מלאך עם סיגריה בפה – פרק ו' ו- ז': גנבת.

עברו יומיים מאז שראיתי את עומר באותו יום בפארק, וזה מדהים אותי אור העובדה שאני חשה כה בודדה ועצובה.. יותר מאי פעם כאילו והייתי זקוקה כל חיי.. להתבונן, ללגום ולשאוף את יופיו האלילי בעל שקר החן האכזר, אני חשה כל יום כיצד שריריי מקרעים יותר ויותר, דמי לוהט בעורקיי וזה כה מטריף ומענה.. חזי צובט, נדקר אלפי פעמים ביום ללא כל טיפת רחמים ואנושיות , ואתמול בלילה גוש הדמעות הצורב והמחניק ניצח ואני כשלתי כישלון חרוץ.. כי פשוט מאוד – בכיתי! עד שהבנתי עד כמה אני אוהבת אותו, עד כמה ההשפעה האדירה שיש לו עליי מכשפת אותי .. אני זקוקה לו יותר מאי פעם כפורקן, כקצת שקט ושלווה.. זה כה חזק ממני, כה מקשה..
הצלחת נשמטה מידיי והתנפצה לאלפי רסיסים על הרצפה, אמי התבוננה בי, גלגלה עיניים וסמנה לי לעלות לחדרי מבינה שדבר מה מסוים ורע במיוחד עובר עליי, למזלי הרב אמי החליטה לשכוח מתקרית האלכוהול במועדון ולא לספר לאבא ואני חשה כה אשמה מכך.. איני נותנת ומחזירה לה דבר מה כהכרת תודה בחזרה, הקאתי פעמיים מאז אבל הלוואי שזה היה נדמה במקצת לכאב היוקד, אשר גורם לשפיותי להדהד מגדר הרגיל, הגעגוע המורט כל קצה עצבים..
הלוואי שהקיא המחליא היה משתלב במקצת לזה!
הכול נרמס, האדמה מתפוררת ונקרעת מתחת לרגליי ואני רק צונחת ושוקעת יוצר ויותר לבור הייאוש חסר כל הדרך חזרה.. לא הגשתי את העבודת הגשה ולא הכנתי כבר יומיים שיעורי בית, הברזתי היום מהשעתיים האחרונות ואני מוצאת את עצמי כל כמה זמן הולכת לפרק וחוזרת בתקווה לפגוש אותו שם.. הטלפון צרב בכיסי מכנסיי והייתי על סף לעשות שוב צחוק מעצמי, כמעט להתקשר ואז אחרי חמישה צלצולים שגרמו לי לרעד ולצמרמורת קרה להצליף ולהדהד בכל איבריי, לגרום לי להתפוגג ולהיחרב עד עפר, לאבד את הטעם לחיים.. – לנתק.
פלטתי אנקת ייאוש, לא רציתי להיכנס לחדרי, עייפה מכל הרגשות שטעונים בתוכי ולהירדם כאישה קשישה, שיניתי כיוון והצצתי מבעד הדלת החצי סגורה של לין, היא והידיד החדש שלה בהחלט נדמים לי זוג מושלם.. גיחכתי , אהבה צעירה וכה נחמדה, עוד כמה חודשים היא תהיה בת 14.. עיניי נפערו לרווחה ונאנחתי, לכל הרוחות כמה שהזמן עובר מהר.
לפתע ראיתי אותם באים לצאת אז רצתי ללמטה והתיישבתי על גבי הכורסה לאחר כמה דקות אמי ניגשה אליי ושאלה ״תוכלי להסיע אותו לביתו?״ הטון שלה תקיף ואני יודעת בברור שרק תשובה חיובית תעזור במעט, אולי, אני מקווה.. ״ ברור״ חייכתי.

״איפה אתה גר?״ חייכתי לילדון בן השלוש עשרה, עיניו היו ירוקות אך שערו היה פרוע במיוחד וארוך, הוא נראה חיוור במיוחד ועצוב..ומשום מה , בזוג עיניים הללו ובמבט הקשוח והקר אך גם הכה גברי ומושך.. הוא מזכיר לי אותו, את עומר. לבי התכווץ והייתי קצרת נשימה, ראשי קדח כמטען חשמלי סוער וגועש מגדר הרגיל וחשתי כיצד כל שרירי בטני נשקרים כפלונטר קשה לפיצוח.. הידקתי את ידיי על ההגה ונסתי להסתיר את תחושת הרעד המקצצת כשדמי נזל מפניי, זה קרה בשנייה אחת, שרק לרגע זעיר חשבתי עליו.
