מלאך עם סיגריה בפה – פרק א': הסבל.

התהלכתי בחדרי האהוב והמוכר, מתבוננת בו, שואפת עמוק, נאנחת וחוקקת עמוד בזיכרוני, עד כמה שרק אפשר..
מיטת העץ שבעבר היו עטורים עליה מצעים לבנבנים וחדשים מידי חודש שנהגתי בעיקר לשבת על גביהם, לעצום את עיניי ולפרוק את כל מה שאני חשה ביומני הסודי, בחבר הטוב ביותר שלי.. כי ידעתי שאין על מי לסמוך.
אני לא אתגעגע למראה שבעבר הייתה תלויה על גבי הקיר הסגלגל והחינני, המראה שנדמתה כמוקש העיקרי שלי לתיעוב עצמי ובכי, בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע.. כנראה שהזיכרון המצער הזה שמור, קורע את מיתרי הנשימה וחובט בי שוב ושוב ללא כל דרך חזרה, פערתי את עיניי לרווחה וחשתי כיצד אני רועדת, זה הכה בי שוב ושוב, כהצלפות מייסרות בלי טיפת רחמים שוב ושוב, צווחות בתוכי ומהדהדות בכל איבריי.. כשזרקתי את הנעל עקב היישר אל הארי וניפצתי לרסיסים בגלל המראה של הילדה הכה חיוורת, הכה נואשת ועצובה, שמנסה ליצור חיוך שלא מזכיר את הכאב שחרוט בזוג עיניה.. אך לשווא.
אני אתגעגע לכיסא הנדנדה שאמי נהגה להושיב אותי על גבי ברכיה ולהקריא לי סיפור או לשיר לי שיר ערש טוב בעת ובעונה אחת שאבי הקשוח התריס בה שוב ושוב שאני חייבת לישון כבר..
צחקקתי במקצת כשנזכרתי בוויכוח המתוק שלהם..
הצחוק נהיה לדמעות.. כשלתי במקומי, נדחקתי לפינת חדרי שרק מיטה וכיסא מתנדנד נותרו בו.. לקחו לי כבר הכול, אני אתגעגע לבית, אתגעגע ליסמין ולמיה.. אני אתגעגע לכל החוויות שחוויתי כאן, אתגעגע לתחושה הביתית ולריח..
הכל משתנה עכשיו, הכול נהרס ונחרב, נרמס ומתפוגג עד עפר.. לבי התכווץ בחוזקה, פעם במהירות ודמי התלהט, חשתי כיצד בטני מתהפכת שוב ושוב וזה בלתי אפשרי לעצור את הדמעות..
דמעות של כאב, עכשיו אצטרך להכיר חברים חדשים, אצטרך לשכנע את כולם שאני בסדר, אצטרך לשכוח מעברי ולפסוע לדרך חדשה.. ו.. אלוהים אדירים..לא!
"איני רוצה להפריע לך אבל אני באמת חייב לקחת את המיטה הזו". לפתע קול גברי עמוק גרם לי לקפוץ במקומי, לכל הרוחות.. לא! ראו אותי.. תפסו אותי בשעת משבר, דבר שהבטחתי שלא יראה לעולם! איני רוצה שיקראו לי תינוקות, ואחרים, בעלי הלב הטוב, יתאכזרו אליי ברחמים שלהם.. רק לא רחמים, איני זקוקה לכך אפילו לא במעט נואשת! זה כה צבוע ומגעיל.. כה לא רצוי ומביך, עד העלבה שהם נזכרים להושיט את היד התומכת רק כשאני בוכה..
שהם לא רואים את הקושי האמיתי, את הכאב.. אחותי הקטנה, לין, יודעת, אך היא אינה מדברת איתי על כך כי היא יודעת שאני אדם פרטי מאוד.
הפניתי את ראשי אליו, לכיוון הנער..
חשתי משותקת, עיניו הצטלבו בעיניי בחדות אך ברכות מלטפת ונינוחה, עיניים בצבע ירוק עמוק כדשא טרי ורענן, למרות שהיו בצבע ירוק הן נראו כה כנות.. כה נדירות בהבזק האור שנצץ דרכן, באותו הרגע שפגשתי בעיניים האלו שכחתי מהזיכרון האפל, או מהצלקות הנפשיות או מכל האירועים המצערים שקרו לי, פתאום חשתי כיצד העולם דומם מלכת ואלו רק אני ו.. הסבל הכובש נמצאים כאן, והכול מושלם עכשיו, הכול טוב חסר כל דאגה, הדיכאון בין רגע נשכח, הכול נשכח, חשתי שהתחלתי את החיים מחדש והוא הסיבה שקמתי כל יום בבוקר, כאילו וכל חיי חכתי רק לפגוש באותן זוג עיניים אשר לא נראו לי מעולם, לפגוש על מנת להרגיש..
