מלאך עם סיגריה בפה – פרק ט"ו: פרידה ראשונה.

מצמצתי בעיניי בכאב ובחולשה, ראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בגעש ובאלפי תחושות כה מצמרמורת וצורבות, חשתי כיצד אני כה חלשה.. כה חסרת כוחות, כאילו והכול נלקח ונגזל ממני והתפורר, התפוגג מבעד כפות ידיי והייתי עיוורת מידי על מנת למנוע זאת, מתחתי את אצבעות רגליי בפוינט קורע ומורט כל קצה עצבים, חשתי כיצד שריריי קשורים אחד בשני וקרים כקרח.. דמי נזל מפניי וצווחה לא קרויה צווחה מעמקי נשמתי המעונה והמונצחת ומהדהדת בכל איבריי, החור השחור גרם לצלקת אשר מצולקת בכל דרך שהי.. גרם לי לטבוע, לשקוע.. גרוני היה חנוק אך לא בכיתי, לא עוד.
"היא התעוררה!" קרא ירון וקפץ במקומו, זקפתי גבות אך גם זה כאב.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ואצבעות ידיי רעדו, חשתי כיצד זיעה קרה מכסה את כל גופי ואיני יכולה עוד לספוג ולו קול זעיר או רגש אדיר.. התכווצתי בכאב אשר גרם לקרביי ללהוט, הייתי אבודה.. לכל הרוחות, הכל כל כך מורגש וכה לא רצוי..
"תודה לאל.." שמעתי את יעקוב קורה בהקלה והתקדם אליי בצעדי הענק שלו אשר כלל לא משקפים את מצבו. "מה שלומך קטנטונת?" שאל ברכות וליטף את שערי, קרקרפתי עקצצה וחשתי כיצד כל גופי נצרב, חם.. טעון באלפי כוויות, עיניי עדיין שרפו לי.. אני עצמי נשרפתי ונחרבתי עד עפר.. פקחתי במעט את עיניי ולא יכולתי לסבול מגע, הייתי שכובה על גבי המזרון שלי ושלו.. אחזתי בסמיכה הדקה וקרבתי אותה אל תוך עמקי חיקי, שאפתי את ריחה המשכר.. ובין רגע כל מערכותיי נדלקו, הריח שלו..
שפתיי היו יבשות והייתי יכולה להישבע שאני נראית זוועה, אבל הדבר היחידי שרציתי לראות, שהייתי זקוקה ונואשת לו בלי כל טיפת בושה זה לא אחר מאשר הגבר שלי.. לבי הלם בחוזקה והייתי קצרת נשימה, סערותיי סמרו בעוז וחשתי סחרור מטריף דעת, שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, דמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים למרות שכבר מזמן נהייתי הכלי שבר הפרטי והנצחי שלו.. קרביי בערו, עצמתי את עיניי, נותנת לתחושה הטובה והמנחמת לחלחל לי כה עמוק למרות שבתת ההוקרה שלי ידעתי שהיא שגויה, שהיא טעות.. שהוא טעות וצרה צרורה אחת גדולה, ידעתי שמה שהוא עשה לא בסדר.. שהוא היה צריך להיות לצדי, לצד הבת זוג שלו, לנסות להקשיב ולהבין.. אבל הוא רץ לאקסית המטורפת והמחליאה שלו..
מיץ מרה עלה בגרוני ורציתי להקיא. "איפה הוא?" פלטתי ולפתע פחדתי, היכן הוא באמת?!
"לכל הרוחות, אלינור..!" פלט עומר, הזדקפתי במעט למרות שזה גרם לי כאב, רק עצם המחשבה שאני יראה את הגבר המתוק והקשוח, העצוב והמצמרר שלי.. נתנה לי כוח, לפתע עיניי נקרעו לרווחה כשראיתי אותו ולא האמנתי שהוא נושא מגש עם ארוחת בוקר אשר מכילה זוג ביצי עין חמות מהאדים שהעלו, סלט ירקות חתוך בקפידה.. אצבעו הייתה חבושה, נשכתי את שפתי התחתונה, מסכן אהוב שלי, לא.. אל תפגע בעצמך.. רק רציתי לנשק לו את האצבע הפגועה על מנת להפיג את הכאב שאולי לו כלל לא כאב אבל אותי שיפד..
ופרוסה לחם אחת. לכל הרוחות, לא, לא לחם! לא מגיע לי זאת, שישמור למשפחה שלו!
"אנחנו נתן לכם פרטיות.." מלמל יעקוב, נשק למצחי. "הוא השתגע, מה עשית לבן שלי?" לחש לאוזני בגיחוך וסמן לעומר להיכנס לחדרו שלו בזמן שהוא הלך למטבח.