הוא מלמל את הכתובת שלו ושיחק באצבעות ידיו, קושר אותם האחת בשנייה, נראה מהורהר קשות, זקפתי את גבתי, איני וותיקה כאן אך זוהי שכונת עוני אפלה ומפחידה במיוחד, מה לילד כמוהו יש לחפש שם? מדוע הוא גר במקום שכזה?
נשמתי עמוק, איני יכולה להתערב בזה. "אתה ולין ידידים טובים?" חייכתי אליו.
"רק ידידים?" צחקק.
עיניי נפערו לרווחה והשתנקתי, כיצד היא לא ספרה לי?! "אתם.. אתם זוג?" לחשתי.
"כן.." פלט ללא קול. "למה, זה כה רע?"
"לא, כמובן שלא!" מיהרתי לומר נחרצות. "פשוט לא ידעתי זאת, זה די הפתעה למעני.. מה הוא שמך דרך אגב?"
"ירון". מלמל.
"שם יפה" חייכתי אליו.
"שם נדוש". תיקן בזעף, התכווצתי במושבי, קרביי להטו, מה ללין התמימה והעדינה יש למצוא בבחור הכה קשה לפיצוח הזה?
"אתה ולין המון זמן ביחד?" נסתי להוציא ממנו מידע כמה שיותר.
"מי סופר.." אמר.
"כמובן, הזמן הוא אינו ערך לעומת הרגשות". צחקקתי.
הוא הנהנן ונעץ עיניים בכביש. "את יכולה להוריד אותי כאן.." מלמל.
השכונה הזו לא נראתה עד כידי כך גרועה, אני בטוחה שבלילה היא תראה הרבה יותר מפחיד.. אך רק עצם המחשבה שילדון יפהפייה יסתובב כאן לבד מחליאה אותי. "לא, אני מלווה אותך". מחיתי.
"אני לא ילד קטן!" הגביהה במעט את קולו.
"לעומתי, אתה כן.." לחשתי וחשתי כה ילדותית, אני באמת מנהלת קרב מוחות עם ילד בן 14?
ואז הגענו לבית מספר 14, הוא היה בית אפור במיוחד, הגינה הייתה די קטנה אך מאוד יבשה חסרת חיים, החלונות היו עשויים עץ, תחושת החלחלה הכתה בי בחוזקה.. חלון אחד במעט שרוף, הגג היה במעט נדמה כלא יציב ורק רציתי ללכת מכאן.. בלתי ניתן לתאר זאת, זה היה מראה זוועתי, ולחשוב שיש אנשים שחיים במצב הזה בזמן שאני מתגוררת בבית פאר ועוד מתלוננת שרע לי וקשה לי..
למרות שאת הרגשות שלי לא ניתן לתאר כדבר כלכלי שקשור לכסף, אין לכסף שום משמעות, אלא הרגשות שלי..
דפקנו על הדלת העשויה מפלסטיק שכה קל לפרוץ דרכה, תוך מספר רגעים הדלת נפתחה ו.. אוי שיט, אלוהים אדירים, עומר! מה הוא עושה כאן?! הוא.. הוא אח של.. של ירון?
עומר החזיר לי מבט חיוור ופשוט התבוננו לכמה רגעים קלושים שנדמו כנצח נצחי האחד בשנייה, קרביי להטו ושריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומענה חסרת כל טיפת רחמים, דמי להט בעורקיי, ראשי קדח בחוזקה.. חשתי כיצד אני מתכווצת מתחושת שריריי הנקשרים האחד בשני, לבי האיץ את דופקו כפי שהמון זמן לא האיץ.. צווחה לא קרויה צווחה והדהדה בכל איבר, שריר ומערכת בגופי וגרמה לי לרטוט ולפרפר במקומי.. עיניי נפערו לרווחה וחשתי כיצד אלפי תחושות של אהבה ושמחה והפתעה מכים בכל כולי שוב ושוב, כהצלפות מייסרות שכרסמו כל פיסת עור בגופי וגלפו אותי עד הסף.. חשתי כיצד כל כולי בין רגע מכושפת וקצרת נשימה, הצמרמורת הכה מדגדגת והנחשקת בליראות את העיניים הללו..
