך לבית ספר.." הודיע לי עומר.
"לך התערבו כשהיית בן 17?" כעסתי עליו.
"לא, אף אחד לא החזיק אותי.. את יודעת זאת.." לחש, נשכתי את שפתי התחתונה, כן, הוא צודק. "אבל זה לא אומר שאת תחזרי על הטעויות שלי.. אני יודע שכל הכיף הזה מפתה אבל זו לא את.. ואני מרגיש אשם..-"
"אם זה בגלל אבא שלי אז תשכח ממנו, הוא סתם שמן דפוק שלא יודע כלום!" קטעתי אותו בכעס, הוא פשוט חייב להבין זאת..
"יש לך משפחה, אל תזלזלי בה, אבא שלך צודק.. אני חרא". הודה במשיכת כתפיים.
הו..לא..אתה לא.. פשוט הנחתי את הצלחת על השולחן שלצדנו, לא יכולה עוד לסבול את המצוקה, הבדידות, הכאב והחוסר ביטחון העצמי שהבחור הכובש והחזק הזה חש.. ופשוט חבקתי אותו חיבוק גדול, חם ואוהב, מתפרקת על זרועותיו, שואפת את ריחו, לגומת וחשה את כל כולו.. לא יכולה לעזוב, לא רוצה להיפרד מהמגע המשכר שהכי מספק וגורם לי לחוש שמחה שבעולם.. המגע הזה שהעביר בי רעד ואלפי צמרמורת ממכרות, פרפרתי ונקרעתי, התפוגגתי ונשכחתי, נמחקתי ונוצחתי בין זרועותיו, דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. אך זה כבר קרע, בטני התהפכה שוב ושוב, הייתי קצרת נשימה, ולא חשתי דבר, שכחתי מכולם, לא היה חשוב לי דבר.. אמצתי אותו אליי עד כמה שאפשר, הוא.. הוא לרגע גם חיבק אותי בחוזקה וצחקק..
אלפי גלי רטט שפדו ודקרו אותי, חבטו בי בחוזקה וגרמו לי לגחך גם, אש להבה זרמה בינינו, כמטען חשמלי קודח מורט כל קצה עצבים, קרביי להטו.. לבי הלם בחוזקה.. אוי אלוהים.. אני אוהבת אותו, כל כך..
לאחר מספר רגעים התנתקו, כולם התבוננו בנו בתימהון. "מה?" שאל עומר.
"כלום.." מלמל אופק. "הסטייק יצא טעים, נכון?"
שני צחקה. "הכי שיש.." וחיבקה אותו, למה מאיתנו הם עושים עניין?
"מאיפה זה בא?" שאל אותי עומר.
"אין לך מושג עד כמה חזק ומעורר השראה אתה, איני יכולה לשמוע שאתה אומר זאת לעצמך.. זה לא הגיוני, זה לא הוגן, זה מטריף! בבקשה.. די..!" לחשתי.
הוא חייך. "מצטער," פלט.
"טוב, מי בא למשחק הכדורגל?" שאל רון ושלף כדור.
לפתע כל הבנים פשוט עזבו את הבנות ורצו לכיוון השערים הקטנים, הבית הזה באמת ענקי!
כל הבנות צחקו. "אתן באות?" קראו כולם ביחד.
"אני מתנדבת.." מלמלה שני וכולם מחאו לה כפיים. צחקתי, אף אחד לא רוצה שאני אשחק כדורגל, עם הרגליים השמאליות שלי והמזל הרע שלי מישהו ימות פה.
"אני מניחה שהחבר שלי זקוק לי.." מלמלה אופיר ורצה לזרועותיו של שון, כמובן!
"מה אתכן?" שאל עומר.
"לא כדאי.." מלמלנו ביחד ואז צחקנו. "אולי תעזרי לי לפנות את הצלחות?" שאלה.
התבוננתי בעומר שנראה במעט מאוכזב, לרגע, הייתי מוכנה לעשות זאת למענו, אך כבר מאי משכה אותי.

שטפנו את כל הצלחות והנחנו יפה במקום. "מאי.." פלטתי.
"אם זה בקשר לעומר, חסכי זאת!" היא הזהירה אותי מראש. "את יודעת ששכבנו אז שתקי, בסדר?"
נסגתי לאחור עם ידיים למעלה. "לא הכול סובב סביבו!" מיהרתי להגן על עצמי.