לאחר כמה דקות של שתיקה שבה זכיתי, לשאוף, ללגום, לנצור ולצלק את יופיו האלוהי בנשמתי ובזיכרוני.. מתמכרת לתחושה שרק הגבירה את עצמה, אין דבר שנדמה לו, אין כל סיכוי שהגבר הזה נועד לי.. רק המחשבה עליו ריפאה אותי וכשהוא כאן, ממולי, קמטי עייפות כחושית תחת עיני המלאך התכולות שלו אשר מצליחות לקטוף אותי מהמציאות ולשאוב אותי אך ורק אליו, הבועה הפרטית שלנו לא במעט נסדקה.. הוא חייך אליי חיוך מוקיר תודה והבנתי שהוא מרגיש את החשמל שקודח בינינו, את האש אשר נשרפת בלהבה אחת גדולה.. כה חושנית וממכרת, כה רצויה ומקרבת אותי אליו, היינו מסופקים רק מלהביט אחד בשנייה ולדעת שהכול בסדר..
או שלא?
הוא הגיש לי את הארוחה וסדר מספר כריות מאחורי גבי על מנת שיהיה לי נוח להישען על הקיר בעת הארוחה. "תודה.." לחשתי.
הוא נשען על הקיר וצפה בי אוכלת בשתיקה, זה במעט הביך אותי ולא כך ציפיתי שהוא יגיב. "רוצה קצת..?" שאלתי בחיוך.
הוא נענע את ראשו בשלילה, השפלתי את מבטי וכל השתיקה הזו הלחיצה אותי יותר, קרביי להטו והייתי קצרת כל נשימה, בטני נקשרה וכאבה לי.. תחושת חלחלה הציפה את בטני וראשי קדח בחוזקה, ידיי רעדו וכל סערות גופי סמרו בעוז.. חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ועורקיי נקרעו.. חזי נחבט באפי הצלפות, כל כולי הוצלפתי ונכוויתי מעצם השתיקה המותחת מורטת כל קצה עצבים, מעצם המראה הכה גברי וחייתי שלו.. מעצם כל האירועים שקרו לאחרונה ואנו חותמים זאת ב.מה? בשתיקה?
"מצאת אותי מעולפת?" שאלתי בלחש בזמן ששיפדתי מספר ירקות ואכלתי בשקיקה, אני כה רעבה, כה ריקה..
"אני לא רוצה לדבר על זה.." הוא לחש. "זה היה המראה הכי נוראי שראיתי אי פעם.." הוא חבק את עצמו, נשם עמוק, עצם את עיניו בחוזקה והייתה לי תחושה שהוא שוב מתחבא.. שוב נעלם לי.
"עומר, מה קורה?" תבעתי לדעת בדאגה.
הוא יישר אליי מבט. "אנחנו חייבים להיפרד". הוא אמר בקול חנוק אך במבט רציני ובוטח שלא מניד עפעף.
הייתה שתיקה ממושכת, כל עולמי דמם, המזלג צנח מידי ועיניי היו קרועות לרווחה, ראשי היה ריק ממחשבות.. שרירי בטני נקשרו האחד בשני, לא יכולתי לנשום.. שריריי נקרעו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וחשתי מצולקת, מוכה, נעזבת, לא רצויה, לא נאהבת.. בידי האדם שאני הכי אהבתי אי פעם בכל חיי, שלוש מילים אשר טעונות בכה המון, שגרמו לי פשוט לדחוף את הצלחת ולקבור את פניי בין זוג כפות ידיי, לא ידעתי מה לומר, לא, זה לא קורה לי.. לא יכול להיות שהוא באמת רציני, למה, למה הוא עושה לי את זה?!
"אתה לא רציני.." פלטתי לבסוף. "למה?" לחשתי.
יישרתי אליו מבט על מנת לבחון שוב את הבעת פניו, לבדוק שאולי הוא מתלוצץ על מנת לשבור את הקרח הקפוא והקשוח שבינינו שטעון בכה המון אבל לא.. הוא נראה עדיין רציני אך גם פגוע.. עיני התכלת שלו היו מבריקות וידיו נרפו, הוא נראה שבור לא פחות, אך עדיין אם אותו הרצון, אותו הרצון שלזרוק אותי!
"אני מההתחלה ידעתי שאני לא בנוי לזוגיות, לא מכיר את הרגשות האלו, לא הרגשתי את זה אף פעם בכל החיים שלי עם כל בחורה שאי פעם יצאתי אתה, זה לא מתאים לי.. אני לא יכול לסבול את המחשבה שהחיים שלי פוגעים בך שוב ושוב ושוב, אנחנו טעות, מצטער". הוא שמט ומצחו התכווץ, כאילו והוא חשב מה לומר לי, פי נפער לרווחה והייתי מוכת הלם, כמכה מתחת לחגורה, מכה קרה וכה מקשה.. כל כולי רעדתי.. לבי הלם בחוזקה, לא.. פלטתי אנקת ייאוש.
"אם זה בגלל שלא ספרתי לך שמאי חותכת אז..-" מיהרתי לנסות להבהיר דברים, לא, אני לא יכולה לוותר עליו, רק לא הוא.. הוא הכול, הכול!
