מלאך עם סיגריה בפה – פרק ט"ז: זיכרון אכזר.

חשתי כיצד ידי נצרבת, השתנקתי ועצמתי את עיניי מתמכרת בהשלמה מלאה לכאב, אך גם פחדתי להביט לו בעיניים. ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, בטני התהפכה וגרמה לי את הרצון העז להקיא שוב, חשתי כיצד עגלי זיעה קרה מבצבצים במורד מצחי וכל סערותיי סומרות, דמי התפרע בעורקיי וקרביי בערו, שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת קורעת כל קצה עצבים, הייתי קצרת נשימה ומסוחררת מגדר הרגיל, כאפופה בערפל.. לא רציתי להתבונן שוב בידי, בחתך העמוק.. אך הייתה גם נקודת אור בחשכה המעיקה הזו שחבטה ושפדה את עורי, קרעה את מיתרי נשמתי והנציחה אותי, הוציאה אותי משפיותי וגרמה לי להיחנק..
הכאב היוקד והאכזר, שהתלהט בכל גופי וכבש כל מערכת, תא ושריר.. שחרב אותי עד עפר, גרם לי להתרכז אך ורק בזה.. פשוט נעצתי את הסכין עמוק יותר והמשכתי את החתך באורך העורק שלי.. לא מסתכלת.. מרגישה את דמי האדמדם נוזל בהדרגה.. נוזל במורד ידי.. צונח על גבי חולצתי הפרחונית ומכנסי הלבן.. צונח על הרצפה ואוגר שלולית דם..
חשתי כיצד החור השחור רק יותר נפער וכל כולי הייתי חסרת כל שליטה מסוימת, הייתי חסרת אונים.. חשתי אבודה, כל העולם סבב סביבי, החברות שלי עמדו במרחק כמה מטרים קלושים, הטלפון היה לצדי.. אבל חשתי כה לבד, לא האמנתי שאני עושה זאת.. זה כאב, כל כך כאב, זה היה בלתי נסבל וכל כך ממכר ומשכר, אלפי תחושות ומחשבות הכו בתת ההוקרה שלי שוב ושוב..
את אמיצה – התגברת על הפחד ועשית זאת,
את פחדנית – למה את לא מסתכלת לעזאזל?!,
מה יחשבו עלייך?,
מה זה משנה?,
נשברת, נתת לעבר שלך, נתת לעומר, נתת לעצמך לנצח אותך,
כל עורי נצרב ונשרף, נטען והתכווץ לו.. צלקתי את עצמי בכל מובן שקיים, נפשי ופיזי, ו.. אוי אלוהים אדירים, זה טוב.. אני אוהבת זאת, הריח של הדם שצרב את אפי, התחושה הקרירה שלו.. וזה תקוע לי בעמקי העור הצח שלי שלא ישתזף לעולם.. עיניי מתכחשות להתבונן בזה.. גופי פועל לבדו,
ואז לרגע חשתי כיצד אני קורסת, הפינצטה צונחת מידי, אני מחליקה וראשי מוטח על גבי הרצפה המחליטה בגועל מחליא ועכשיו גם דם, בדם שלי..
חשכה, שלווה.

***

פקחתי את עיניי והדבר היחידי שחשתי היה כאב. כאב שפילח וגלף את כל גופי ונשמתי המעונה, צווחתי צווחה מחרישה להחריד שהדהדה בכל איבריי, כל מערכותיי נשרפו וחשתי כיצד אני רואה מטושטש במעט.. חשתי ריקה ופגועה. חשתי כיצד אני מנסה להיתפס בדבר בה בחשכה שאופפת אותי, מנסה למצוא דבר מה על מנת להיאחז ולהישען עליו, על מנת לא להרים ידיים ולתת למציאות שלי להכניע אותי.. לפתע עיניי נקרעו לרווחה וזה הכה בי בחוזקה כמכה מתחת לחגורה, בלעתי את רוקי ורעד גלש בכל מורד גופי ופלטתי אנקת ייאוש.. דמעות נקזו בעיניי..
הכל התרוצץ בראשי ונחרט בו, זה חלחל לי כה עמוק והייתי קצרת נשימה.. ההקאה, אוי ההקאה..
הבכי, לכל הרוחות- בגללו.. הפינצטה, הדם.. חתכתי, אני פגעתי בעצמי.. מהחולשה, מהייסורים המעיקים שנשאו על גבי ורמסו אותי.. הייסורים האפלים שטרפו אותי וחדרו כה עמוק, שגרמו לי כל פעם פשוט ליפול ולבכות, שגרמו לי לעצב וכאב..
סרקתי את החדר שהייתי שרויה בו, שכבתי תחת מיטה בעלת מצעים לבנבנים עם כתוביות של מקום מסוים, כל הקירות היו לבנים ומחליאים, מספר ארונות מעץ מלא נעמדו ביציבות ממולי ומכשיר עם שקית של דם נשען לצדי.. בלעתי את רוקי וזה צרב, אני בבית חולים. לכל הרוחות, לא, לא שוב.. אני לא סובלת את המקום הזה, אני לא יכולה להיות כאן.. זה בדיוק מאותה סיבה, גם הוא נשבר.. גם אני נשברתי, איני יכולה להישאר כאן..