"מה את עושה כאן?!" הוא הטיח בי בכעס לרגע, וכהתרה.. הכול היה שלו, איכשהו.
נשמתי עמוק. "החזרתי את ירון לביתו.. שכנאה גם הבית שלך.."
"למה הבאת אותה עד לכאן?!" כעס על ירון וסימן לו להיכנס פנימה.
"בקשתי ממנה אבל..-" מיהר ירון לומר.
"פשוט תכנס" קטע אותו עומר חסר סבלנות, ירון רץ לתוך הבית ואני ועומר נותרנו לבדנו.
"למה לא הקשבת לו?"
מצמצתי בעיניי וקרקפתי עקצצה, מדוע אני אשמה שרק דאגתי לילד קטן ומסכן? "דאגתי, נראה לי מזוויע לראות אותו הולך כאן לבד.. זהו הבית שלך?"
הוא כיסה את פניו והציץ בי. "כן, מרוצה עכשיו?" פלט.
"לא כל כך, אתה כועס עליי..?" לחשתי.
"מה לעזאזל את חושבת שאת?! את חושבת שזה איזשהו סרט שאת הכוכבת בו? איני חייב לך כלום ואת לא לי.. היה נחמד וזהו זה!" צעק עליי.
"עומר.." קרא קול חלוש וצרוד.
"אני מיד מגיע אבא!" קרא לו עומר וחזר להתבונן בי. "תודה ושלום".
הוא בא לסגור אבל ידעתי ש.. שזה הגורל, ואנו כל פעם משנים ומשחקים בו, לא, אני פשוט לא מסוגלת להפסיד אותו שוב.. זה כאב קשה מידי. "אני חייבת לדבר אתך, רוצה להיפגש היום?"
הוא צחקק והעביר את ידו בשערו, נשכתי את שפתי התחתונה.. זה כה.. כה.. אוי לעזאזל, כה משתוקקת גם להעביר שם יד, זה כה מפתה ואני כמעט ולא עומדת בזה עוד! "את אוהבת לדבר, אה?"
"כן, הסתבר שכן, ואחרי כל ההקאות בגלל החוסר עמוד שדרה שלך אני די חושבת שאתה חייב לי!" תקפתי.
"איני ממש פנוי עכשיו.." מלמל בלחש והשפיל את ראשו, התרככתי בין רגע, אני חייבת לשלוט בעצמי.
"אני מצטערת, בסדר? אבל למה נעלמת יומיים?"
"כי.. תראי איני יכול לומר לך, אני עסוק.. אז בבקשה..-" הוא התחיל לומר אך קולו של ירון גם זעק מהבית.
"עומר!"
"אתה די עסוק עכשיו?" לחשתי, יופי. אכזבה.
"זה די ברור.." מלמל. בלית ברירה פניתי ללכת אך הוא קרא לי, הסתובבתי אליו, עיניו היו עצומות והוא נשם עמוק. "רוצה.. רוצה להיכנס? אולי תוכלי לעזור.." לחש.
"לעזור?" בשמחה, זה רק עוד זמן בחברת עומר..חייכתי בלי רצון ותחושת התודה לעצם החיים שסובבים אותי רק גדלה יותר וחשתי כיצד הסומק מתלהט על לחיי בעוז.
"אבא שלי.. הוא.. הוא חולה". פלט בשפתיים חשוקות. "תוכלי לעזור? בבקשה? לפחות לירון בשיעורים.."
"ברור". מהרתי לומר בקול רציני ולבי כה כאב, עומר, מלאך מסכן ובודד שלי.. רק רוצה להחזיק את הבית.. גוש הדמעות והחור בחזי גדלו בעת ובעונה אחת וכמעט התייפחתי והתפרקתי בגלל חייו המסובכים והמרים שאיני בטוחה שאי פעם אבין ואדע.