"זה רק חלק קטן וחסר משמעות, תפסיקי אלינור, תתלבשי ותלכי". הוא קטע אותי בכעס וקשיחות.
גרוני, נפשי, גופי, לא יכלו עוד לסבול את הדמעות שרק גברו להן יותר ויותר. "לא.." לחשתי, השפלתי את ראשי וכרככתי את זרועותיי סביב ברכיי, התקבצתי לכדור קטן, רק רציתי להיעלם, רציתי למות.. רק לא להיות אתו באותו חדר ולשמוע שהוא רוצה לגמור זאת, שאני אקח את הדברים שלי ואלך.. אחרי כל מה שחלקנו ביחד, אחרי כל מה שוויתרנו בשביל להיות ביחד.. הוא לא יכול לעשות לי זאת, אסור לו!
"אבל.." פלטתי מבעד דמעותיי המלוחות שצרבו בעורי. "אמרת.. אמרת שאני מיוחדת.. אחרי כל מה שוויתרתי עליו בשבילך, אחרי כל מה שחלקנו ביחד…" לחשתי.
הוא תחב את ידיו בשערו אשר היה פרוע על גבי טווי פניו הכל כך גבריים ומושכים מורטי העצבים והמשכרים, הוא התבונן בי במבט החודר והעמוק שלו שחלחל לי כה עמוק. "אל תעשי את זה יותר קשה, אני לא גבר של זוגיות וכל החארטה הזו.. אז חלקתי אתך סודות, בסדר, אבל לא בקשתי שתעזבי את הבית שלך בשבילי!"
"זה מה שיש לך לומר לי..?" לחשתי. "הכול היה טוב, זה שאתה פשוט לא מוכן לנסות להקשיב ולהבין אותי, זה שבמקום להגן עליי כמו שאני תמיד הגנתי עליך.. כשכל החברים שלך היו נגדי, היית אמור להיות לצד הבת זוג שלך ואז לדבר אתי ולצעוק עליי.. אתה הורס הכול, המאי הזאת הרסה הכול!" צווחתי עליו, התרוממתי מהמיטה שלא סיימתי אפילו חצי מהארוחה, פתחתי את הארונית הקטנה שלו והחלתי לאסוף את כל הבגדים שלי.
"זה לא קשור אליה, וכן זה מה שיש לי לומר לך.. אני מצטער שמשכתי זאת הרבה זמן..-"
"משכת הרבה זמן?!" צווחתי עליו. "אז למה זה קשור? בגלל שאני לומדת? בגלל שאין לי שיער בלונדיני? בגלל שאני לא ישר רצה לשכב או להתקלח אתך? בגלל שאיני שתיתי לפני שהכרתי אותך? תחסוך ממני את זה שאני נפגעת כי אני לא! אתה היחידי שיכול לפגוע בי, תבין כבר!" לא הפסקתי לצעוק מבעד הדמעות, שופכת אל כל הכאב והקושי שלי עליו, פורקת זאת.. פתחתי את המזוודה שנשכבה ליד הארון, עצמתי את עיניי ונזכרתי באותו הלילה שהבטחנו שאני יארוז רק באותו היום שנטוס טיסה ראשונה ביחד רק אני והוא.. התבוננתי בו, הוא נראה חיוור אך עדיין חזק וכובש, צנחתי על הרצפה וזרקתי את כל הבגדים לבפנים.
"זה לא קשור, אני לא בנוי לזוגיות וזהו זה..-"
"הפסקת לאהוב אותי?" לחשתי, הפניתי את גבי אליו כי לא יכולתי להתבונן בו, ידעתי שאני אשבר ואאבד לנצח.. פשוט נפלתי על ברכיי מכובד אהבה.
הוא שתק. אז הוא עדיין אוהב אותי..?
סובבתי אליו את ראשי, ידיי צווחו וצרבו על מנת שייגעו בשערו המשי, בגופו השרירי, הגבי והחטוב, צווחו להעביר יד על גבי טווי שפתיו ואז לקרוס עליו בנשיקה כה רצויה.. נשמתי עמוק, אהיה מוכנה לפצוע את ידיי על מנת לא לעשות זאת..
"סיפרת לי כל כך המון, אני לך.. התאהבתי בך אהבה ראשונה, עומר". פלטתי בארסיות.
"זה יותר מידי בשבילי.." מלמל. "הפסקתי לאהוב אותך או שמעולם לא אהבתי, אני לא יודע.."
אז הוא לא אהב אותי..? התבוננתי בו במבט שבור וקרוע לחלקים, הייתי מנופצת לרסיסים שהתעופפו עם הרוח.. עומר.
חזרתי לארון והעמסתי עוד כמה בגדים וזרקתי למזוודה.
"אז כלום לא שווה". לחשתי.
"אני מצטער..-"
"אל!" הפניתי אליו אצבע והשתקתי אותו.
"אז.. את הולכת?" הוא שאל בקול שכלל לא שלם עם עצמו.