חשתי חנוקה והצווחה נפלטה מגרוני, חשתי כיצד לוחצים עליי וסוגרים אותי במקום אחד ואין לי כל דרך להתנגד למציאות, כי אני חייבת להיות כאן.. רגליי צרבו והיצר של לברוח להט בעוז וכמעט ובצעתי זאת.. אבל..-
"אלוהים, התעוררת!!" צווחו יסמין ומיה ורצו אליי, דמעות נצצו בעיניהן העדינות, האחות מיהרה אחריהן וכשראתה שסתם צרחתי נרגעה וחייכה אליי חיוך רך.
"כיצד את מרגישה אלינור?" שאלה אותי בלחש.
לא הבנתי למה היא לוחשת, אולי זה סתם הקול שלה. "איך הגעת לכאן?" תבעתי לדעת.
"לא חזרת המון זמן.." לחשה מיה גם ובלעה את רוקה. "למה?" סיננה בארסיות ובהשתנקות.
יסמין לחצה על שכמה. "אל תלחצי עליה.." מלמלה. "מה שלומך?" חייכה אליי.
"בסדר.. אני משערת.." התמתחתי אך במהירות התכווצי, לכל הרוחות. "למה אתן לוחשות?"
מיה ויסמין הצביעו לכיוון הפינה של החדר, סובבתי את ראשי ולפניי נגלה אבי, שהתיישב לידי, הוא ישן. ידיו היו שלובות בקחישות ובשליטה מלאה, קמטי דאגה וצער היו כחושים תחת עיניו והוא נשם בכבדות, נשכתי את שפתי התחתונה וכל כך פחדתי. "למה קראתם למשפחה שלי?"
האחות מצמצה אליי באי הבנה מוכת הלם. "אני צריכה לעשות לך מספר בדיקות.. אבדת המון דם".
"אפשר לחכות עם זה במעט?" שאלה אותה מיה.
האחות גלגלה את עיניה. "תמהרו". הפצירה בהן ויצאה.
הן במהירות הסתערו והתיישבו משני קצוות המיטה שלי והתבוננו בי במבט חודר וארוך, קרקפתי עקצצה והיה ברור לי שהשקט והשלווה שאני זקוקה לא ינתנו לי, במיוחד לא אחרי השאלה התקיפה שלי, אפשר לומר שגם אני הייתי כך מגיבה אילו וזה היה קורה לאחת מהן.. לבי התרכך וחייכתי, הן דואגות לי, באמת דואגות לי, לא כמו העומר הזה שבגללו גם הידרדרתי לשפל המדרגה ואבדתי את כל חיי תוך מספר חודשים תמימים. אולי לספר להן זה הרעיון הטוב ביותר..
"למה חתכת? למה את כועסת שהמשפחה שלך כאן? למה הקאת? " תבעה מיה לדעת והתבוננה בי בכעס רב.
נשמתי עמוק. "הכרתי מישהו.. מישהו מדהים אך מסובך במיוחד, אני לא יכולה להגיד לכן יותר מזה והוא הסיבה להמון דברים נוראים אך מושלמים שקראו לי.." אפשר לומר שזה בהחלט מסכם תקופה מסוימת, התכווצתי, תקופה שנגמרה.
והוא לא כאן, הוא לא כאן בשביל לחזק אותי, לחבק ולנשק.. הוא לא כאן בשביל לאחוז לי את היד ולומר עד כמה הוא דאג ועד כמה הוא אוהב אותי, כי הוא כבר לא.. איני דבר בשבילו, דמעה זלגה מעיניי, מעולם לא הייתי משהו חשוב בשבילו, רק עוד חברה חודשית ומנוצלת, מנוצלת יותר מידי אפילו.. אבל אני לא יכולה להאמין בזה, עברנו כל כך המון וגלו אחד לשני הכול.. טוב, כמעט הכול, הוא לא מכיר את יוסי, הידיד המטורף שלי, אבל גם אני לא יודעת עליו הכול.. ויכולנו להספיק זאת אבל הוא וויתר, אני וויתרתי..
היה עדיף שלעולם לא הייתי פוגשת בעומר, זה היה מונע את כל הכאב לב הממית הזה.
"אז הוא בכלל לא מדהים, אם את חותכת ומקיאה בגללו.. לכל הרוחות, מה קרה לך ולמשפחה שלך?" שאלה יסמין בתקיפות מעטה.
"הם לא קבלו אותו אז עזבתי את הבית". לחשתי ולפתע חשתי כל כך רע עם עצמי. "אני מצטערת על זה.. אני רוצה לתקן זאת.." מלמלתי מבעד קול חנוק.
יסמין אמצה אותי לחיקה ונשקה על קצה ראשי. "אני מצטערת שאני כל כך תקיפה קטנטונת, אני יודעת שאת עדיין פגועה מיוסי, אני בטוחה בזה.. ההורים שלך קבעו לך פגישה עם ד"ר שלום, הוא פסיכולוג, הוא יעזור לך".
עיניי נקרעו לרווחה. "כבר סבלתי מזה מספיק לכל החיים!" הפצרתי בתוקף ובדיוק, באותה השנייה, אבי התעורר, הוא נשם עמוק ואז כשראה שאני ערה, התרומם בחבטה אדירה מהכיסא עור וכמעט העיף אותו לאחור ורץ אליי, יסמין ומיה מהרו לקום ולצאת מהחדר.
