מלאך עם סיגריה בפה – פרק ב': Bad Boy

המסיבה התקיימה במקלט ישן אך מרווח במיוחד שנמצא בקצה המרוחק ביותר של העיר, הייתי לבושה במכנס ג'ינס פשוט למדי לצד חולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים, נראיתי די פשוטה וזה טוב.
כשהתהלכנו בין הילדים שרובם נדמו לי כזרים, נסתי להבליע חיוך בעת ובעונה אחת שסקרתי טווי פנים על מנת לבדוק עד כמה אני מכירה טוב את חבריי לכיתה.
חשתי במעט לא שייכת, נדחקתי עד כמה שיותר לפינות המקלט האדיר, נסתי להימנע מקשר עין ומשיחות חסרות כל שחר ומעט היגיון, לפתע חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה, בטני מתהפכת ולבי כה כואב.. איני שייכת לכאן, איני צריכה להיות במקום המחליא הזה, מדוע אני כאן? בשביל להכיר חברים חדשים?
זקפתי גבה וחשתי כיצד אני כה כועסת על קים שנטשה אותי, כיצד אפשר לזוז במקום הצפוף והארור הזה?
היו כמה שיכורים שהצליחו להבריח אלכוהול, אחד מהם התקרב לכיווני ואני כתגובה, מרוב פחד, התקדמתי בצעדים מהירים לכיוון המנוגד.
איני יודעת מדוע אני מפחדת, זה מגוחך לגמרי וכה עלוב, מאז ותמיד אני מנסה לשמור על החזות הקשוחה שלי, בונה מסביבי חומות ומחזקת אותן עד כמה שרק אפשר, מתאמנת מידי יום ולילה מול המראה על החיוך המושלם, מנסה להדחיק את הרגשות הכה כאובים שלי עד כמה שיותר הרחק מלבי, כה לא רוצה לנצור אותם, רק לצווחם החוצה וזה מספק אותי.. אך לשווא, אני נשארת סגורה בעצמי, לכעוסה באפלה נצחית אפופה בערפל, וכל הכאב המר כה דבוק בי, כה קרוב..
נוגע בי ומשפיע עליי בדרך מרשימה מגדר הרגיל.
לא דיברתי עם אף בן אנוש, גם לא התווכנתי להיסחף לרכבת המאולתרת ולצנוח היישר לרחבת הריקודים, אז העדפתי פשוט לשבת על אחד מהכיסאות ולשחר באייפון עד שקים תחליט שהיא הסתפקה ללילה.
ראיתי שיש לי הודעה ממיה, חייכתי לעצמי וחשתי כבר הרבה יותר טוב, ללא כל היסוס פתחתי אותה:
* 'אלי אני חייבת לדבר אתך! תתקשרי אליי, כמה שיותר מהר, זה בקשר ללירן!!!' *
החוורתי בין רגע וחשתי כיצד פניי חלוקות נטולות הבעה, עיניי כזוג קרחוני קרח טעון בחשמל כה כועסת, מה הוא עשה לה הבוגד הארור הזה שאני לעולם לא אבין מה היא מוצאת בו?
ידעתי שכאן אין כל סיכוי קלוש שאשמע אותה, רפרפתי מבעד לריסיי לכיוון קים, הרקדנית המוכשרת, שכבשה את לב כולם בריקוד מסעיר, היא אוהבת תשומת לב, היא אוהבת להיות שורש מרכז העניינים, אני לעומתה מאז שהגעתי רק מתחבאת יותר ויותר ו.. זה כה לא עוזר.
היא לא תשים לב. פסקתי והחלטתי לצאת החוצה, גם שאיפת אוויר צוננת לא תזיק לי כלל.
התרחקתי מספר מטרים ונאנחתי על גבי קיר הבטון הקר והמחוספס, הקשה והכה לא נוח והצורב של מחסן אחד וללא כל השתהות על מנת לסקור את המקום שאני נמצאת בו, חייגתי אליה.
"אלינור.." היא פלטה בקול כה עצוב.
לבי התכווץ, כה כואב לשמוע זאת.. "מיה, נסיכה, מה קרה?" שאלתי בקול רך.