"זה הרי מה שאתה רוצה לא?" לחשתי. "לך ****** עומר, יודע מה? גם הקשר הזה לא מתאים לי!" שקרתי, ברור ששיקרתי, אבל הייתי חייבת במעט להגן על הכבוד והאגו העצמי שלי שגם ככה כבר לא היה שווה כלום, דבר לא שווה בלי האהבה שלו. "אתה, החבורת מפגרים שלך, כל השתייה, הכדורים, המכות והסמים.."
"יופי, זה הכי טוב לשנינו לא להיות ביחד כזוג". הוא פלט חרש.
"לא, הכי טוב בשבילנו לא להכיר בכלל". לחשתי. "רק חודש ושבוע אנחנו ביחד וכבר אנחנו הורסים אחד את השני". סגרתי את המזוודה והתקדמתי לכיוון הפינת אוכל.
יעקוב התבונן בעומר במבט עצוב וירון התבונן בי מבועת. "את עוזבת?!" הוא צווח.
"כן, תודה על הכול חברים יקרים.." לחשתי וחבקתי את ירון בעת ובעונה אחת שנגבתי את הדמעות. "נפגש בזכות לין?" קרצתי לו.
"בהחלט!" הוא קרא באושר. נשקתי אותו על הלחי ועל קודקוד ראשו ואז התפרקתי על זרועותיו של יעקוב ובכיתי בשקט. "תודה על הכול.." לחשתי.
"לא, תודה לך יקירה, ואת יודעת זאת". הוא קרץ לי ואמץ אותי לחיקו, לא האמנתי שאני עוזבת.. לא האמנתי שהכול נגמר בינינו, אני לא שלמה עם כך ועדיין לא מבינה למה.. הוא לא בנוי לזה, גם אני לא בנויה להמון דברים שלו, אבל יכולנו להתגבר על כך, ביחד.
למזלי אני יכולה לנסוע היום לתחנת אוטובוס היישר לסבתא של מיה ולחברות שלי, אני כה מתגעגעת וזקוקה להן ועדיין אפילו לא קראתי את המכתב.. מדהים שעבר כל כך המון זמן מאז אבל נדמה כאילו דקה לא עברה.
התבוננתי בעומר מבט אחרון, רעדתי כל כולי, הייתי מחרישה להחריד מבפנים אך שקטה מבחוץ, ראשי קדח כמטען חשמלי טעון, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי להטו ושריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים.. חשתי כיצד סערותיי סומרות ואני נלכדת בעיניים הללו, שואפת ולוגמת אותו, נוצרת אותו ואת האהבה הגדולה שלי אליו ורק מוחקת זאת, לבי הלם בחוזקה וכפות ידיי הזיעו, כל סערות גופי סמרו.. חשתי כיצד המגע שלי בשלו, עור אל עור, עדיין מתחכך בי וגורם לעורי לצרוב ולגעוש, זה חלחל לי כה עמוק.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח והייתי קצרת נשימה.. כל מה שחלקנו ביחד..
שפתיי נפערו לרווחה, נגעתי בהן וידעתי שהוא היה שם, היה עליי, שפתיו נגעו בשפתיי, נגעו בבטני, בצווארי, בלחיי, בראשי, בכפות ידיי, באצבעותיי.. זה חלחל לי כה עמוק וגרם לי להתכווץ במקומי, אהובי.
"שאני אקח אותך?" הוא שאל חרש.
"לא, אני אלך לתחנת האוטובוס.." לחשתי.
"אני מתעקש". פלט בקשיחות.
"אז תמשיך עד מחר, אני כבר לא החברה שלך יותר.." שלבתי ידיים, למה כך הוא נפרד ממני? או שככה אני נפרדת ממנו? נשכתי את שפתי התחתונה וכל כולי רטטי ונחרבתי, התפוגגתי והתפוררתי עד עפר.. נרמסתי ונמחקתי במקומי, משקל אשר גדול עליי לחץ עליי בחוזקה, רמס אותי, קרסתי ונחלשתי.. לא, אני רוצה אותו!
"להתראות עומר". לחשתי.
הוא לא ענה, רק התבונן בי במבט המורט עצבים הזה שלו, המבט הממכר והמשכר חושים, המבט שגרם לי להיענות לו..
ויצאתי מהבית. ובמקום שזה ידמה לי כשאיפת אוויר, חשתי חנוקה.
התקדמתי לכיוון השער המפורק והחלוד אבל זרועותיו הקיפו אותי, הוא התנשם בחוזקה וסובב אותי אליו, תחב את ידיו בשערי, ירד ללחיי, אצבעותיו רעדו.. אלוהים אדירים.. הוא ירד למותניי, ואז קרב אותי אליו לגמרי.. טמן את אפו בשערו ושאף עמוק.
כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ולא בכיתי, לא יכולתי עוד, בכיתי מספיק. רק התענגתי, נוצרת כל רגע, את המגע החם שלו, את הריח של הסבון נוזלי והגברי שלו.. את תחושת הבטיחות וההגנה שאני חשה כשאני חבוקה בו ויותר מהכול.. שהוא היה שלי, הידיעה הזו, שהוא היה הגבר שלי..
היה, בלשון עבר, ולא את שברה אותי.
ואז הוא תפס בסנטרי, כאילו ומריח אותי להתבונן בו, הייתי בטוחה שנתנשק עכשיו. "תמיד תהיה בלבי.." לחש לי.
"עומר.." לחשתי. "אתה סתם עושה את זה יותר קשה.."
הוא התנתק ממני. "רק נשיקה אחרונה". השתנק.
כל כך רציתי אבל ידעתי שזה יהיה לי יותר קשה וגם.. אני ממש לא חיה בסרט, אלו החיים האמתיים והם קשים ומטורפים. "לא.." פלטתי, נשקתי ללחיו ויצאתי מהשער.

באוטובוס תחבתי את האוזניות לאוזניי, שומעת שירי דיכאון על לב שבור, עצמתי את עיניי, שאפתי עמוק, מריצה את כל האירועים של החודשים האחרונים.. לא מאמינה שבאמת חוויתי את כל זה, נשענתי על זגוגית החלון, השמש חיממה אך גם הצליפה בפניי, התחלתי לבכות, מתמכרת לכאב ולאובדן.
'הפסקתי לאהוב אותך או שמעולם לא אהבתי' צווח בראשי.
לא..

***

אני ומיה אכלנו פופקורן ברעש בזמן שצפינו בסרט "מעודדת צמודות" והשלמנו פערים וכל רגע התחבקנו, יותר התמקדנו אחת בשנייה מאשר בסרט.. ספרתי לה על קים, החברה החדשה שדי שכחתי מקיומה, ספרתי לה על המצב של לין, על כך שהוריי במעט רבים, המצאתי לה שאני התחלתי לעבוד במאפייה, ספרתי לה על המסיבה במחסנים שהלכתי אליה.. ועוד כמה דברים שקריים, תמיד העלמתי כל דבר קטן שקשור בעומר..
ולמרות אור העובדה ששערי היה קשור בקוקו גבוה מאחור, לבושה במכנס פיג'מה קצרצר במיוחד ובגופייה רופפת עם רצועות ספגטי מאחור בצורת איקס, למרות שהייתי יחפה ועם פה מלא בפופקורן, שומעת את כל מה שמיה עברה.. על כך שהיא התחילה לעבוד בתור מוכרת בחנות צעצועים, ועל כך שהיא ונירן חזרו ואף שכבו, על כך שהיא עומדת לטוס לחודש שלם ללוס אנג'לס עם משפחתה.. הייתי בטוחה שכל זה יעזור לי לשכוח ממנו, שירפא אותי, יתן לי במעט שקט ושלווה.. חשתי עדיין שבורה וריקנית להחליא, כל דקה רק נזכרתי בפרידה שלנו, הדמעות חנקו את גרוני והחור השחור שבחזי רק נפער יותר ויותר והמית אותי, הייתי בטוחה שרק בגלל הדיכאון ששקעתי ונקברתי בו ללא כל דרך חזרה ימית אותי.. ואף אחת או אחד לא ראה זאת, אפילו לא שתיהן, הוא היה הקרן אור של היופי והביטחון העצמי, ראה דרכי, הבין אותי, חזק ושמר עליי.. דאג לי ולתחושותיי, הגבר היחידי שאהבתי אי פעם פשוט זרק אותי.
נסתי כמה שיותר לשכוח ממנו, נסתי לראות את האור החיובי שאפשר לחזור לחיים הרגילים שלי..
והמשעממים, פלטתי אנקת ייאוש, לכל הרוחות.
"על מה אתן מדברות?" שאלה יסמין בכעס והתיישב בינינו ואכלה פופקורן ברעש.
"מחליפות חוויות". חייכה אליה מיה.
"יופי!" צחקקה.
"למה את כועסת?" שאלתי.
היא העבירה אליי מבט, נשכתי את שפתי התחתונה כל כך התגעגעתי אליהן, אי אפשר לתאר עד כמה.
"בגלל מיה.." היא מלמלה. "למה הבן דוד שלך חייב לבוא?!"
"אף פעם לא ראית אותו!". מיהרתי להגן על מה שנראתה במעט מובכת.
"כן ראיתי, הוא חתיך אבל מסובך לגמרי.." מלמלה.
עיניי נפערו לרווחה. "מסובך..?"
"הוא שותה,נשר מהלימודים, מעשן.." מלמלה. "אף פעם אל תתקרבי לגברים כאלה".
"כן, את באמת לא צריכה להסתבך בזה.." הסכימה עמה יסמין. "למרות שזה מסעיר בטירוף!"
מיה חבטה על שכמה. "עזבי את הבן דוד שלי!"
"אז נסתי לפלרטט אתו, מותר לי לחלום!" צחקקה.