להרגיש מוחזקת בזכותן.
להרגיש שזהו כבר אינו כוח המשיכה אשר מחזיק אותי על פני כדור הארץ, אלא הוא – והזוג עיניים אשר גרמו לי אפילו.. לחייך, פשוט חייכתי ללא סיבה מצחיקה.
הוא חייך לפתע, חיוך אשר האיץ את דופק לבי, שערותיי שמרו בכל מקום שהן יכולות, לא היו לי פרפרים בבטן, לא היה שם כלום.. אני חושבת, כי באותו הרגע כל מחשבותיי ורגשותיי סבבו בין רגע אך ורק סביבו, חשתי כיצד כל הבלאגן מסתדר בעצמו, הרגשתי באותו הרגע שאני חייבת רק לגעת בו.. להרגיש שהוא אמיתי, שאני כרגע אמתית, שלא הכול הזיה.. אך לא משנה עד כמה זה היה בגבול הדמיון והמציאות, לא רציתי להתעורר או לישון, רק רציתי להישאר כך במשך שבועות , חודשים, שנים , ללא מילים רק להביט כך, לחייך מחדש בזכותו, להרגיש מוחזקת, להרגיש שוב כיצד כל תנועה או מילה אחת קטנה ותמימה שיוצאת דרך פיו שולטת בי ומשנה אותי יחד עם שינויו.
לא יכולתי לתאר אפילו לעצמי עד כמה התגעגעתי להרגשה הזו, אך הפעם.. זה לא לקח זמן, הרגשתי.. אני חושבת שחשתי מאוהבת תוך שנייה, ללא היכרות, פשוט הרגשתי כל כך טוב לידו, הרגשתי אש בוערת בחוזקה בינינו, הרגשתי שיש משהו מיוחד אשר לא נראה לעין אך מורגש כה בחוזקה בלב.
רגע.. הלב שלי פועם? אני מחייכת? אני .. מאוהבת?
מעולם לא הרגשתי כך או נהגתי כך שאיני בטוחה אם זה באמת או לא, אם זו סתם עוד הרגשה של הרגע בגלל שעומד לידי אדם אשר נדמה כמלאך אשר נשלח אליי, איני בטוחה אם הוא מרגיש כך או רואה בי כמשהי לא שפויה אשר משותקת אך מחייכת..
אני חסרת כל וודאות, חסרת כל תחושת זמן, חסרת כל.. אך אני מרגישה שזכיתי, כי הוא עומד לצדי, אליל היופי והחן, עיניו נדמות לי כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי..
"סליחה?" הוא פלט בנוקשות ובחדות.
התנערתי במהירות ונעמדתי, שליטה.. את לא רוצה להביך את עצמך, נסתי להתריס בעצמי אך לשווא חשתי מוקסמת, מכושפת, הקול העמוק והגברי, המושך הזה.. פשוט שיגע אותי.
"אתה הסבל? " שאלתי בתמימות ובתוך תוכי רציתי לסתור לעצמי כאן ועכשיו, ברור שהוא הסבל גאונה!
"מחליף, ואני מאוד רוצה לעשות את העבודה שלי". הסביר כדרך אגב בזמן שגלגל את עיניו, הוא הרים את כיסא הנדנדה בכזו מהירות, קרביי להטו ושריריי התכווצו בפעם אחת קורעת ומענה.. חשתי כיצד כל תא, מערכת ואיבר בגופי קורסים.. דמי להט בפראות בכל וורידיי וראשי קדח בהטרפת דעת וכל מה שיכולתי לחשוב זה עד כמה יפהפייה הוא.
לא יכולתי לזוז ממקומי.. לא רציתי..
"תראי, אני מבין שמעברים זה קשה וכל החרטות האלה, אבל עשי טובה, ותני לי לבצע את העבודה שלי!" הטיח בי ללא כל טיפת רגש והבנתי שהוא מגרש אותי.. לעזאזל, שהוא מגרש אותי מחדרי! מי הוא שיעשה זאת?!
"זה החדר שלי עדיין". פלטתי בלחש.
"אז זהו שכבר לא," הוא מלמל, השרירים שלו בלטו.. נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד דמי נוזל מפניי.. למה כל דבר קטן בו מפתה אותי? מקצה רגליו עד קצה שערתו האחרונה?