היא צחקקה. "מצטערת, אז, מה את רוצה?" שאלה בבלבול.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "כיצד את כה רזה..?" ידעתי שהיא מקיאה בזכות עומר שנידב לי את המידע המבייש הזה, אך עדיין למרות הכל, אולי היא תוכל ללמד אותי..? המחשבה הזו כה מפחידה אותי אך מרגישה לי נכון, איני רוצה את כל הקלוריות הללו, במיוחד לא ליד הקולבים המהלכות הללו שכה רזות ונראות כה טוב.. לעומתי, במעט מלאה.. בלעתי את רוקי וזה צרב, איני יכולה לסבול זאת.
היא חייכה חצי חיוך מרוצה, משכה בידי והובילה אותי במעלה המדרגות לכיוון חדר השירותים, היא פתחה בתנופה אחת את ארון האמבט המצופה אבני חן צבעוניות ושלפה משם מברשת שיניים חדשה, היא קרעה את העטיפה וטמנה אותה בין כפות ידיי. "מתנה ממני.." חייכה.
זקפתי גבה, מה? "מאי.. מה..?"
היא צחקה. "את כה תמימה, אני באמת לא מבינה מה עומר מוצא בך.." מלמלה, התבוננתי בה ולא יכולתי להסתיר את החיוך, הוא.. הוא רוצה אותי?! אוי אלוהים אדירים – הלוואי! השמחה שלי עלתה על גדותיה ואני פשוט נטרתי כמו מפגרת במקומי.. הבחור עם העיניים התכולות והשיער החום פרוע, הבחור הכה יפהפייה והעדין, הכה גברי וקשוח, הכה מסכן ומסתורי, הבחור שסומך עליי וגרם לי להתאהב בו – אולי אוהב אותי גם..? ואפילו קצת..?
"אני יודעת שהוא לא מראה זאת אבל.. ככה זה הוא, יש לו שריטה.." צחקקה. "אבל זה מה שגרם לי להתאהב בו.."
"את עדיין..?" שאלתי בעדינות.
היא השפילה מבט, כאילו ואומדת דבר מה ובמהירות חייכה אליי. "בכל מקרה, פשוט תכרעי ברך מול השירותים, תדחפי זאת הכי עמוק שאפשר.. ושפכי קלוריות.."
היא התבוננתי בה מוכת הלם, ליטפתי את שערות המברשת, אין סיכוי שדבר כה קטן וכל כך רך, יכול לפגוע בי.. היא בטח סתם צוחקת, בחנתי אותה בשקיקה והיא נראה רצינית. "אתן אלך.. תיהני.." מלמלה ויצאה משם.
כרעתי ברך מול האסלה, נשמתי עמוק, אני חייב לעשות זאת, דחפתי עמוק עמוק.. לבי הלם בפראות.. עורי נקרע, חשתי את הפחד קודח ולופת אותי, חונק, מחניק, קר, נורשה… רעדתי במקומי, עצמתי את עיניי ולא רציתי לחשוב על כלום, הכנסתי עוד קצת עמוק ולפתע זה יצא ממני..
הקיא.
לא רציתי לחשוב על כך, בכיתי במצקת, מציירת את עומר בראשי, הוא מחייך אליי, את החיוך המדהים והמסנוור שמצליח להאיר את כל החדר ואת כל עולמי, החיוך בעל השיניים הישרות והצחורות והזוג גומות אשר חרוטות בחוזקה על גבי טווי פניו אך גם בעדינות טהורה, זרועותיו השריריות אוחזות בי, הוא מרים אותי באוויר, וזה כה קל לו.. אני קלה לו, זה נוח לו.. הוא אוהב להרים אותי שוב ושוב, ואז הוא מושיב אותי בקלילות וכמעט בלי הרגשה על גבי השולחן ונושק לי נשיקה משכרת ולוהטת, מטריפה יותר מאי פעם.. הוא חופן את ידיו בפניי הדקיקות והקטנות, אני חופנת את ידיי ופורעת את שערו הרך, אנו מתבוננים אחד לשני בעיניים.. נוצרים רגע קסום ומענג של שתיקה.. הוא מחמיא לי.. אני לו..
הפסקתי להקיא, נשמתי עמוק והתרוממתי בקלילות, שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, אני שמחה שעשיתי זאת, ואני אמשיך לעשות זאת.. זה בטוח.
יצאתי מהחדר ובדיוק שהתכוונתי לרדת עומר פגש בי. "למה התעכבת כל כך?" שאל.
הוא שם לב למברשת השיניים שבידי, הוא נסוג לאחור במבט מוכה הלם. "את לא..-"
שלא יחשוב שאני דפוקה כמו השאר. "לא, רק צחצחתי שיניים.." צחקקתי.