"תודה.. תודה לאל.." מלמל בלחש ודמעות הציפו את עיניו. "ילדה שלי, תינוקת שלי.." נשק לראשי וללחיי.
ולפתע געגוע עמוק וחודר הציף והכה בי בחוזקה, חשתי כיצד כל סערותיי סומרות ולבי מאיץ את דופקו, ראשי קדח בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, בידי החופשייה חבקתי אותו גם, שואפת את ריחו המוכר והטוב של הבית.. עוצמת את עיניי בחוזקה ומרגישה את המגע החם, האוהב והמגן שלו.. זה חלחל לי כה עמוק ודמי נזל מפניי, נשימותיי היו כבדות ודבר לא השתווה והיה אדיר יותר מהגעגוע הרב ורגשות האשם שהכו וצרבו בעורי ובנשמתי שוב ושוב ללא הרף, פשוט הצמדתי אותו כמה שיותר קרוב לחיקי ובכיתי בין זרועותיו. "אני כל כך מצטערת אבא.." לחשתי.
הוא אחז בראשי בין זוג ידיו. "לא, אני אשם, וויתרתי עלייך, איזה מין אבא מטומטם אני?!" הוא שאל בחריפות ובכעס.
לבי התכווץ בכאב וכפות ידיי הזיעו מהלחץ האדיר, הפכתי לפקעת אחת של עצבים וחשתי כיצד אני פולטת אנקת ייאוש, עיניי צרבו מהדמעות והכאב של העורק השמאלי שלי נשכח.. אבא יקר, לא, אתה לא אשם!
"זה לא נכון.. הייתי צריכה להיות בוגרת יותר.. אני מצטערת.." מלמלתי בקול שבור ופשוט לא רציתי לעזוב את כף ידו שלחצה על שלי בחום.
הוא העביר קצוות שיער מרדנית במיוחד למאחורי אוזני ונשק למצחי, עצמתי את עיניי. "את יודעת שאת חשובה לי, ושאני אוהב אותך, לא הפסקתי לחשוב עלייך.. תחזרי הביתה". המילים שלו היו כצלקת אשר צולקה ברצון כה רב ונזקק, לגמתי ושאפתי והבנתי עד כמה כוח עצום יש למילים, אוהבים אותי, דואגים לי, לא עומר אמר זאת.. אלא הם, המשפחה שלי, אבי הדומיננטי והקשוח שרק רצה לטובתי לאורך כל הדרך.
"שפטתי אותו יותר מידי מהר.. הייתי צריך ללכת עם המילה שלך ולא..-"
"אבא, תודה על כך שנסת למנוע את הקשר ביני לבין הדפוק הזה". חבקתי אותו שוב והוא חייך וחבק אותי גם. אבל לפתע התנתק במהירות. "מה הוא עשה לך? זה בגללו?!"
בלעתי את רוקי והעדפתי לא לענות על כך. "אולי פשוט ננסה לעבור את התקופה הזו בלי לדבר עליו.." הצעתי וידעתי שעכשיו הכול לטובתי, רציתי לחזור לחיים הקודמים שלי, לחברים הטובים וללימודים, לכך שהפעילות שלי בערבים זה סרט עם כמה חברות ולא שתייה ומכות בסנוקר או בגן שעשועים ישן, התגעגעתי לטיולים המשפחתיים שלא כללו ים וחבורה שדורשת מעומר כסף, הוא תקוע בתוך זה יותר מידי עמוק, אך עדיין חשתי אכזבה וכאב.. במקום להוביל את המלאך שלי מהחושך אל האור, מה שכמעט הצלחתי.. חזרנו שוב לנקודת ההתחלה, שבה אנו כלל לא מכירים, וזה אולי טוב לכולם אבל האם זה טוב לי..?
ידעתי שלא.
אבי בא לענות לי אך אמי ולין נכנסו בריצה ובדאגה אדירה, עיניה של אמי היו אדומות ונפוחות ולין נראתה חיוורת כסיד. "אלי!!" היא קפצה אליי, נאנקתי בכאב מורט עצבים אך עורה החלק והרך הצליח לרכך זאת. "תזהרי.." הזהיר אותה אבי במעט חריפות.
היא התעלמה ממנו ונשקה ללחיי, אמצתי אותה לחיקי ולא רציתי להרפות ממנה, דמעות הציפו את עיניי ונחתו על ראשה, אולי.. לין, לינוש, אחות יקרה שלי.. הצחוק שלה היה חסר לי, החיוך בעל זוג גומות החן אשר היו חרוטות על גבי טווי פניה העדינים בחוזקה אך גם בעדינות טהורה, העיניים הללו, עיני השקד החומות והעמוקות הללו שנראו כה כנות ומלאות שמחת חיים גם כשרעדה ונראתה מבוהלת עד מוות בדיוק כמו עכשיו, עדיין כשהתבוננתי בהן.. הן הצליחו לפרוק אותי על נשקי, לחייך גם, ולהודות על כך שזכיתי באחות כזו.. שמצליחה להאיר לי את החיים, שתמיד מקשיבה ומבינה אותי, תמיד לצדי כל פעם מחדש.. אני לא מאמינה שבאמת וויתרתי עליה!