מיה גלגלה את עיניה. "את כל כך חיה בסרטים יסמין.." ועקמה את אפה. "והוא בכלל לא חתיך".
"הקוביות שלו מסכימות אתך!"
נסתי להתמקד בשיחה שלהן, אבל הן קלעו היישר אל המטרה המרכזית ביותר והרגישה ביותר שלי.. זה רק צרות, מה אני צריכה את זה? מה אני צריכה אותו?
"תחליטי את אלינור!" לבסוף הרימה יסמין ידיים.
מצמצתי בעיניים, מה? "לא פגשתי אותו.." לחשתי.
מיה גלגלה את עיניה. "ברור קטנטונת, אני מדברת על כך שתנסי להתחיל אתו ותחליטי אם הוא חתיך או לא".
"או שאת אומרת שהוא מכוער רק בגלל שאת הבת דודה שלו וזה מביך". קרצתי לה.
יסמין קראה בהתפעלות. "ועוד איך! תני כיף אחות!" צחקקתי וחבקתי אותה.
"מחר נלך לקניון ולים?" שאלה מיה בחצי חיוך. הים ישר הלחיץ אותי ומהרתי לדחות את זה.
"לא, אולי נלך ללונה פארק או סרט?" הצעתי.
יסמין משכה בכתפיה. "זה גם רעיון טוב.."
"לא ראינו אותך המון זמן, את מחליטה". חייכה אליי מיה ואז סבתה קראה לנו לערוך את השולחן ולהכין סלטים.

הגיע השעה שמונה, מיה לבשה מכנס ג'ינס קצר וחולצה נופלת, מיה לבשה שמלה אדומה, נשית ומושכת בטירוף.. גלגלתי את עיניי, היא כל כך מלאת תקווה וציפייה.. אני לבשתי שמלה פרחונית ונעלי בובה שחורות, שערי צנח על גבי כתפיי בצורה חופשית והרשיתי להן להתעלל לי בפרצוף ולאפר אותי בחן ובטוב טעם.
"יופי בנות, אתן יפהפיות". קרנה אלינו סבתה ואז בדיוק נשמע פעמון הדלת ומספר דפיקות.
יסמין התכווצה במקומה ורק המתח האדיר שקרן ממנה גרם לי להילחץ גם, מיה רק נשמה עמוק. "מה אני עושה אתכן.." מלמלה.
התיישבנו אחת ליד השנייה בשולחן ורק מיה הלכה לחבק את משפחתה.
"את נראית מדהים.. מוש". שמעתי קול במעט מוכר לי, מחוספס, עמוק וצרוד, מצמצתי בעיניי והשלמתי עם כך שזה רק הדמיון שלי..
"זה הוא..!" לחשה לי מיה נרגשת. חייכתי אליה.
"בהצלחה, תראי לו מה את יודעת לעשות".
ואז כולם נכנסו לפינת האוכל, קפאתי במקומי ושפכתי במעט מים מהכוס שלי על גבי הצלחת ומפת השולחן, הוא גם היה במעט מבולבל אך פלט חיוך.
"אתם מכירים?" שאלה יסמין בשקט בזמן שהתרוממה על מנת לחבק אותו, הוא נראה במעט נבוך מחיבוקה אך נענה לכך בחיוך.
כן, אני מכירה אותו.. זה הוא, רון.
הוא התיישב ממולי, הוריו וכנראה אחותו הקטנה עדיין חבקו, נשקו ודברו עם מיה וסבתה וסבה.
"שלום לך" צחקק.
עיניי נפערו לרווחה. "אתה בן דוד של מיה?!" קראתי בלחץ.
הוא נראה במעט נבוך והעביר יד בשערו אשר קצוץ בדרך מושלמת. "כן, הסתבר.." מלמל. "ואת חברה שלה?"
"חברת ילדות.." השפלתי את ראשי.
"אתן בסוג של פגישה דפוקה על תקן השלמת פערים?" צחקק.
יסמין התבוננה בי ונראתה במעט כועסת על כך שגנבתי ממנה את ההצגה אבל לא שמעתי מעומר עוד מהבוקר ודאגתי לו כל כך. "כן, ולא, זו לא פגישה דפוקה.." מלמלתי. "נפגשת עם עומר?"
"לא, הוא לא עונה לטלפון שלו.. ואף אחד לא יודע איפה הוא גר.." מלמל.
"אתם כועסים עליי?" שאלתי.
הוא נשך את שפתו התחתונה. "אני לא" הבזיק חיוך. "ואני בטוח שגם עומר לא.."
סימנתי לו שישתוק והוא הבין את הרמז ושתק.
"מי זה עומר? ומאיפה אתם מכירים?" שאלה יסמין בחשד.
"אנחנו מאותה עיר, גרים באותה השכונה.. יצא לי להכיר אותו ואת החברים שלו.." מלמתי.
יסמין התבוננה בי בדאגה. "ומי זה העומר הזה? אל תגידי לי שיש לך חבר! במיוחד לא מ.."