"הוא.. הוא החליט שהוא הפסיק לאהוב אותי, הוא החליט שבא לו שננתק קשר, אני באמת לא מבינה מה עשיתי.. השתדלתי להיות החברה המושלמת, לעזאזל, אני באמת אוהבת אותו!" היא פלטה בחוסר אונים, כנואשת למעט עזרה.. לבי נמלא רחמים, כל כולי התמסרתי אך ורק בעידוד החברה הטובה שלי.
העברתי קצוות שיער מרדנית על מאחורי אוזני וטמנתי את מצחי בכך ידי, נשמתי עמוק. "מיה.. עשית משהו? היו סימנים לכך שהקשר לא מצליח במיוחד?"
"לא!" היא התנגדה בתוקף. "היינו אמורים היום ללכת לסרט לרגל חצי שנה ביחד!" היא המשיכה, חשתי את דמעותיה המלוחות אשר זולגות על גבי פניה הקטנות והשבריריות, מותירות שובל מים לח על גבי עורה הצח כשלג ונספגות להן לעיטן על מנת לפנות מקום לבאות בתור.. התכווצתי ונמלאתי חרדה, לכל הרוחות, כה כעסתי על עצמי.. מדוע אני לא אתה עכשיו?!
"אם הוא כך זרק אותך בלי כל סיבה, הוא בהחלט שלא יודע כלום. מיה, את נערה כה מדהימה, יש לך אופי כה ייחודי ואת יפהפייה, אני מעריכה אותך ולומדת ממך כה המון.. אולי עובר עליו משהו, לכי תדעי, אבל בבקשה, בשבילי, אל תבכי בגללו, אני יודעת שזה ממש נדוש אבל הוא פשוט לא שווה זאת! לכי בראש מורם ואל תורידי מהביטחון העצמי הסוער שלך שאני כה אוהבת, תבטיחי לי שלא תשכחי עד כמה את אוהבת לצחוק ולחייך, הוא פשוט צריך מעט זמן אולי.. תני לו זאת ותאמיני לי, הוא יחזור אלייך". פרקתי את לבי, מדברת היישר מהלב והנשמה, בתוך תוכי מעט רציתי להאשים אותה שהיא הרשתה לעצמה להתאהב בנער כה מורד שכמוהו.. אך איני יכולה לעשות זאת, זה ישבור אותה, ועכשיו היא גם ככה מתפוגגת ונעלמת.. מתמכרת לכאב ולאובדן.. דמי נזל מפניי, למה היא לא עונה לי? "מיה?!" קראתי בלחץ, אך היא לא ענתה, השיחה נותקה..
התבוננתי על צג המסך, לעזאזל, אין קליטה!
חשתי כה חברה רעה, במקום להיות בבית, במקום להיות בשבילה למרות שאנו כה רחוקות, אני תקועה בו וכלל לא ניהנית או עושה משהו, במקום לנסות במעט לעלות את המדרג החברתי הירוד שלי שכלל לא מעניין אותי, אני רק מוצאת את עצמי מושפלת ונבוכה וכה לא שייכת..
הטחתי את רגליי על גבי המחסן בחוזקה, על מנת למצוא פורקן לעצביי ולמתחיי בקשר לשלומה.. אך קפאתי במקומי שחבורת נערים התקרבו אליי, חמישה נערים, ושלוש בנות גבוהות למדי, הרבה יותר ממני..
אחד מהם נראה לי מוכר במעט, מנורת הלילה הדהדה מעליהם ועיניי נפערו לרווחה, השיכור שהתחמקתי ממנו, לכל הרוחות, מה הוא עכשיו רוצה?
או שהם כלל לא כאן בשבילי וסתם עוברים באזור? נשמתי עמוק בהקלה, זה כה מנחם ומרגיע לחשוב כך.
סקרתי אותם וכולם נראו דומים למדי, שיער שחור פרוע, עיניים חומות או כחולות.. הבנות נראו כה יפהפיות בעלות ביטחון עצמי מופרז, בעלות שיער זהוב גולש ארוך במיוחד, לשתיים היו זוג עיניים ירוקות ולשלישית חומות אשר חודרות כה עמוק.