"אני מצטערת יקרה שלי.." לחשתי בקול חנוק.
היא חייכה. "זה בסדר.. עכשיו אנחנו שוב ביחד, נכון?"
"תמיד היינו ביחד, בלב.." מלמלתי ונשקתי למצחה, היינו כל כך דומות וכל כך שונות, היא תמיד מזכירה לי את עומר.. תמיד ממלאת אותי כל פעם מחדש, הגורל הביא לי אותו ואותה, שני האנשים שמצליחים לחדור לי כל פעם מחדש עמוק אל תוך עמקי נשמתי ולבי.. שמצליחים להבין ולראות דרכי..
התבוננתי באמי מעבר לכתפה של לין, היא שלבה ידיים ונראתה שבורה. "אימא.." לחשתי.
לין התיישבה על גבי ברכיו של אבי ואמי נשקה למצחי. "את הולכת לפסיכולוגים בשביל שיסדרו את מה שישתבש בך.." היא הצליפה בי בקשיחות, מצמצתי בעיניי. "אבל איך את מרגישה אלי?"
"עכשיו מעולה.." חייכתי אליי. "את צדקת, כולכם צדקתם.." מלמלתי.
"איפה גרת?" היא תבעה לדעת. "אל תגידי לי שאצלו..!"
"כן, גרתי אתו ועם המשפחה שלו.." שחקתי באצבעותיי. "למה זה רע? זה הרי היה ברור לא?"
"אל תגידי לי ששכבתם!" השתנקו אבי ואמי יחדיו, צחקקתי, אני כבולה למיטה אחרתי שהקאתי, חתכתי והתעלפתי, יותר מכך, כל אחוזי האלכוהול שהיו בגופי.. וזה מה שמדאיג אותם?
"לא, לא הגענו לשלב הזה לפני שנפרדנו.." מלמלתי.
"את חוזרת הביתה". פסקה אמי.
"לא חשבתי אחרת.." חייכתי אליה ולפתע התכווצתי. "אני חייבת לשירותים". הודעתי להם.

***

עבר שבוע ויום בלי עומר, השתחררתי כעבור שלושה ימים מהבית חולים ולא הספקתי להיפרד מיסמין וממיה כמו שצריך, עצוב ורע לי שהן ראו אותי כך בזמן שבאו ליומיים לעיר קרובה רק בשבילי, אבל זה לא מה שגורם לי לחוש רע.. היום הפגישה הראשונה שלי אצל הפסיכולוג, לכל הרוחות, אני שונאת זאת, אבל דבר אחד אני כן יודעת, ככל שאני יותר ידבר כך זה יגמר יותר מהר, פעם זה היה יותר קל.. כי היה לי רק נושא אחד להתמקד בו, עכשיו.. לכל הרוחות, מאיפה להתחיל?
וגם, לא פגעתי בעצמי בגלל יוסי, בגלל מישהו שדבר לא יכול להשתוות לו, בגלל האהבה הראשונה שלי, וזה דבר שגם אם ישב שנתיים לא אוכל להסביר..
בדיוק הדלת לחדרו של ד"ר שלום נפתחה, לין חייכה אליי, קבעו אחר כך ללכת לגלידה, מעניין אם הוא חושב כך עליי גם.. הוא מתגעגע אליי בכלל?
כל יום אני בודקת את כל השיחות שלא נענו ואת ההודעות, שום דבר, לא היה ספק, עומר מחק אותי מחייו ללא כל דרך חזרה.. וזה איום.
"בהצלחה". חייכה אליי.
קרצתי לה. "כבר עברתי את השטויות האלה.." מלמלתי ובכך רק גרמתי לאווירה להידרדר יותר אז פשוט גלגלתי את עיניי ונכנסתי פנימה אל תוך החדר.
ד"ר שלום היה אדם מבוגר למדי, היו לו עיניים טובות וחודרות שנראו חכמות כיודעות מעבר, זוג עיניים תכולות קרות כקרח אשר תאמו לעורו הצח והלבן, שערו היה זהוב וארוך, הגיע לו עד לכתפיים ובגדיו היו ישנים.
חדרו היה כה חמים ונעים, השטיח בצבע חום נדמה כאדמה לחה, הכורסאות בצבע שמנת כה רכות ומזמינות למנוחה קלה ועמוקה, התמונות של עצי הסתיו הנושרים וגלי הים שנספגים על גבי החולות הזהובים בדרך כמעט מושלמת משרים שקט וטיפת רומנטיות, הספרים הכבדים נראים מרשימים במיוחד וחשתי לכודה ואטומה כשדלת העץ הבהיר נטרקה מאחוריי ברעש חבטה מורט וקורע כל קצה עצבים.