הוא פסע לכיוון היציאה, במעט דוחף אותי בשכמו ויצא, אוי.. שכמי רטטה באלפי צביטות, דגדוגים, צמרמורת קרה הכתה והצליפה בי שוב ושוב, זה היה כאב כה מתוק וצורב.. חשתי כיצד עורי מתקלף ואני כל כולי פקעת של עצבים ושל שיכרון!
"אלינור!!" צעקה לי אמי מהכניסה לבית, הזדמנות לראות את אליל היופי והחן שוב.. יש!
במהירות ירדתי בגרם המדרגות, בהתרגשות ולחץ אדיר, יודעת שאני חייבת לראות אותו שוב.. אך פספסתי מדרגה אחת, כשלתי במקומי ופשוט נפלתי מכל המדרגות.
"איי..!" פלטתי כנואשת למעט עזרה, הוא חלף על פניי, צחקק ויצא מהבית, נשמתי עמוק ורציתי לבכות מרוב בושה.
"כל הכבוד, הצלחת לבצע יציאה מרשימה!" צחקה עליי אחותי ואז הושיטה אליי יד. "החברות שלך כאן," פלטה כדרך אגב בעת ובעונה אחת שעזרה לי להתרומם. "הכול בסדר?" שאלה.
לבי התחמם והתרכך בין רגע וחבקתי אותה בזרועי, היא תמיד הייתה הכתף החמה והאוהבת לבכות עליה.. אני כל כך מעריכה את הילדה הקטנה הזו, מלאת היצירתיות והכישרון שהיא כלל לא מצליחה להאמין בו, היא כה מתוקה וכנה.. היא החברה הטובה ביותר שלי.
"הכול בסדר לינוש, תודה". נשקתי לקצה ראשה, היא גלגלה את עיניה, שונאת חיבה כרגיל והלכה לכיוון המטבח, כנראה לנשנש משהו אחרון.
יסמין ומיה עמדו בכניסה לבית, דמעות עמדו בעיניהן, אך גם בעיניי שלי.. אפילו יותר, קשה להאמין שאני באמת נפרדת מהן.
"אל תלכי". פלטה מיה בלחישה מתייסרת.
אמצתי אותה אליי וחבקתי אותה בחוזקה, מכיתה ז' אנו חברות ולא רבנו אפילו פעם אחת.
"אי אפשר להתקיים כרגיל אם לא תהיה בבית הספר יחד אתנו.." אמרה יסמין והרשתה למספר דמעות בוגדות לזלוג מבעד לעיניה,לא רציתי לבכות כמו אתמול במסיבת פרידה שהן ערכו לי, גוש הדמעות עמד בגרוני, כה צרב, כה הכאיב ללא כל טיפת אנושיות ורחמים..
הן לא יודעות כלום אולי, אך הן הצליחו להיכנס ללבי.
"תבטיחי שתמצאי משהו חתיך שם, את יפהפייה, חכמה ומגיע לך את הטוב ביותר". צחקקה יסמין על מנת לרכך ולרענן במעט את האווירה הקודרת.
"ואל תשכחי שמאחורי הפנים הללו, מסתתרת ילדה הרבה יותר יפה". לחשה לי מיה בחום ונשקה לי על הלחי.
"אוי בנות.. די, זו לא פרידה, אני פשוט לא מוכנה להיפרד ממכן בכזו מהירות, זה לא אפשרי.. אני כה התגעגע אליכן!" פלטתי והרשיתי למספר דמעות גם לזלוג.
פשוט התחבקנו כך למשך מספר דקות, חולקות רגל של שתיקה עד שהסבל הכובש הופיע משום מקום ומלמל. "תינוקות.."
"מי זה החצוף הזה?!" שאלה מיה. "מה הבעיה שלך?!" היא צעקה לו, גחכתי, מיה, מיה מיה, מה נעשה אתך ועם הפה החצוף חסר הבושה שלך?
שהציל אותי תמיד.. נשמתי עמוק, די, בכיתי מספיק!
"אתן". הוא זרק בחוסר תשומת לב בזמן שעלה בגרם המדרגות עם עוד שני סבלים, כנראה על מנת להרים את המיטה.
"עזבו אותו עכשיו, סתם דפוק.. קנינו לך מתנה עם כרטיס ברכה". קרצה לי יסמין ושתיהן הגישו לי תצלום ענק על גבי בד, עם עיצוב של תמונות, אלפי זיכורנות מכיתה א' עד עכשיו..