אך מה שגרם לי כמעט לכשול במקומי זו אור העובדה שאליל היופי והחן, הסבל החצוף והכובש.. בעל העיניים הירוקות והשיער השחור הקצוץ, נמצא יחד אתם.
קרביי להטו ודמי התפרע בעורקיי, חשתי כיצד כל איבר, תא, מערכת ושריר בגופי מתפוגגים, נחרבים עד עפר, חולפים עם הרוח אך אני עדיין מקובעת למקומי.. סופגת, לוגמת את יופיו הגברי והמושך, רעדתי במקצת ולבי דפק בפראות, חשתי כיצד שריריי נמתחים בפעם אחת קורעת ומייסרת.. ראשי קדח בחוזקה בהטרפת דעת.. חשתי כיצד אני נרמסת למראהו..
"היא מי שברחה ממני". הוא הצביע עליי, הסבל התבונן בי במבט כעוס במיוחד.
כיצד אני נחלשת ומכופפת תחת מבטו..
"למה לברוח ממנו? הוא גבר חמוד". צחקק.
צחוקו כה דגדג והיה ממכר לאוזן.. חשתי כיצד צביטות, דגדוגים חסרי כל רחמים מקלפים את עורי, צמרמורת קרירה נשבה על גבי עורפי למרות שהיה חמים במיוחד הלילה..
"את לא הילדה שבכתה עם החברות התינוקיות שלה?" לפתע קרא אליי.
"אתה מכיר אותה?" שאלה ילדה אחת.
"אני זוכר אותה.. המיטה הזו הרגה אותי!" פלט עוד מישהו שהיה במעט מוכר לי.
"בחייכם, נקבות". פלט עוד אחד מהסבלים.
אני פשוט עמדתי משותקת.. הצמרמורת התגברה.. הצליפה על גבי עמוד שדרתי שוב ושוב כעינוי ממושך.. עולה על גבי שכמותיי וכובשת את כל כולי.. כה לא רצויה, כה מכאיבה, חשתי כיצד אני צווחת צווחה פנימית שמהדהדת בכל כולי, כל גופי שורף וכאוב.. צורב..
אני רועדת..
"מה אתם רוצים..?" פלטתי בלחש והתרקחתי, משום מה.. למרות המשיכה העזה שלי, פחדתי ממנו, ומהבקבוק של המשקה הלא מוכר שאחז בידו, לאחת הבנות הסיגריה צנחה מידה והגבר השיכור הגיש לה אחת חדשה. "לרוויה". צחקק.
"שתבלי איתי, את יפה". אמר השיכור.
מה?! עיניי נפערו לרווחה וידעתי שאין כל סיכוי שאני נענית להצאה הכה מגונה הזו, עכשיו פשוט סובבתי את ראשי והתקדמתי למקלט על מנת למצוא את קים ולברוח, ידעתי שאם אלך מהר מידי זה ילהיט אותם.. הם ירצו, יתפסו אותי ואלוהים יודע מה יעוללו לי.. נשמתי עמוק ומלמלתי את המנטרה החוזרת, תרגעי אלינור..תנשמי..תנשמי אלינור..תרגעי..
"לאן את חושבת שאת הולכת?!" צעק הסבל בקולו הגברי, ואיך שנשמע קולו, ללא כל שליטה, כדבר טבעי, לכל הרוחות, פשוט עצרתי!
הוא עמד ממולי ושאל כדרך אגב. "מה הוא שמך?"
אם כל הכבוד למראהו האלילי איני מתכוונת להעניק לו זאת. "אנונימית". פלטתי בלחש והשפלתי את ראשי.
"אז אולי נמציא לך שם, בכל מקרה אני עומר, והחבר הדפוק שלי רק רוצה להכיר אותך". הסביר בזמן שטחב את ידיו אל תוך הכיסים.
"אז תגיד לחבר שלך שאני לא רוצה, עומר.." מלמלתי והעברתי משקל מרגל לרגל, אני רוצה שאתה תרצה לצאת איתי.. לפתע זה הכה בי בחוזקה, אני רוצה שהוא ייצא אתי? מדוע? הוא כלל לא לרמה שלי, אני כלל לא לשלו, הוא כה מגעיל ומתנשא, לועג לי ורואה אותי כפרס לגבר שיכור ומוזנח.. שישכח מזה, איני מתכוונת להמשיך בהצגה הכה מעליבה והבזה הזו.