"ועכשיו על מנת למצוא את האחוזים עליך לחלק את הארבע במאתיים ארבעים ולהכפיל במאה.." מלמלתי בלחש, ושוב בפעם המיליון סרקתי את המטבח, כל הרהיטים היו מלוכלכים במעט ועשויים מעץ ישן ובהיר שנדמה כעומד להתפורר, הרצפה הייתה חלקה במיוחד בצבע שחור, המקרר נדמה כלתינוקות מרוב שהוא היה קטן ומוזנח ולא היה לי אומץ לבדוק את תכולתו, לא היה לי ממש כמה לקלוט כי הוא כלל לא היה מאובזר.. נשכתי שוב את שפתי התחתונה וחשתי כיצד אני מתכווצת, אוי, עומר..
"זה נכון!" קפץ ירון במקומו בזמן שבדק בתשובות.
חייכתי אליו חיוך.. אימהי, אוהב וחם, לא מה שהוא מקבל מעומר לפחות. "כל הכבוד אלוף".
"סיימנו". הוא מלמל וסגר את כל הספרים והמחברות.
"היה עד כידי כך קשה?" חייכתי אליו.
"לא, היה די קל.. את תוכלי לעשות לי שיעורים פרטיים.. בחינם?" לחש.
עיניי התרווחו. "אפילו שקל אני לא יעז לקחת ממך!" מחיתי במהירות.
"תודה רבה.." לחש. "יש בך משהו מיוחד" הוסיף ירון כדרך אגב.
"באמת? מה הוא בדיוק?" צחקקתי.
"אף פעם עומר לא הכניס בנות הביתה.." לחש ירון לאוזני, לבי פעם במהירות וחשתי כיצד כל כולי נדקרת מרוב רגש.. אך לא היה לי די זמן להתעמק לפני שכמעט כשלתי ונפלתי במקומי שוב כשעומר נכנס ואמר לירון. "ספקת מספיק מידע, עכשיו לך לאבא".
"מה שתגיד.." מלמל ונעלם בהמשך המסדרון הצר.
נותרנו רק אני ועומר שהניח את מרפקיו על השולחן והתבונן בי, פשוט נעצנו מבטים אחד בשני והמתח המורט כל קצה עצבים.. הכה מלהיט ומטריף דעת, שלופת את שנינו וקושר אותי יחדיו עמו במקום אחר לגמרי.. המתח הכה משכר וממכר הזה שגורם לאדמה פשוט להתפרק מתחת לרגליי אך אני עדיין מרחפת באוויר, ברק להביט בעיניים הללו.. התכולות והמהפנטות הללו, הלב הדופק והמתרגש, הפרפרים לא היו ניתנים להשתקה.. וחשתי כיצד כל כולי קורסת ונחרבת, מוטחת ומתפוגגת עד עפר לעיניו, כיצד הכול נראה טוב יותר.. יותר שלם ונוח כשהוא כאן לצדי, אני איכשהו נושמת אך עדיין במעט מתקשה רק מחברתו, אבל החור נסדק והגוש הצורב הפך לצמרמורת משכרת חושים ונפש..
נשכתי את שפתי התחתונה, קרביי להטו וסערותיי סמרו, זה הכה בי פעם אחת.. וזה כה סיפק.
"הסתדרת אתו נחמד" חייך אליי.
"הוא פשוט זקוק למעט חום ואהבה.." מלמלתי. "למה אתה כה קשוח אתו?"
"אלינור, את לא תבינו זאת לעולם.." הוא התכווץ, אלינור כה מתגלגל טוב על לשונו. "אין לי זמן לחיבוקים ונשיקות, אני חייב לפרנס את המשפחה, לטפל באבי וגם ללמד אותו.. שלפחות הוא ירכוש השכלה ולא יגמור כמוני.."
זה דקר וגלף אותי, קורע את מיתרי נשמתי וללא כל התרעה נגעתי במפרק ידו, הוא התרחק במעט אך התקרב שוב, כך שנגעתי בו. "לכל אחד בחיים מגיעה הזדמנות שנייה.. אז אולי טעית המון בילדות שלך, אבל גם אני טועה כל יום.. אך זהו אינו מנצח אותי, המטרה בכישלון היא לגבור עליו וללמוד ממנו, חיים פעם אחת.. נצל את הזמן הזה לשינוי טוב.." איזה משפט חכם אמרתי עכשיו! חייכתי גאה בעצמי.