"והנה הברכה". פלטה מיה ומחתה גם היא מספר דמעות.
"זה מדהים, תודה רבה.." לחשתי ואמצתי את התצלום הענק ללבי, עברנו כה המון יחדיו.. אלפי חוויות שאני לעולם לא אשכח לא משנה עד כמה זמן יעבור, איני מוכנה לתת לזה להיפסק, לא! זה לא ייגמר לעולם.. אך תמיד טוב להתבונן בגדילה שלנו, כיצד משלושה חברות תמימות עברנו לנערות.. ואני כה גאה בנערות הללו, במה שהן הפכו להיות, פקיחות, יפות, חכמות, חריפות ועדינות בעת ובעונה אחת.. הן חלק בלתי נפרד מחיי וממשפחתי..
"אני אוהבת אותכן בנות". פלטתי בכנות והתפרקתי בין זרועותיהם.
"זוזו!" גערו בנו כל שלושת הסבלים שגם הם נערים, כולם נראים טוב מאוד, כולם מושכים, שריריהם, חצופים במקצת ונדירים..
אך אף אחד מהם לא נדמה לסבל הכובש שהפריע לי בעת משבר.
"בנות, קדימה, זהו.." פלט אבי וחבק את שתי חברות ילדותי בחום.
נשמתי עמוק, זהו זה, היה טוב וטוב שהיה, להתראות בית ישן וטוב.. אני לעולם לא אשכח אותך.

~לאחר שבועיים~

"אני באמת חושבת שאנו צריכות ללכת למסיבה היום בערב". חייכה אליי קים, חברתי החדשה, היא בהחלט חמודה, במעט מגושמת ומלאה אך אני אוהבת אותה..
אבל עדיין אין בה את מה שהיה במיה ויסמין, דברנו כה המון, אך עדיין אין לי אומץ לקרוא את הברכה כי אני יודעת שאבכה..
"אני לא יודעת, יש לימודים מחר". פלטתי במשיכת כתפיים בזמן שהצצתי מבעד לריסיי בשולחן הכתיבה החדש שלי מעץ מלא, 100, 95, 91 ו-80, ציונים בהחלט מרשימים שמשמחים כל הורה..
אך האם אותי?
"את רצינית?! התבונני בציונים האלו.. הלוואי שאני הייתי כמוך, תראי אלינור, אני מאוד מעריכה זאת.. אך את חייבת ליהנות , לא לשכוח שאת הילדה החדשה ומן הסתם כדאי שתכירי אנשים חדשים ושהם יכירו אותך!" מחתה קים בגלגול עיניים.
היא צודקת, ואני בהחלט צריכה במעט לצאת.. אני פשוט חנוקה בבית הקר והמחליא הזה שאני כה שונאת, נסתי לפלוט חיוך עצוב, אני כה נרגשת ללכת למסיבה לרגע..
לפתע החור שבחצי, החור הלא ידוע, שהופך את חיי לכה אפרוריים וקשים הלם וצרב בחוזקה כשריפה, חשתי כיצד איני מצליחה לצווח, לדבר, כיצד אני חסרת כוחות ומתפוגגת, מתקפלת.. נשברת..
הדיכאון חוזר ומכה בי שוב, כמו אתמול, וכמו מלפני יומיים, וכמו מלפני שבוע וכמו מאז ומעולם.. הדיכאון הכה קשה ומכאיב הזה, שטורף את ימיי ולילותי, שלא נותן לי מעט מנוח, שכה מענה, מכאיב וכלל לא רצוי..
גוש הדמעות הצורבות גרם למחנק מייסר מורט כל קצה עצבים, חשתי כיצד דמי נוזל מעיניי וצמרמורת קרה עוברת בגל אחד בכל גופי, בטני התכווצה כאילו ומטיחים בה אלפי בוקסים האחת אחרי השני..
הפניתי את ראשי שלא תראה את הכאב..
את עיניי הדומעות..
לכל הרוחות, יש לי את כל מה שאני צריכה, מה חסר לי? מה?!?!!!
"יש שם כאן חתיכים, מה את אומרת על חבר? זה יהיה לך כה פשוט". היא צחקקה מתעלמת, עדיין לא מכירה אותי ולא תכיר.
גלגלתי את עיניי ונשמתי עמוק, שיחת המציאת חבר יוצאת לדרך והיא מטריפת כל דעת מטבעה.
"לא תודה, אני אבוא רק בשביל ליהנות ולהכיר חברים חדשים". חייכתי.
"מוסכם". אמרה מלאת סיפוק.