"עומר מאוהב בה". מהר רון להציל אותי.
"מי מאוהב בה?" שאלה מיה והתיישבה לצדו.
"סתם, חבר דפוק אחד שלו.." מלמלתי והתחלתי להעמיס אוכל על הצלחת.
"קודם מברכים!" נזף בי סבה, הסמקתי ונטשתי את קערת הסלט.

"טוב הלכתי!" קרא רון בשמחה.
סוף כל סוף, גם ככה כל שנייה יסמין בקשה ממני מידע על הקשר שלי ושלו והוא כל שנייה חייך אליה חיוך רך ומאוהב וכה שקרי, הוא שחקן טוב וזה הצליח לכבוש ולרסן אותה.
"החברים שלי באים לכאן.. אנחנו יוצאים". הסביר כדרך אגב.
אמו גלגלה את עיניה. "אולי הפעם תשאר?" הפצירה בו.
החברים שלו? מלאיתי חרדה.. יש סיכוי שעומר גם שם? אבל המכה הגדולה שחטפתי הייתה בלתי נסבלת ולא רציתי לראות אותו, לא עדיין, אני חייבת להירגע במעט.
"לא אימא, בי". הוא נשק על לחיה, חבק את אביו ואז דגדג את אחותו הקטנה והחמודה בבטנה.
אחרי שטריקת הדלת נשמעה הסבא הזעיף פנים. "הוא פושע!"
"הוא יעבור זאת.. הוא בתקופה קשה מאוד.." נסתה להרגיעה אותו אמו.
"אני מבינה שהוא עדיין שבור מאביו אבל יש דרך לעבור זאת בשקט ושלווה, יש קבוצות ניחום וחיזוק, פסיכולוגים ומוקדי טלפונים שונים.. " מלמלה הסבתא ועיניה נצצו במעט. "סלחו לי.." לחשה וקמה ממקומה והלכה בצעדי ענק למטבח.
אביו? מה קרה לו?
מיה השפילה מבט וחדלה מלאכול, אחותו הקטנה נופפה בידה. "אבא הביא לי את הצמיד הזה והבטיח שישמור עליי!" קראה באושר. "אבא יחזור בקרוב". חייכה.
"נכון חמודה שלי, הוא שומר עלייך תמיד". נשקה לה אמה ודמעה בוגדנית זלגה מעיניה, היא גם קמה ועזבה.
"לא הייתי צריך לדבר עליו.." לחש הסבא וחש אשם.
"זה בסדר סבא, כולם כועסים ודואגים לרון.. אתה לא אשם בכך". התרוממה מיה ממקומה וחבקה אותו בחום.
אני ויסמין החלנו לפנות את הצלחות של כולם וזרקנו לכיור.
מיה סמנה לנו לעלות למעלה והבנו שהארוחה שנחשבה כקלילה למשפחה נגמרה ונהרסה, הכול נהרס בסוף, אלו החיים.
"מה קרה לאבא שלו?" לחשתי כשסגרנו את הדלת.
מיה צנחה על מיטתה ויסמין חבקה אותה בחום. "מה קרה לו באמת?" שאלה אותה גם.
"בנות.. אני לא יכולה לספר.." מלמלה מיה בקול חנוק ושבור מדמעות.
חבקתי אותה גם ונשקתי לראשה. "את יכולה לספר לנו על הכול, אנחנו תמיד כאן בשבילך.." מלמלתי. "סמכי עלינו".
הוא חייכה אל שתינו, פרסה את זרועותיה וחבקה אותנו בחוזקה. לאחר מכן היא שכבה על גבי מיטתה הענקית ואנחנו שכבנו לצדה. "אביו התאבד". פלטה. "בבוקר של ההתאבדות הוא כתב מכתב פרידה לכל משפחתו ולנורה הקטנטונת הזו הוא קנה צמיד מזהב שהאות הראשונה של שמו ושל שמה חרוטים עליו והבטיח לה שתמיד ישמור עליה.." המשיכה וטמנה את פרצופה בין זוג כפות ידיה.
"הייתה סיבה להתאבדות?" שאלה יסמין.
"לא, החיים שלו היו מדהימים, אני באמת לא מבינה למה.." מלמלה כחסרת אונים.
"את חייבת להיות חזקה, כולכם צריכים להיות חזקים בשביל האם ורון.. בשביל נורה שתבין שאביה לא יחזור.." לחשתי וחבקתי אותה בחוזקה.
"אבל גם רון מקשה.!" צעקה. "למה את בכלל מכירה את הדפוק הזה?"
"הוא מסתובב עם חבורה שמשפיעה עליו.." מלמלתי. "והייתי חייבת חברים, וקשה למצוא שם חברים אמתיים.."
"אתם עדיין חברים?" שאלה יסמין.
"אין לי בעיה עם רון". בלעתי את רוקי. "יש לי בעיה עם החברים שלו". וזה נכון, וגם עם עומר יש לי בעיה.