התיישבתי ממולו והחדר כלל לא הצליח לרסן ולו במעט את סערת הרגשות שהתחוללה בי, חשתי שאני נשרפת, מתפוגגת ונעלמת.. חשתי כיצד מוחי קודח וזה כה מייסר, כה מענה חסר כל טיפת רחמים, שריריי נמתחו לאגרוף אחת וכמכה מתחת לחגורה ומקפיאה הייתי קצרת נשימה…
דמי התלהט וחשתי רצון עז למתוח עוד את שרוולי הארוך על מנת להסתיר את התחבושות, וצמרמורת הצליפה והכתה בכל גופי והרעידה אותי, גרמה לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים ושל מתח אדירים, עצמתי את עיניי וצווחה צווחה מחרישה להחריד שהרעידה את כל איבריי וגרמה לי להשתנק.. הפעם האחרונה כשהייתי כאן.. דמי נזל מפניי.. כפות ידיי התאגרפו והזיעו.. חגורתו, הוא איים להטיח אותה בי.. , בטני התהפכה ומיץ מרה עלה בגרוני, רציתי להקיא…
"שלום לך אלינור, אני ד"ר שלום אבל תוכלי פשוט לקרוא לי טל, מה שלומך?" הוא שאל והיה לו חיוך רחב וחם.
נעתי מצד לצד באי נוחות, לדבר ולגמור. "אני בטוחה שאם הייתי מרגישה בסדר לא הייתי אמורה להיות כאן.." מלמלתי. "אבל לשם שינוי, אני בסדר גמור…"
הוא זקף גבה ופלט גיחוך. "אני שמח לשמוע זאת, זה חשוב לי". ציין כדרך אגב ולבי התכווץ, לאן הוא לוקח את זה? הוא מפקפק בי? "כפי שידוע לי יש לך עבר.."
"לכל אחד יש את הקלישאה הזו.." מלמלתי. "שלדים בארון.."
הוא התבונן בי במבט ארוך ובוחן, הייתה לי תחושה שהוא מנסה לפענח אותי, בלעתי את רוקי, ברור מטופשת שכמוך זו העבודה שלו! שלדים בארון.. גם לעומר יש, ושנינו לא הצלחנו להתגבר עליהם, אני בספק אם גם נצליח.. כשהייתי לצדו לא הזכרתי את יוסי כי לא חשתי בכאב המחניק והמשפד הזה שפילח וגלף, צרב את עורי ונשמתי המעונה והמצולקת, אבל עכשיו כשאני בלעדיו.. אני חשה שזה מחלחל לי שוב, לכל הרוחות, מדוע אני כאן אם המקום הזה רק עושה לי רע?!
"אבל עדיין לא התגברת אליהם". הוא שמט את המובן מאליו. "זה בסדר, המטרה היא לא לשכוח אלא לנסות להתמודד אתם ולהמשיך בחיים כרגיל בלי שזה יפריע.." חייך אליי. "הצלחת אי פעם להזניח זאת?"
שתקתי והתבוננתי בו בעיניים קרועות לרווחה. "כן, בזכות גבר אחד.." לחשתי. "עד שפגשתי בו זה נסחב איתי כל יום ויום.." מלמלתי.
הוא נראה לרגע מרוצה וזה נחם אותי, אולי הוא ישחרר אותי מהר יותר? "אני מניח שהאהבה הוכיחה את עצמה מחדש.." מלמל. "את ממשיכה להיפגש עם הגבר הגיבור הזה?"
נכון, הוא גיבור, הוא היה הגיבור שלי, המלאך האהוב עם הסיגריה המחניקה. "זו הבעיה, ההורים שלי טוענים שבגללו התחלתי לחתוך ולהקיא.. הוא הסיבה כביכול שאני כאן.." נשמתי עמוק.
"ואיך את מרגישה עם זה?" הוא שאל בהתעניינות.
זקפתי גבה. "אתה צוחק עליי?" בעבר כששאלו אותי זאת שתקתי ונסתי להבין את דוכן השאלה, לא סתם שואלים אותה.. רוצים בעצם לפענח ולראות לאן אתה לוקח זאת, הכדור מופנה אליך ואתה יכול לבחור מה לעשות עמו.. באיזה רגש ותחושה לבחור, והיא החשובה ביותר. אבל כיום אני בעלת ביטחון, אין לי בעיה לצחוק למישהו בפנים, למרות שהביטחון הזה רק גרם לי ליפול.
"את עצובה מכך שהסיפור נגמר או שאת חשה הקלה?" הוא צחקק ונשמע נערי להפליא. "אהבת אותו אבל גם נהרסת". הסביר.
"אני אוהבת אותו". פלטתי בלי חשיבה. "ואני לא מתחרטת על כלום, אני מתגעגעת אליו, הוא חסר לי, יכולנו ביחד למצוא את הדרך.."
"למה?" שאל בלהיטות.
"אני לא יודעת.. לדבר טוב יותר אני מניחה.." משכתי בכתפיי. "מה שמדהים זה שפשוט עזבתי הכול, שכחתי מהכול, נגררתי אחריו כי הייתי זקוקה ונואשת לקרבה שלו.. והוא.." קמצתי את ידי לאגרוף ונתתי לדמעה בוגדנית לצנוח מעיניי ולפגוע בברכי. "והוא לא העריך את זה.. הוא אפילו לא התקשר.. חתכתי כי החיים שלי לא שווים כלום בלעדיו, אני מתגעגעת אליו.. לכל הרוחות, הפנים שלו, הריח שלו, הוא עצמו.. טל, עזבתי את הבית שלי בשבילו". פרקתי את אשר על לבי. "אני חשה מנוצלת וטיפשה שזה כואב לי".