הוא גחך. "כבר מאוחר מידי," פלט. "אבל שיהיה.. המאפייה והסבלות מספקים אותי גם.."
"לא מדובר כאן אך ורק בכסף! אלא בלרכוש השכלה!" מחיתי בתוקף.
הוא זקף גבה. "הכסף מה שחשוב לי כאן, תראי לכל הרוחות איפה אני חי?! הייתי בטוח שאת פשוט תלכי איך שתגרמי את השיעורים.. כנראה שהירון הזה צדק, את מיוחדת איכשהו, וזה לא טוב.."
צחקקתי. "לא טוב? למה שאברח לכל הרוחות? ההפך, אני מעריצה אותך!"
"מעריצה?" הוא השתנק.
"אתה באמת לא רואה זאת, נכון?" לחשתי. "תראה עד כמה אתה מתאמץ על מנת להחזיק את משפחתך, עד כמה אתה דואג להם, ולמרות שאתם גרים בבית שכזה.. אתה עדיין לא מאבד תקווה, אלא..-"
"מתוקה, את התקווה שלי גם אבדתי.. אני רק כאן בשביל אבא וירון.." מלמל.
"זה גם משהו! אני כל החיים שלי רק אגואיסטית שמתחשבת בבעיות של עצמה, לא חושבת על כל שאר המשפחה שלי.. לכל הרוחות, יש כה המון מה ללמוד ממך והכי עצוב זה.. שאתה פשוט לא רואה זאת, לא מנסה או רוצה להבין.. אתה גם מיוחד לא פחות". חייכתי אליו חצי חיוך רך.
עומר אחז במרפקי וקירב אותי אליו, כך שנעמדתי מולו, הוא אחז באגני בידו האחת ובשנייה בסנטרי וקרב אותי אליו, אט – אט..
"עומר, אבא רעב.." מלמל ירון.
עומר גלגל את עיניו ונשף בכעס, הוא פתח את המקרר והוציא משם פשטידה שנראתה במעט עם עובש. "זה מה שאתה נותן לו?" לחשתי עדיין המומה מהקרבה.
"כן.." הוא לחש לא מתבונן בי.
"הוא חולה, בוא נכין לו משהו חדש!"
"אני לא יודע להכין.. כל פעם בשבוע השכנה באה ומכינה לנו אוכל.." הוא משך בכתפיו ופתח את המיקרוגל.
"אבל עכשיו אני כאן". הזכרתי לו.
הוא התבונן בי במבט חטוף. "אין לנו מבחר כמו שאת רגילה אליו.."
"אוי, תודה רבה! זה כה מבלבל!" צחקקתי, הוא צחק יחד איתי וחלקנו רגע אחד רגוע.
הוא מלפפון ועגבנייה מהמקרר וגם סכין. "אני לא יודע לחתוך סלט.." הוא מלמל.
"להראות לך..?" חייכתי ברוך.
הוא הנהנן ועיניו ברקו, אוי, מתוק.. שתפתי את הירקות ונחתי על קרש החיתוך, לאחר מכן אחזתי בידי האחת במלפפון ובשנייה בסכין והתחלתי לחתוך פרוסות דקות, הוא זקף גבה ונראה אבוד, גלגלתי את עיניי וחתכתי במעט בצורה מגושמת ויותר ברורה. "ככה, זה לא קשה במיוחד.." לחשתי.
"אני אנסה.." מלמל, הוא אחז בידו האחת במלפפון ובשנייה בסכין ובדיוק שבא לחתוך.. המלפפון החליק לו מהיד, צחקתי צחוק מופרע. "אוי, טיפש.."
"זה בהחלט נכון" קרץ לי והרים את המלפפון ושתף שוב, החלטתי להיות נועזת. החזקתי יחד אתו במלפפון ובסכין. "בוא אני אראה לך ביחד.." לחשתי, הוא במעט נראה מופתע אך לא אמר דבר.
"בסדר.. " פלט.