הוא נשם עמוק. "תודה לאל.." מלמל.
"אתה מתכוון להתרחק ממני?" שאלתי ברצינות.
"למה שאני יעשה זאת?" שאל בבלבול.
"שלחת לי את ההודעה המזוויעה הזו בבוקר ואחר כך לא היית מוכן בכלל לדבר איתי כשבאתי לכאן, בגלל אבי, אני חייבת לדעת מה אתה חושב.."
"אמרתי לך, הוא צודק, אבל כנראה שתמיד איכשהו אנחנו נפגשים.." חייך אליי.
חייכתי אליו בחזרה. "זה די מוזר.." הודיתי.
הוא פלט גיחוך ממכר. "אבל בואי נודה, שנינו אוהבים את המוזרות הזו.."
נשמתי עמוק וחבקתי את עצמי. "זהו עולם מטורף עומר.." פלטתי. "כל מה שאתם עוברים ועברם ותעברו, כל זה קורה מתחת לאף של אנשים.."
"זה בהחלט עולם לא נורמלי, אך זו המציאות.. כל אוחד המטופל של עצמו.."
יישרתי אליו מבט. "אבל זה מסקרן.. זו חוויה ונקודת מבט על החיים כה שונה.."
"היית משנה משהו? את יודעת, המועדון, השתייה, הסמים, ההקאות, הביקור בבית שלי, הריבים עם ההורים שלך, גנבת הכסף.. היית משנה משהו?" שאל במבט רציני.
חייכתי אליו וידעתי שהתשובה ברורה עוד מהרגע הראשון . "לא.." לחשתי. "לא הייתי משנה דבר.."
"אני דווקא כן.." הוא הודה, זקפתי גבה והוא הסביר בזמן שהתיישב על המדרגות ואני לצדו. "הייתי לומד יותר, משקיע בעתיד שלי, הייתי אולי פחות קשוח ומאשים את כל העולם הארור הזה במה שקרה למשפחתי.." מלמל ונראה שוב כה אבוד ופגוע. "אבל את גרמת לי להבין שעשיתי באיזשהי דרך את המעשה הבוגר בעלת פחות חשיבה, אמי עשבה עם חבר שלה, אבי חלה, אחי רק היה קטן.. וגדלתי אותם ואני פשוט רוצה לומר לך שאני.." אך הוא לא יכל להמשיך.
הייתי טעונת צפייה. "שאתה..?" האצתי בו.
"תודה". חייך אליי וכרך את זרועו סביב כתפי, קרביי להטו..
"בבקשה," צחקקתי.
"היי, זוג יונים, קדימה ההורים שלה עוד מעט באים צריך לעוף מכאן!" צעק אלינו רון.
"בסדר.." מלמל עומר. "את צריכה הסעה..?" שאל בעדינות.
גחכתי. "עומר, הבית שלי שכונה ליד.. קצת כושר לא יזיק לי.."
הוא זקף גבה. "את לא מקל ולא קבב, את בסדר.. ובינינו, זה הכי יפה.." הוא קרץ לי וירד במדרגות כשאני אחריו.

יומיים הקשר היחידי בינינו היה רק באסמסים, אך אלו היו אסמסים נחמדים של זוג ידידים טובים.. עם קצת מעט יותר..
* 'הצלחתי להכין ביצת עין! מגיע לי כל הכבוד! חחח… :)' * כתב לי.
גלגלתי את עיניי. *' אתה פשוט מר מוכשר.. ;-)' *
* 'מוכשר בהמון דברים.. אבל את תמימה מידי בשביל זה..' *
נשמתי עמוק, אני לא תמימה. *' די השתניתי, אתה יודע.. התמימות היא כבר עבר.. מה זה בכלל? חחח.. *'
לאחר מספר דקות שנדמו כנצח הוא שלח לי זוג מילים קורעות. *' אני אשם' *
התכווצתי, באתי להחזיר לו אך שמעתי את אמי צווחת. "איפה ה- 150 שקל?!"
"הם היו בארנק שלך לא?" שאל אבי בדאגה.
"כן.. הוא לא יצא מהבית.." מלמלה אמי ונשמעה מיואשת, רצתי למטה וידעתי שאני חייבת לשחק את ההצגה.
"מה קרה?" שאלה במבט מודאג.
"הכסף לתרופות של אחותך.. איפה?!" שאלה אמי ונראתה טרופה מרוב דאגה.
קרבתי על המדרגות..
גנבתי כסף, של התרופות של לין..
לא!