הוא הניח את ידו על סנטרו ונטש את הפנקס. "אנו בני אדם ולא עשויים מאבן, הרגשות שלנו נוטים מידי פעם לצאת משליטה, וכפי שאת תיארת זה קרה לך גם וזה נורמלי לגמרי יקירתי.." חייך אליי חיוך מחזק בעל עוצמה אדירה. "אינך טיפשה, את מאוהבת, וזה הדבר והרגש המדהים ביותר בכל העולם, ופרקת את הפרידה בכאב והענשה עצמית.. את כאילו ומאישה את עצמך בפרידה, את מי שנפרדת?"
עיניי נפערו לרווחה, מה..? "לא, הוא נפרד ממני, ואני צעקתי עליו ויצאתי.. אפילו נשיקת פרידה לא הענקתי לו.." ואז השתתקתי ורעדתי, התבוננתי בו בעיניים קרועות לרווחה ודמי נזל מפניי. "יש סיכוי שלא שכחתי מהכאב של הפרידה אבל בעצם.."
"אני ישתף אותך בסיפור אישי שלי". הוא שלב את ידיו ונשען לאחור. "יש לי בת שהיא בערך בגילך, עוד חודשיים בת 18, והיא גם הכירה מישהו אשר הגיעה ממשפחה טובה ולמד". התחיל ולגם מכוס המים הצוננים שלו, עקבתי אחרי כל תנועה והבעת פנים שלו, ידעתי שאפילו הלגימה מהמים היא אולי לא סתם מעשה ורציתי להיות דרוכה ומכונה אך גם הסיפור הקשה עליי. "יום אחד הוא נפרד ממנה בלי כל הסבל והיא חשה אשמה בכך, אשמה שעשתה דבר מה רע והרסה את הרומן, היא הענישה את עצמה בכך שהרעיבה את עצמה, ולא טפחה את עצמה, לא למדה ושרטה את עורה.." מלמל וחבק את עצמו ועצם את עיניו והבנתי שהוא מנסה להתגבר על צמרמורת. "היא כמעט התאבדה בסוף". השתתק.
"והיום היא בסדר?" לחשתי.
הוא חייך. "כן, היא נהדרת". הוא העביר יד בשערו. "רגשות אשמה הוא דבר אנושי, אבל את צריכה לשלוט ביצר שלך, הבנתי שקשה לך לעשות זאת.. אבל לפגוע ולהעניש ולהרוס את הדימוי העצמי שלך זוהי אינה הדרך, אני מבין שנהרסת כבר בעבר ואני מכבד זאת שקשה לך, אבל אל תשכחי שאת מוקפת באנשים מסביבך.. שאת לא לבד, שתמיד תוכלי לקחת דף ועט ולהתחיל לכתוב". חייך אליי. "ולספר איך את מרגישה".
צחקקתי. "תודה, אתה לא פסיכולוג רגיל.." מלמלתי.
"את פגועה ושבורה נפשית, את מזכירה לי את הבת שלי.. אני מבין". חייך.
"אני לא יודעת איך להמשיך הלאה.. אני תמיד תוקעת אצבע או מברשת שיניים ומקיאה, אני משתוקקת לנפץ את הכוס זכוכית הזו ולחתוך..!" הגבהתי את קולי בפחד מהווידוי הנורא שנסתי להכחיש לעצמי, עיניי קדחו לכיוון כוסו הריקה וידיי צרבו, עורקיי בערו ורציתי זאת.. קרביי ושרירי נמתחו.. כל כך.
הוא התבונן בי במבט רך. "אבל את מרגישה שזה לא נכון ואת לא עושה זאת, זוהי גבורה בפני עצמה". חייך אליי. "למה את רוצה לפגוע בעצמך?"
השפלתי מבט ועוד כמה דמעות זלגו. "אולי מהנעשה עצמית.. אולי כי זה טוב לי, כי אני זקוקה לזה.."
הוא השפיל את ראשו. "את לא מכירה עוד דרכים טובות לפרוק עצבים כמו שאומרים? יש מסביבך אלפי אפשרויות מדוע דווקא זה?"
זקפתי גבה. "דבר לא יעזור לי.."
"נסית לרוץ או לירות ברובה צבע? נסית לטפס על הר ולצווח? נסית אי פעם לעשות צניחה חופשית?" צחקק. "העולם הוא יפה, את מתנה, בלעדייך העולם לא היה מושלם כי את לא חלק ממנו.. אל תוותרי על עצמך, את חזקה, את יפה, אל תשכחי זאת, הפחד לא יותר חזק ממך, את הרבה יותר חזקה ממנו, את עברת המון, את חזקה". הוא חזר על כך שוב ושוב וזה חדר לי עמוק לירכי מוחי.
נשמתי עמוק. "הלוואי שהייתי מרגישה כך יום אחד.."
"את זה נדע בפגישה הבאה שלנו". קרץ לי ולחץ את ידי, לחצתי את ידו בחום.
"תודה". לחשתי ויצאתי במהירות, ורציתי לפגוש אותו שוב, זה באמת עזר לפרוק הכול ולשמוע שאני חזקה ויכולה להתמודד עם כל המציאות המחורבנת הזו, זה מנחם.. זה מחזק. נשמתי עמוק וחייכתי.