התחלנו לחתוך ביחד פרוסה ופרוסה, בכל שמיעה של הסכין על גבי הקרש חיתוך הלב שלי רק האיץ את דופקו יותר.. חשתי כיצד שרירי בטני נקשרים האחד בשני וקרביי לוהטים, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים וראשי קדח בחוזקה.. ועוד פרוסה ועוד פרוסה.. הוא גיחך לרגע מה שגרם לי לחייך, חשתי את חזהו מאחורי גבי, לפתע הוא התקרב אליי סוגר כל רווח מורט עצבים וגורם לי לפרפר בינו לבין השיש..
"תודה שעזרת לו.." מלמל.
"מתי שרק תצטרכו.." לחשתי מנסה לשמור על קור רוח מבעד לקוצר נשימה. "אתה עובד במאפייה?"
"כן.. כבר שנתיים.." לחש.
"ואתה לא יודע לבשל?" גיחכתי.
"אני רק מביא לאנשים שם את כל מה שהם רוצים.. לא מבשל.." מלמל.
"אני מצטערת ששאלתי בקשר לצבא.." לחשתי לפתע. "אבל לא היית צריך להיעלם.."
"אני יודע". הוא אמר במהירות. "רוצה אולי היום בערב להיפגש?"
שוב עם החברים שלו? "רק אתה ואני..?" שאלתי בתקווה גדולה כי אני יודעת שהתשובה היא 'כן' עוד לפני שבכלל ברור לי דבר מה.
"איני בטוח.. אבל הפעם אני אשמור עלייך.." הבטיח.
"בשמחה". חייכתי. "איפה?"
"אני אוסף אותך" הוא מיהר לומר. "אני אסתדר.." אה, נכון, אוי.. אנחנו עדיין חותכים את המלפפון!
צחקקתי והתנתקתי ממנו, שלפתי מספר ביצים מהמקרר שבהחלט היה כמעט וריק לגמרי וזה כה מחליא, חונק ועצוב, שברתי שתי ביצים והדלקתי את הגז, קשקשתי אותם בכף מעץ ושפכתי במעט שמן על גבי המחבט הקטן.
ולפתע נראנו כמו כל זוג רגיל שפשוט מבשל אחורה ביחד!
"איך בלימודים? גאונה?" צחקק.
התכווצתי. "בזמן האחרון לא כל כך.." לחשתי.
"בגללי". הטיח בחוזקה.
שתקתי. כן, בגללך , אבל אין כל סיכוי שתדע. "באמת אף פעם לא הבאת בחורה?" לחשתי.
"אימא לא נחשבת" קרץ לי אבל ראיתי מבט עצוב בעיניו.
שפכתי את החלבון למחבת וחכיתי שהחביתה תתחמם בצד אחד. "איפה היא דרך אגב?"
הוא התקשח והפסיק לחתוך, היה נדמה לי שהוא מוחה את עיניו, התכווצתי ודמעות עמדו בעיניי, לראות אותו כך זה כה למות, כמכה מתחת לחגורה ולהיחרב עד עפר, לראות את עומר כך זה פשוט עינוי ממושך כנצח.. לא, בבקשה אל תהיה כזה..
"היא עזבה את הבית כשהייתי קטן, הלכה עם החבר המיליונר שלה". פלט בארסיות.
"היא ואביך התגרשו?" שאלתי.
"ברור, אחרי שהיא עזבה.. אך היא בגדה בו!" הוא זעק. "ואבי עדיין אוהב אותה.."
באמת שלא ידעתי מה לומר ויש רגעים שעדיף לשתוק ולתת לנפגע, למלאך, לפרוק הכול. "הוא עוד מוכן לתלות תמונה שלה בסלון.. לכל הרוחות, יש לי עיניים בדיוק כמו שלה, עיניים של בוגד מסריח ודפוק!"
מה?! אוי לא, העיניים שלו.. "עומר, יש לך את העיניים הכי מדהימות בעולם, זהו רק צבע עיניים.. זה כלל לא משקף אותך, ואני יודעת שיש לך נשמה טובה ואתה לעולם לא תעשה זאת.. עובדה שאינך נטשת ואינך נוטש ולא תנטוש את המשפחה!"