"להתראות". פלטתי קצרת נשימה, הוא אחז במפרק ידי.
"בבקשה.. מה הסיפור שלך? את מפחדת?" צחקק בקולו הצרוד והכה.. והכה מפתה.
כיצד אוכל לעמוד בזה?
מדוע זה כה חייב להיות מורט עצבים?
"מדוע שאפחד, מי אתה?!" עקצתי, משכתי בידי בחוזקה והתרחקתי משם בצעדי ענק.
לפתע חשתי משהו נחבט בגבי וכל גבי רטוב.. גבי צרב וזה כלל לא עזר להיסטריה שחשתי ושהקרנתי לכל איבר.
"מה לעזאזל..?!" פלטתי.
סובבתי את ראשי וכל השמונה פשוט התפקעו בצחוק מפגר, חבורה של מפגרים מגעילים, עומר הראשון שהפסיק לצחוק. "יפה לך וויסקי על הגב.. נחכה שהוא ינזול.." פלט.
עיניי נקרעו לרווחה ודמי אזל מפניי, כיצד אחזור הביתה כך?!
אחזתי בבקבוק שלא נשבר בכלל החול הלח שרכך את נפילתו, אני מצטיינת בשיעורי ספורט, ואיני יודעת מאין עזרתי אומץ אבל פשוט זרקתי אותו לכיוונם ופגעתי בסבל מספר שלוש.
הוא נרתע לאחור ואז במהירות ירה לעברי עיני נץ תוקפות, אש להבה רעה ולוחמנית במיוחד ניצתה דרך זוג עיניו, דרך זוג עיני הנץ המקפיאות והמשתיקות הללו, אשר טוענות כגוש קרח סוער וגועש במיוחד, שיהרסו ויחרבו הכול… שיפגעו.. בי.
בלעתי את רוקי, מראהו המאיים הכה בי בחוזקה וחדר כה עמוק, זה כלל לא רצוי, פניו התקבצו בכעס רב והוא התקדם לכיווני. "חתיכת.. (קללה- תחשבו לבד).. יש לך מושג מה אני עומד לעשות לך?!!!"
הוא ממש התקרב אליי, חשתי כיצד כל האדמה נפערת מתחת לרגליי ומקפיאה וגורמת לי לדמום במקומי, כה רציתי להיעלם עכשיו, או להיקבר תחת אדמת הארץ.. כה רציתי לצווח בקול, לרוץ, אך לא יכולתי, דמעות של פחד ואימה נקזו בעיניי ורעדתי, כפות ידיי הזיעו וקרקפתי עקצצה, לבי הלם בפראות, דמי התפרע בוורידי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. חשתי כיצד העולם דומם מלכת, אני כה לחוצה.. כה לא מוכנה לספוג מכות ועלבונות.. החור רק נפער יותר ויותר..
אני מוטשת, אני חסרת חשיבה.. בטני התכווצה בכאב מורט כל קצה עצבים וצמרמורת גלשה בכל מורד גופי שוב ושוב ורק גרמה לי להיהפך פקעת של מתח ועצבים יותר ויותר. בבקשה..לא..!
עצמתי את עיניי אבל לפתע שמעתי את קולו של עומר. "זה לא לרמה שלך שון".
פקחתי חצי עין ושון עצר במקומו, הוא דחף אותי וזה כה שימח שהוא אינו תקף יותר מזה. "את לא שווה את האנרגיות שלי..!" פלט.
"טוב, בואו נלך". פלטו שתי הבנות בעלות העיניים הירוקות יחדיו, נראה לי שהן אחיות, מה זה חשוב..
"חבל, היינו יכולים להצליח". קרץ לי השיכור והלך אחרי שלושת הבנים בזמן שהוא צוחק עם אחד מהחברים שלו.
שלושת הסבלים התבוננו בי, עומר בחצי חיוך. "אני עוד רגע בא".
"תסתער עליה". קרץ לו סבל מספר שתיים.