בדרך עצרתי במאפייה של עומר, הוא לא כאן, יופי. שלמתי 2,000 שקל מאותה הפעם ההיא והלכתי משם, איני יכולה להרשות לו לשלם, במיוחד לא אחרי מה שאני יודעת שעובר עליו ועל משפחתו.
"למה עצרנו במאפייה ההיא?" שאלה אותי לין בכניסה לגלידרייה, אחזתי בידה והתקדמתי לכיוון התור.
חייכתי אליה ולא רציתי להגיד לה מדוע. "משהו שעשיתי.." מלמלתי וחייכתי לכיוון המוכרת שלבשה מדים ירוקים עם הלוגו של הגלידרייה.
"שתי גלידות שוקולד עם פצפוצים בגביע בבקשה". בקשתי בנימוס וכעבור דקות מועטות היא הגישה לי זאת, שלמתי לה את הכסף הנדרש והובלתי את לין לשולחן בפינה.
"איך הייתה הפגישה?" היא שאלה בהתעניינות.
עיניי נפערו לרווחה והייתי קצרת נשימה. "היה בסדר.. הוא בסדר הפסיכולוג הזה". מלמלתי.
היא לקקה במהירות מהגלידה המטפטפת והדביקה שלה וזקפה גבה. "את מרגישה שזה עוזר לך?"
ממתי היא כל כך מבוגרת לגילה? "למה את שואלת?"
היא השפילה מבט. "אני פשוט דואגת לך.. יותר מחודש וחצי לא ראיתי אותך, זה המון זמן.. ועברת המון". היא הסבירה בלחש.
"אני חושבת שזה עוזר לי ואני מחכה לפגישה הבאה". מהרתי לומר, לבי התכווץ וגלי חום הכו בי ברכות מלטפת ונינוחה, היא דואגת לי, אני אמורה לדאוג לה.. היא מי שחולה באמת.
"אז סתם שפטת". היא קרצה לי בצחקוק.
ליקקתי במהירות גם והיא צחקה צחוק מטורף. "כנראה שסתם שפטתי, מה מצחיק כל כך?" שאלתי בדאגה.
"כלום.." היא מלמלה בקול חנוק מצחוק. "אני שמחה שחזרת".
"גם אני שמחה.." השפלתי מבט. "ואיך את מרגישה?"
"הרבה יותר טוב, ירון מדהים, אני מתה עליו!" היא הסמיקה והשפילה מבט בעת ובעונה אחת שנשכה את שפתה התחתונה, התגובה הרגילה שלה לירון.
"הוא באמת ילד מדהים וטוב.. אני שמחה שבחרת בו". חייכתי אליה.
"אני צמאה". היא פלטה.
גלגלתי את עיניי ונגשתי לכיוון הדלפק על מנת לבקש שוקו עם קצפת על מנת להשלים את האווירה המשמינה למדי, גם ככה אני יקיא..
קפאתי, לא! אני לא יעשה זאת!
ואז לפתע עיניי פגשו בו, במלאך, רק לו יש את העיניים הללו ואת המבט המשותק הזה, רק לו השער מסתדר בדרך כמעט מושלמת, רק מולו הלב שלי פועם כך.. והנה הוא, אחרי נצח, אחרי שבוע ויום שפשוט מתתי בהם.. הוא ממולי, במקום הכי לא צפוי שיש בעולם, אחרי פגישה עם הפסיכולוג שרובה הייתה עליו.
הוא התקדם אליי במהירות בהליכה הגברית אשר מרטה את כל עצביי וקרעה אותי, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, קרביי להטו ודמי התפרע בעורקיי, צמרמורת קרירה הכתה בי בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, כל סערותיי סמרו והייתי קצרת נשימה.. כשראיתי את זוג השפתיים האהובות מכל הללו חשתי כיצד אני נפרקת על נשקי וכל מערכת, שריר ותא בגופי נחרבים ומתפוגגים עד עפר, מראהו הכה בי וחלחל לי כה עמוק וחשתי כיצד כפות ידיי מזיעות והמתח גובר ולופת בי בחוזקה.
"אלינור.." הוא השתנק ואחז בפניי, לא יכולתי לזוז.
"היי.." לחשתי, המילים נאבדו מפי, אני עצמי נאבדתי במראהו העוצר נשימה והכובש.
"היי.." הוא צחקק והתבונן בי בחיוך כה אוהב. "מה שלומך?"
בלעתי את רוקי. "לא טוב.." פלטתי בכנות.
הוא השפיל מבט. "אבי דחק בי לצאת מהבית.. עם ירון.." מלמל.
התבוננתי בלין ובירון שמצאו להם פינה משלהם ולא הפסיקו לדבר, חייכתי אך במהירות הייתי ממוגנטת אליו שוב, כעש שנמשך אל תוך עמקי האש היוקדת ונשרפת, כבר מזמן נשרפתי.
"שמעתי מרון שנעלמת". השפלתי מבט. "למה?"
הוא זקף גבות ונראה פגוע, זה כאב לי באופן קשה במיוחד, נשכתי את שפתי התחתונה, רק לא המבט הזה מתוק.. "למה?" הוא חזק על שאלתי. "למה לך היה קשה?"