הוא נעצר לשנייה ורץ אליי בדיוק שהפכתי את החביתה. "תודה.."לחש. "וסיימתי לחתוך.." התנתק במהירות.
"חתכת יפה את העגבנייה.." מלמלתי, הוא לא אמר שהוא אינו יודע דבר?
"אל תסמכי עליי.." קרץ לי.
ומשום מה זה כה מחמיא לי, לאחר כמה דקות של שקט החביתה גם הייתה מוכנה, ארוחה בריאה של סלט ירקות וחביתה עם פרוסת לחם בהחלט תתאים לאב!
לפתע הטלפון שלי רטט, הודעה מאימא, עיניי נקרעו לרווחה, איך שכחתי?!
* ' איפה את?! בואי הביתה מיד! ' *
אפילו בהודעה היא צורחת עליי?
"אני חייבת ללכת עומר.. היה מדהים ואיני בורחת, אבל אימא שלי צריכה אותי.. תתקשר אליי היום ב.."
"בעשר" חייך.
צחקקתי, התקדמתי לכיוון הכניסה לבית כשהוא מלווה אותי אך בטעות כשלתי , הסתבכתי בכיסא ותיקו של עומר נפל על פניי.
"את בסדר?!" שאל בדאגה ועזר לי לקום.
השתעלתי, הוא קפא במקומו, מה קרה? פערתי את עיניי ו.. שקית הייתה מעליי.
"שלך?" צחקקתי.
"את .. את לא יודעת מה זה..?" לחש.
"לא" משכתי בכתפיי. "למה? עומר, מה עכשיו?" שאלתי בעייפות.
הוא חטף זאת מבעד לידיי ועזר לי לקום, אפילו חיבוק לא הביא לי וסימן לי לצאת.
יצאתי במהירות מהלחץ הרב.. שיואו, מה זה כבר היה?! שקית שקופה קטנה עם חומר שכזה..

כשהגעתי לביתי התעלמתי מאמי ועליתי לחדרי ובחרתי מה ללבוש, אני חושבת שאתלבש במעט כמו אופיר, מאי ושני ואלך על השמלה השחורה עם הריץ' רץ' מקדימה.. נעלי עקב לבנות ובמעט אודם, כן!
התקלחתי מקלחת מהירה בגלל שלין הייתה גם חייבת להתקלח לקראת החוג שלה ואז כשיצאתי נאנחתי על המחשב והקלדתי בגוגל : "חומר לבן".
כוס המים שלי צנחה מידי. איך לא ידעתי זאת?! זה אסור.. או שזה.. בשביל אבא שלו? כי יש רפואי כמו שאני יודעת באישור רופא.. או.. או שלא? כי אם כן למה הוא היה כה לחוץ..?!
בגלל זה עיניו היו במעט אדומות יום אחרי המועדון? אוי אלוהים אדירים.. הכול מתערבב לי שוב..
מה יקרה היום בערב?
הטלפון שלי רטט לרגע וגרם לי לצווח צווחה קלושה, שראיתי שהנמען הוא עומר חשתי שרפה ומהרתי לפתוח:
* 'אם את יכולה, תביאי כסף, נצטרך לקנות דברים..' *
כן, למה בדיוק אני צריכה כסף לפגישה לימודית עם חברות?! כמו שההורים שלי חושבים לפחות.. איני יכולה לכתוב לו, לא, איני יכולה, כי אם הוא כן יכול אז כמובן שאני כן..
הבית שלו מרכך אותי, ובמהירות ירדתי למטה, הוריי אכלו ארוחת ביניים ביחד, התיק של אמי היה מונח על גבי השולחן, פשפשתי בו במהירות לא נותנת לרגשות להפריע לי, שלפתי את הארנק שצרב בידי, הזעתי במעט מרוב הלחץ ובלי להסתכל כמה לקחתי החזרתי במהירות את הארנק לתיק ורצתי למטה.
טרקתי את דלת החדר וצנחתי על הרצפה מתנשפת בלחץ כה רב..
אוי, אני .. אני גנבתי מהוריי עכשיו? כמה עוד אוכל להדרדר?!
ואז פשוט דמעות זלגו מעיניי, 150 שקלים.
ובשביל מה?!