"אני מצטער מיה.." נשקה ללחיה יסמין. "למה הוא קרא לך מוש?" שאלה בחיוך.
מיה צחקקה. "כשהיה קטן תמיד היה קורא לי כך, עד גיל שש או שבע הוא היה עדיין עם מוצץ".
צחקקתי צחוק פרוע, רון, רון הזה? מחיק לתאר אותו כך עד גיחוך. "אין סיכוי". פלטתי.
"מציק לך שאני רוצה אותו?" שאלה אותה יסמין.
"לא.. אלו הרגשות שלך ואני מכבדת זאת". חייכה אליה.
"תודה נסיכה, ומחר נמצא לך חתיך". קפצה על המיטה.
"ולאלי!" צחקקה מיה והשתחררה בין רגע, דמי נזל מפניי, גם יש לי חתיך שלא שלי עוד.
קפצנו ביחד על המיטה בזמן שתכננו מה יהיה מחר, יסמין החליטה שנבחר גם בגדים יפים כבר מעכשיו.
שוב הן השתלטו עליי ובחרו מה אני אלבש.
לא הייתי מרוכזת בהן, הייתי מרוכזת אך ורק בעומר.. אפילו שנפרדנו, אני עדיין רוצה אותו, אני מתגעגעת אליו וזה בלתי נסבל, זה הסוף!
וזה מרגיש לי כמו בגידה למצוא לי חתיך חדש.. דבר שאני אמורה לחוש מלאת אנרגיות וצפיות!
"מה מטריד אותך?" שאלה מיה בכעס.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "התגעגעתי אליכן.." לחשתי.
הן חבקו אותי חיבוק חם ואז מיה הציעה שנכין מסכות פנים ונפנק את עצמנו במעט.
היה ברור שהלילה עוד צעיר.

עמדנו בתור ללונה פארק, לא יכולתי להתאפק עוד. "אני חייבת לשירותים". לחשתי.
"תמהרי". הן הפצירו בי בעת ובעונה אחת.
גלגלתי את עיניי והתקדמתי לכיוון השירותים שמאחורי הדוכנים העמוסים של הכניסה על מנת לשלם כרטיס.
לפתע רכב צפר לי, סובבתי את ראשי וזה היה רון, הוא סמן לי להתקרב אליו.
"מה?" שאלתי, אני חייבת לשירותים, ברצינות.
"מה קרה לך ולעומר? למה הוא לא עונה?" שאל בהיסטריות. "הוא אפילו לא בא למועדון אתמול!"
נשכתי את שפתי התחתונה והמחשבה שזה בגללי הצחיקה אותי.. ואם כן?
"נפרדנו". לחשתי.
עיניו נקרעו לרווחה. "למה?"
"כי זה לא יסתדר וזה לעולם לא היה יכול להסתדר.. אבל אין כל סיכוי שזה בגללי, הוא מי שזרק אותי.."
רון נראה משועשע. "הוא זרק אותך?"
"יופי רון, בוגר.." מלמלתי. "בכל מקרה אני חייבת לשירותים, אם לעומר יש את הבעיות שלו והוא מעדיף להסתתר מהעולם אז זו הבעיה שלו.." מלמלתי בקשיחות.
רון השפיל מבט ותחב את ידיו בשערו, לפתע הוא נראה לי אבוד דרך עיניו הירוקות – חומות. "אני מפחד שהוא יאבד לי.." לחש.
ואז הבנתי למה הוא דואג בטירוף, נשכתי את שפתי התחתונה ונמלאתי ברחמים. "אני בטוחה שהוא לא יעשה זאת.." לחשתי. "יש לו משפחה שהוא מוכן להילחם ולעשות הכול למענה.
"איך את יודעת?" שאל בכעס.
התרחקתי. "מיה.. ספרה.."
"היא כל כך מתה!" הוא צווח.
"תרגע, היא הייתה זקוקה לפרוק זאת.. זה בסדר, אני ויסמין לא נדבר". נסתי לרסן אותו.
"לכו לעזאזל.." מלמל והחל לנסוע מותיר אותי מאחור.
לפתע דמי נזל מפניי וקרסתי על הקרקע, אם ועומר יפגע בעצמו.. אני בעצמי יתאבד.
רצתי לשירותים, כרעתי לצד האסלה והחלתי להקיא את נשמתי המעונה, בתקווה שכל התחושות שטעונות בי לא יעלמו, הוא לא יוצא לי מהראש, אני לא יכולה להפסיק לדאוג ולאהוב אותו.. זה כבר עבר כל גבול!
התיישבתי על הרצפה המטונפת בגועל מחליא, אחזתי בפינצתה של יסמין ששמרתי בתיקי, נשמתי עמוק.. כך מאי הצליחה להשיג תשומת לב, כך היא פרקה הכול..
ואז בלי ששמתי לב, שלולית של דם זלגה על גבי הרצפה..
התבוננתי בידי, מה?!