לאחר מספר דקות כולם נעלמו מקו האופק הקרוב, או שזו רק בגלל החשכה, רעדתי ולא היו לי כוחות עוד לעמוד, הסתנוורתי ממנורת הלילה הקלושה ונסתי לזכור כיצד נושמים.. לא היה לי די זמן להתרכז לפני שהוא הרים אותי והעמיד אותי על פני הקרקע.
"את בסדר?" שאל.
"כאילו שאכפת לך.." לחשתי.
"איך קוראים לך ילדה?" שאל בעניין מתעלם מהיערה שלי.
לכל הרוחות, לו אני כן רוצה לומר את שמי, כשזה רק שנינו כאן! "אלינור.. " לחשתי.
"אלינור". מלמל. "שיהיה, קוראים לאחותי זיכרונה לברכה כך, אני מתעב את השם".
לבי התכווץ, לי יש אחות, והיא כל עולמי. "מצטערת.." לחשתי.
"שיהיה, אבל, וואו.. מאיפה הביטחון?" החליף את הנושא במהירות.
"אני מניחה שפשוט צריך לדעת מתי להגן על עצמך.." משכתי בכתפיי.
"את רוצה שאכטה אחת?" שאל בזמן ששלף סיגריה אחת מהחפיסה.
"אתה מעשן?!" השתנקתי.
"אכן כן, זו אהבה". צחקק. "אז רוצה? זה משפיע ומרגיע.." מלמל.
נסגתי לאחור וחבקתי את עצמי, לאן הכנסתי את עצמי לכל הרוחות? לאיזו בעיה? "אני לא מעשנת".
אמרתי במהירות והשפלתי את ראשי.
"כך חשבתי.. ילדה טובה". קרץ לי. "חשבת ללכת לאיזשהו מועדון?"
"אני לא הולכת למעדונים.." לחשתי, אני כה מרגישה ילדה נחותה ותמימה לצדו, ואני כלל לא כזו.
"אבל את זקוקה למעט שחרור, את.. בת כמה את?" מחה.
"17" פלטתי כדרך אגב.
"יפה לך, אני 18.. נוכל להגניב אותך למועדון או משהו כזה, אבי מנהל".
"אמרתי לך שאיני הולכת למקומות כאלו עומר, תודה!" תקפתי במקצת, משום מה.. אני כה מפחדת ממנו.
הוא החזיר את הסיגר לכיסו ומלמל. "ההפסד הוא כולו שלך.. "
והלך.
פשוט כך, בלי להיפרד, בי להתבונן לאחור, פשוט הלך..
האביר האפל על הסוס הלבן..
לבי התכווץ, נשענתי על גבי המחסן ופשוט בכיתי, חשתי כה שברירית, כה נחותה, כה מכופפת ומושפלת.. ולא יכולתי עוד למחות את הדמעות שנספגו במהירות על מנת לפנות מקום לבאות..
דמעה.. אמר דמעה.. ים של דמעות מלוחות..
לפתע קים הסתערה עליי. "מה קרה?! איפה היית?!"
מאין היא צצה?
"סתם, שאפתי אוויר, נפלתי, וכאב לי.." פלטתי בקול מתייסר.
"שיהיה, אני גמורה מעייפות.. בואי נחזור הביתה.." היא מלמלה וריח של משקה רחיף נידף מפיה, היא נראתה במעט עייפה, לא ממוקדת אך עדיין יציבה בדרך פלא.
"שתית?!"
"כן, אכן כן". היא גמגמה בצחקוק בזמן שסובבה את מפתחות הרכב סביב אמתה.
"אני נוהגת.." מלמלתי.
תמחתי בחברתי שנטשתי אותי והובלתי אותה היישר אל המכונית, כה השתוקקתי כבר להגיע הביתה ולנצור את היום הזה עד כמה רחוק שאפשר..

הייתה זו שעת צהריים, עדיין הייתי עייפה אחוזת הלם ושיתוק מאתמול אך החלטתי לא לדבר על כך עם איש.
"אלינור!!" צווחה לי אמי, עיניה קדחו וטענו כעס כה רב, בלעתי את רוקי.
"כן?" שאלתי בשקט.
"למה החולצה שלך נודפת וויסקי?! מה עשית אתמול בלילה?!" היא צווחה עליי.