"עברתי המון מאז שנפרדת ממני.." לחשתי, המילים הללו כה כואבות, הוא עצם את עיניו ולפתע חשתי ששנינו לא רוצים לשמוע את זה.
"אני מצטער". הוא פלט בקשיחות. "אני רוצה לחזור אלייך, מעבר לכך, אני רוצה לצאת אתך לדייט".
התרחקתי ממנו במקצת ובחנתי אותו. "מה קרה לך?" שאלתי מזועזעת. "נפרדת ממני בלי כל סיבה ועכשיו אתה אומר לי ש..-"
"לא התכוונת לזה". הוא מהר לקטוע אותי. "רק התבוננתי בך חסרת הכרה על גבי המיזרון שלי. שלך. ורק חשבתי לעצמי כמה אני פוגע בך ועד כמה אני לא ראוי לך.."
"אמרת שהפסקת לאהוב אותי…" התעלמתי מדבריו, מאס מהתירוץ העלוב הזה.
הוא צחקק. "התאמת שדי הפתעת אך גם מאוד פגעת בי שהאמנת לשטות הזו, אבל שיהיה.. אני מצטער אבל אני אגואיסט ואני רוצה לסבך אותך איתי.. כי אני רוצה אותך".
המילים שלו חדרו לי כה עמוק, שאפתי ולגמתי בשקיקה רבה וחשתי כיצד קרביי בוערים ונקודה אחת בגופי מפרפרת בעונג רב.. המילים הללו כה חזקות וטעונות ברגש והבטחה כה רבים, הוא רוצה אותי.
"ואני רוצה להסתבך אתך.." לחשתי. "אבל זה כבר מאוחר מידי". הטחתי.
הוא זקף גבה. "אל תתחילי, אנחנו יכולים הכול לעשות ביחד.. את גרה עם ההורים שלך?"
"אחרי בית החולים אז חזרתי אליהם.." פלטתי בלי חשיבה ולאחר מכן עיניי נקרעו לרווחה. "אני לא יכולה להיפגש אתך".
סובבתי את ראשי והתקדמתי לכיוון לין וירון, הוא חבק אותי ואני החזרתי לו חיבוק אוהב. "לין אני הולכת, את נשארת כאן?"
היא הנהנה ואני גלגלתי את עיניי ויצאתי משם, הדלקתי את הרכב שלי ורגע לפני שבאתי להיכנס ידו אחזה במפרק ידי ואלפי גלי רטט גרמו לי לפרפר במקומי.
הוא סובב אותי אליו. "איזה בית חולים?" סנן ברעד.
"זה לא המקום ולא הזמן וגם נפרדנו, אני לא חייבת לך כלום.." מלמלתי.
"אבל אני דואג מאוד!" הוא צעד עליי.
נסתי להתנתק ממנו ולהיכנס למכונית, מי הוא חושב שהוא שיכעס עליי? שירים עליי את קולו? אם הוא באמת דואג אז איפה בדיוק הוא היה בכל השבוע האחרון?
"עזוב אותי.." לחשתי.
הוא הצמיד אותי אליו ואחז בפניי, מקבע אותי למקומי.
"איפה היית אה?!" צווחתי עליו, גורמת למספר הולכי רגל להתבונן בנו ואז להמשיך הלאה. "איפה היית בכל השבוע האחרון אחרי שזרקת אותי בכזו קרירות!" הנמכתי במעט את קולי.
"לא חשבתי שזה הוגן לשחק בך.." מלמל, זקפתי גבה, זה מפתיע. "להיפרד ואז להתקשר כל יום.." הסביר.
נשמתי עמוק. לעזאזל אתו, הוא צודק. "בסדר, אבל ההורים שלי לא מסכימים לי להיפגש אתך, אני מצטערת.." מלמלתי.
"אני לא הולך לוותר". הוא הכה בי בחוזקה. "אני ידבר עם ההורים שלך אם צריך".
"תדבר.." אמרתי ביבוש. "וגם, ממתי אתה בחור של דייטים?" זקפתי גבה.
"אני לא אחד שיוצא לכל השטויות האלו אבל אמרתי לך, את מיוחדת". הוא נשק ללחי שלי. "התגעגעת אליי כמו שאני אלייך?" שאל בלחש.
"יותר אפילו.." מלמלתי. "מתי". התוודיתי.
"זה היה שבוע גיהינום, כל יום לא נגמר.. כל דקה רק יותר קשה.." אמר בקול שבור, לכל הרוחות, הוא כל כך רומנטי ונוגע ללב.. רק התחשק לי להעביר יד על גבי טווי פניו ולנשוק לשפתיו על מנת להעלים את המבט הזה ולגרום לו להבין עד כמה אני נואשת לזרועות שלו, למגע שלו, לריח ולנשיקות שלו..
עד כמה אני מוכנה להתחנן לו.
"נפגש בערב?" שאלתי בלחש.
הוא חייך אליי. "קודם כל אני רוצה לדבר עם ההורים שלך, אבל כן, היום בערב. סעי הביתה, אני יקח את לין".
וכך נפרדנו, בלי נשיקה, אך עם תקווה גדולה.
אני עדיין לא מאמינה שבאמת נפגשנו ובאמת חזרנו, או שלא..?
לכל הרוחות, הוא יוצא לדייט חשוב אתי!